We are never ever getting back together. :)

היא ישבה על הספה, רגליה משולבות אחת על השנייה. היא צפתה בטלוויזיה, היא לא שמה לב למהירות שבה היא מסיימת את חפיסת השוקולדים שאביה קנה אתמול, משהו העיק על ליבה, והיא לא ידעה מהו.
דפיקה נשמעה בדלת.
אפילו לא היה לה כוח להחליף בגדים, היא פתחה את דלת ביתה כשהיא לבושה בפיג'מה, מכנס לבן וחולצה לבנה שעליהם מצוירים חיות מוזרות בכל מיני צבעים, כמה שהיא אהבה אותה.
היא פתחה את הדלת בתנופה.
הוא עמד שם, במלוא הדרו. לבוש בחולצה מכופתרת כחולה שפעם היא קנתה לו, בג'ינס בצבע כחול כהה. כרגע כל כך הרגישה עלובה בפיג'מה שלה.
היא עמדה אחוזת הלם, מביטה בעיניו בחומות בבעטה, שערו הכהה היה מסורק אחורנית, זיפים עיטרו את פניו, זיפים שפעם השאירו סימנים אדומים עדינים על פניה כשהיו שני אלה מתנשקים בלהט.
"שון.." מלמלה בלחש.
"טיילור…אני…אני צריך לדבר איתך על משהו." היא הביטה בו עדיין המומה,
הוא צריך לדבר איתה על משהו?! היא שמעה נכון?! היא רצתה להושיט ידיים, לגעת בו…לראות אם כל זה לא מתרחש בראשה.
אחרי כל הזמן הזה שהייתה מתפללת שיחזור, שיום אחד יפתיע אותה וידפוק על דלת ביתה ושניהם יתנשקו עד עלות השחר, והינה הוא עומד שם.
"אני יכול להיכנס?" הוא שאל בחשש, מתעסק עם אצבעותיו.
"ככ..כן" היא פינתה לו את הדרך.

הם ישבו שניהם על הספה, צמודים, הוא אחז בידייה בשתיקה.
הוא הביט בפניה היפות, שסימנים אדומים עיטרו אותם, הם נשמו במהירות, לבבותיהם פועמים במרץ.
"ואוו זה היה.." הוא חייך. הוא קירב את פניו אליה, בצורה כזו שאפיו נגע קלות בלחייה.
"אז זה אומר ש…אנחנו ביחד?" הוא שאל בשאלה.
לקח לה זמן להשיב.
"אני לא רוצה שנחזור." היא מלמלה…היא הייתה בשוק מעצמה.
מה את עושה?! צעק קול במוחה, זהו גבר החלומות שלך! גבר שלו חיכית המון זמן, ועכשיו את רוצה להרפות עכשיו שהוא רו-
"אני לא רוצה שנחזור." אמרה בתקיפות, מנסה לסלק את אותו קול ממוחה, היא השתחררה מאחיזתו של שון.
"את לא רוצה ש..? אני לא מבין את-
"אני לא רוצה שנחזור." היא חזרה בפעם השלישית.
"ביביי אם את רוצה אנחנו יכולים לקחת את זה לאט…אנחנו לא חייבים לרוץ עם הקשר"
היא לקחה נשימה ארוכה.
"שבעה חודשיים, אחד עשר ימים אני מחכה. שבעה חודשים ואחד עשר ימים כשאני יושבת שבורה מאז אותו יום שזרקת אותי. שבעה חודשים ואחד עשר ימים שאני יושבת מול הטלוויזיה ומחכה שתיכנס בדיוק כמו עכשיו מהדלת הזאת! כמו הדברים שקורים בסרטים המזורגגים שאני רואה מאז שעזבת!" היא אמרה, מתנשפת במהירות. הוא הביט בה המום.
הוא לא היה רגיל לראות אותה ככה, היא הייתה תמיד שותקת, סופגת…וממשיכה הלאה בלי להגיד דבר על מה שהפריע לה.
"ועכשיו אתה מעז להגיע לכאן עם הפרצוף התמים שלך ומפצה שנחזור?!"
"חח…חשבתי שזה מה שאת רוצה לא?" שאל בחיוך מהוסס.
"אני לא רוצה אותך יותר." אמרה בפנים נחושות, ענייה נצצו.
"בחייאת בייבי.." הוא ליטף את פניה בגב ידו אך זאת הסיטה את ידו מידיה.
"איפה היית כל הזמן הזה?! שהתקשרתי בלי הפסקה! כששלחתי הודעות…אתה לא מחליף איתי מילה כבר כמה חודשיים!"
"השתנתי ביביי…באתי כי אני עדיין אוהב אותך…"
"כן…אתה עדיין אוהב אותי, גם כשנישקת את אוליביה וכששכבת עם אמבר…"
"את יודעת שהן היו שום דבר…הן לא משתוות אליך בכלל." הוא התקרב בכוונה לנשק אותה.
פלאק.
הוא שפשף את לחיו הכואבת, טיילור הביטה הלם ובחיוך מנצח בידה שכעט הצליפה בשון.
"צא החוצה…" הוא עדיין ישב על הספה.
"צא החוצה!" הוא קם ממושבו,
"אוקיי. את תצטערי על זה…- היא בתגובה חייכה.
"כמו אדיוט באתי לכאן…חשבתי שהבגרת, כנראה שלא." הוא צחק בהתנשאות,
"את חושבת שאת יכולה ככה לסרב לי?! את תצטערי על זה שאמרת לא לשון אדמיוט."
"מממ…שון אדמיוט, זה דווקא נשמע לא רע עם אדיוט."
"בהצלחה עם להישאר לבד."
"אני מעדיפה להיות לבד מאשר לחזור אליך…אתה מבין בכל שבעת החודשים האלו ואחד עשר ימים הכרתי את עצמי קצת יותר לעומק, אחרי שלא הייתי בצל שלך הבנתי שכל הזמן הזה שהייתי אתך הייתי משהו שהוא לא אני. כן…אני לא חלשה כל כך כמו כשחשבת, גם אני יכולה לצעוק, אני יכולה להגיד לא כשבא לי…אני לא אותה בחורה שזרקת!" היא עמדה שם מרצה לו נאום, בכלל לא היה לה אכפת שהוא הביט בה מבודח.
"את עוד תחזרי אליי עם הזנב בין הרגליים…תתחנני שנחזור…" אמר באף מורם.
"הוו לא שון…בזה אתה טועה. אל תדבר אליי מהיום, אל תיצור איתי קשר. כי אתה מבין, אני אוהבת את החיים שלי בלעדיך, החברים שלי שעליהם צחקת, אז אני היום הולכת לישון לבד כן, מקשיבה לשירים שאתה לא סובל, אני אצא למקומות שאף פעם לא רצית שנלך…לפני שבעה חודשים ואחד עשר ימים חשבתי שהקשר שלנו הכי יפה בעולם, לפני שבעה חודשים ואחד עשר ימים נהגתי להגיד לעולם אל תגיד לעולם לא. אבל עכשיו אחרי שבעה חודשים ואחד עשר ימים אני יכולה להגיד לך בבטחה, אנחנו לעולם לא נחזור להיות ביחד."
"את פתטית." השיב לה.
"ביי ביי שון…" אמרה בהתגרות וסגרה עליו את הדלת, מנפנפת לו לשלום.