unforgettable-בלתי נשכח פרק 3

מהפרק הקודם:
"לילה טוב כריס." אמרתי והוא הלך וסגר את הדלת אחריו.

הפרק:
בוקר.
בית ספר.
התעוררתי מדפיקה קלה בדלת שאחריה נכנסה מרתה, אחת מעוזרות הבית לחדרי שבידה מגש ועליו: מיץ תפוזים סחוט, טוסט וירקות חתוכים.
"בוקר טוב רוז ובתאבון."
"תודה מרתה. בוקר טוב." אמרתי. "ההורים שלי כבר הלכו?" שאלתי.
"כן. הם יצאו לפני שעתיים ויחזרו רק בעוד שבוע."
"אוקיי. תודה. תוכלי למסור לרוג'ר שהוא לא צריך לקחת אותי לבית הספר היום, יש לי טרמפ." אף פעם לא אהבתי להגיע לבית הספר כשהנהג שלי מסיע אותי. שנאתי את ההרגשה הנוראית הזאת שאנשים נועצים בך מבטים, אז בכל הזדמנות שהייתה לי התחמקתי מהטרמפים לבית הספר. העדפתי ללכת את כל הדרך ברגל ובית הספר היה במרחק של 40 דקות הליכה מהבית שלי.
"אין בעיה." היא אמרה ויצאה מהחדר.
יופי, נפטרתי מהנהג. עכשיו צריך למצוא טרמפ יותר נחמד. התקשרתי לזואי.
"הלו?" היא ענתה.
"היי זואי."
"היי."
"ליאם מסיע אותך היום לבית הספר?"
"נראה לי שכן. את רוצה טרמפ נכון. מפונקת קטנה שכמוך?" היא אמרה ואני צחקתי.
"אם תוכלו לעבור דרכי אני אשמח."
"אין בעיה." אמרה ושמעתי אותה צועקת לליאם שהם אוספים אותי ואותו עונה 'טוב'.
"תהיי מוכנה. עוד חצי שעה אנחנו אצלך." זואי הוסיפה וניתקה.

התארגנתי לבית הספר ובדיוק שיצאתי מדלת הכניסה, ראיתי את המכונית של ליאם עוברת בשער הכניסה. נכנסתי לאוטו.
"בוקר טוב." אמרתי וחייכתי.
"אפשר לדעת למה גברתי כל כך שמחה?" ליאם אמר.
"כן. מעניין למה?" זואי הוסיפה.
"לא משהו מיוחד."
"החלטתי לשנות את שגרת החיים שלי והשגרה הזאת מתחילה היום." הוספתי.
"בהצלחה." הם אמרו ביחד ואני צחקתי.
"מה את צוחקת?" הם שוב אמרו ביחד.
"תפסיק/י."
"לא רוצה."
הם המשיכו לנהל שיחה ככה עד שהגענו לבית הספר.
"יום נעים ותיזהרו."
"ביי אמא." אני וזואי אמרנו ביחד.
"מה זה אמא?" הוא צעק ואנחנו צחקנו, נופפנו לו לשלום ונכנסו לתיכון שלנו.

"איזה יום מתיש."אמרתי והתרסקתי במושב הקדמי של האוטו של ליאם. זואי מסיימת ללמוד שעתיים אחרי וליאם בטוב ליבו הסכים לקחת אותי הביתה.
"אז אני מבין שהיה כיף היום." הוא אמר וחייך.
"חחחח אם ככה אתה קורא לשלוש שעות מתמטיקה, שעתיים פיזיקה, לשון והיסטוריה. אז כן, היה פשוט מעולה."
"עד כדי כך?"
"עזוב בית ספר עכשיו. איך קרה שהסכמת לקחת אותי הביתה?"
"סתם השתעממתי."
"אז אני הפתרון לשעמום?" שאלתי וחייכתי לכיוונו.
"לא…" הוא התחיל להגיד ובן נכנס לאוטו והתיישב במושב האחורי.
"יאללה. סע." הוא אמר. ליאם הסתכל עליי במבט שואל.
"בן בא אליי עכשיו אז חשבתי שתוכל להקפיץ גם אותו." הסברתי.
"טוב. נזוז." ליאם אמר והתחיל לנסוע. הוא נראה מאוכזב ואפילו עצבני. לא הבנתי למה.

"ביי."אמרנו לליאם והוא נסע.
"יאללה שנסיים עם העבודה הזאת?" בן שאל אותי. