unforgettable-בלתי נשכח פרק 5

מאירועי הפרק הקודם:
"חכה." אמרתי והוא הסתכל אליי.
"תוכל להישאר איתי הלילה?"
"אני לא חושב שכדאי רוז."
"בבקשה." הוא התקדם אליי, כיסה אותי בשמיכה, נשק למצחי והלך.
"לילה טוב." שמעתי אותו אומר. הייתי בהלם ולא הייתי מסוגלת לענות לו.
נרדמתי.

הפרק:
קמתי לעוד בוקר של שגרה רק שהיום החלטתי לא ללכת לבית הספר. לא התחשק לי. חשבתי על ליאם והנשיקה שלו, איך לעזאזל נתתי לזה לקרות? זואי תהרוג אותי. כשהכרנו היא אמרה לי שהתנאי היחיד שלה לכך שנהיה חברות הוא שאני אבטיח לא לצאת עם אח שלה לא משנה מה. אני וזואי כבר חברות 5 שנים מגיל 12. אולי היא תסלח לי ואני וליאם נוכל להיות ביחד? אני בכלל רוצה להיות איתו? אממ… לא בטוח. מצד אחד, הוא תומך בי והוא תמיד שם בשבילי וכיף לי איתו והוא מנשק ממש טוב. מצד שני, לצאת עם ליאם אומר לשכוח אותו, לשכוח את סם. אני מוכנה לזה?
כאב לי הראש. יותר מדי חשיבה על הבוקר. ירדתי למטבח לאכול ארוחת בוקר וראיתי שתומאס בבית. צעקתי ורציתי לכיוונו. הוא חיבק אותי וצחק.
"רוזי" הוא אמר.
"תומי. למה לא אמרת לי שאתה בא?"
"רציתי לעשות לאחות הקרצייה שלי הפתעה."
"חצוף."
"אני?!" הוא אמר מתפלא.
"כן אתה." אמרתי והוצאתי לו לשון.
"תיזהרי ממני." הוא אמר מחייך ואני ברחתי לכיוון הסלון.
"הו לא. את לא תצליחי לברוח." שמעתי את קולו וצעדיו אחריי. הוא רדף אחרי ובסוף הפיל אותי על הספה והתחיל לדגדג אותי.
"די. אתה יודע שאני רגישה לדגדוגים."
"סיבה אחת מתוך כמה לכך שאני מדגדג אותך." אמר והמשיך.
"תומי , אני מתחננת, תפסיק."
"מה תתני לי בתמורה?" הוא שאל. תחמן שכמותו.
"מה שאתה רוצה."
"אני רוצה להמשיך לדגדג אותך. זה כיף."
"הכול חוץ מזה."
"אני רוצה שנצא היום לסרט לבחירתי מבלי לשמוע אותך מתלוננת. סגור?"
"סגור." אמרתי והוא הפסיק.
"אז. מתי הולכים?"
"מבחינתי. עכשיו."
"הלכתי להתארגן."
ירדתי אחרי עשרים דקות והלכנו לקולנוע ראינו סרט אקשן ופעולה. היה דווקא סבבה.
"סרט טוב."
"אני יודע. אחרי הכול אני בחרתי אותו."
"שחצן."
"גאון. יש הבדל." צחקתי.
"אולי נחזור הביתה?"
"למה?"
"אני רעבה."
"רוצה לאכול סושי?" הוא הציע ואני הנהנתי. אכלנו סושי והיה ממש טעים. פתאום התיישבה איזו אישה ליד תומאס, נישקה אותו וחייכה אליי.
"את רוז?" היא שאלה.
"כן. מי את?"
"לא סיפרת לה?" היא פנתה לתומאס.
"עוד לא."
"אז קדימה." היא הוסיפה.
"טוב." הוא התחיל.
"קודם כל, האישה המהממת הזאת שיושבת איתנו היא סוזן בנקס והיא ארוסתי." הייתי בשוק. הרגשתי את הלסת התחתונה שלי צונחת לרצפה ואז עלתה במוחי מחשבה, לחברה של כריס קוראים סוזן. לא נראה לי שזאת אותה הסוזן, חשבתי לעצמי. אבל אני אברר בכל זאת.
"נעים להכיר." אמרתי בקול שקט. "איך הכרתם?" הוספתי.
"את תספרי." הוא אמר ופנה לסוזן.
"לא אתה. אני אוהבת לשמוע אותך מספר את הסיפור שלנו, היא אמרה ואני הקאתי מבפנים.
"הכרנו באיטליה. קניתי גלידה באחד הדוכנים וכשפניתי לאחור נתקלתי בסוזן והצעתי לה לצאת כאות סליחה על כך שהרסתי לה את החולצה ומשם הכול התגלגל."
"וואו." אמרתי. מספר ממש "יפה" את הסיפור. "כמה זמן אתם ביחד?"
"3 חודשים."
"מה?" אמרתי מזועזעת. אחרי 3 חודשים הוא מציע לה נישואין. מה נראה לו?
"כן." הוא אמר וגיחך לעצמו. לא מצחיק תומאס. לא מצחיק בכלל.
"טוב, שנחזור הביתה." אמרתי מנסה לברוח מהזוג המאורס.
"בכיף." תומאס אמר ונסענו הביתה. ברגע שנכנסנו הביתה, סוזן נפרדה מאיתנו ואני הלכת לחדר של אמא.

"אמא?" שאלתי ונכנסתי לחדר.
"כן, רוזי."
"את זוכרת את כריסטופר? מהמסיבה האחרונה?"
"כן. בטח. למה?"
"יש לך את המספר שלו במקרה?"
"אני אבדוק." היא אמרה והוציאה את הפלאפון שלה.
"אין לי את המספר שלו." היא אמרה והתאכזבתי. "אבל יש לי את הכתובת שלו אם זה עוזר." לא תכננתי ללכת אליו, אבל אם זאת הברירה היחידה שלי, נלך לראות אותו. העיקר שתומאס לא יעשה את טעות חייו.
"זה מעולה, אמא."אמרתי ולקחתי פיסת נייר מידה. "תודה." חיבקתי אותה ויצאתי מהחדר.
"רוג'ר." צעקתי ברחבי הבית עד שמצאתי אותו.
"כן, רוז."
"תוכל להקפיץ אותי לכתובת הזאת, בבקשה?" שאלתי והושטתי לו את פיסת הנייר.
"כן. שנצא?" הוא שאל והנהנתי בתגובה.

עצרנו מול הבית של כריס. זכרתי את המקום הזה. בפעם הראשונה והאחרונה שהייתי כאן ברחתי בבכי והיום אני חוזרת לכאן מרצוני, מה אני לא עושה בשביל תומי? דפקתי על דלת הבית שלו.
לא האמנתי למראה עיניי. סוזן פתחה לי את הדלת ומבט מבולבל עלה על פניה.
"רוז? מה את עושה?"
"אז לכאן באת שיצאת מהבית שלי?" עניתי ושמתי לב שהיא מסתירה את גופה מאחורי הדלת. היא וכריס? לא. היא עם תומאס.
"זה לא מה שא חושבת." היא אמרה בקול מהסס.
"למה שלא תסבירי לי?" אמרתי וחיוך ציני עלה על פניי.
"מי זה?" שמעתי קול צרוד ועמוק של גבר. זיהיתי את הקול, זה כריס.
"טעות." סוזן צעקה לו.
"סליחה?" שאלתי ונכנסתי לדירה.
"היי כריס." אמרתי ושמתי לב שהוא לבש בוקסר ושערו היה פרוע. גיחכתי לעצמי. איך היא מרשה לעצמה לבגוד באח המדהים שלי? אני הולכת לברר.
"מה סוזן? איך את וכריס מכירים?"
"היא חברה שלי." כריס ענה.
"באמת?"
"כן." היא ענתה וראיתי על פניה שהיא מפחדת ממה שאני עשויה להגיד.
"פעם אחרונה שנפגשנו אמרת שאת.."
"לא!" הצעקה שלה קטעה את דבריי.
"מה קרה סוזן? לא סיפרתי לכריס שאת מאורסת לאח שלי?"

"מה?" שמעתי את קולו ההמום.
"אל תגידי לי שאת במערכת יחסים עם שני גברים שונים?" אמרתי לסוזן.
"היא משקרת. אל תאמין לה." היא אמרה ורצה לכריס ונאחזה בצאוורו.
"אנחנו צריכים לדבר." כריס אמר.
"בטח. מה שתרצה. אני אגיד לך את הכל." סוזן פלטה.
"לא איתך." כריס פלט והשתחרר מאחיזתה. "את צריכה ללכת." הוא אמר והצביע על הדלת.
"אתה צוחק עליי?" היא אמרה כלא מאמינה.
"ממש לא." הוא אמר ופנה אליי. סוזן יצאה מהדירה וטרקה את הדלת אחריה בכעס.
"אתה בסדר?" שאלתי.
"למה באת?"
"מה? אה.. רציתי לשאול אותך משהו."
"תשאלי."
"אה.. כבר קיבלתי תשובה."
"ידעת על סוזן?"
"מה? לא, כן, לא הייתי בטוחה."
"אם ידעת למה לא אמרת לי?"
"בשביל זה באתי."
"כמה זמן ידעת על זה?"
" שעה וחצי, משהו כזה."
"אה."
"טוב. אני אלך." אמרתי והלכתי לכיוון הדלת. הוא תפס בידי.
"את יכולה להישאר אם את רוצה." עדיין מחזיק בי.
"אני לא חושבת שזה רעיון טוב, חוץ מזה אני צריכה ללכת לדבר עם אח שלי."
"אה, אוקיי. תבואי אחר כך?"
"נראה." אמרתי, יצאתי מהדלת וחייגתי לרוג'ר.

הגעתי הביתה ורצתי לדבר עם תומאס, אבל מישהי הקדימה אותי.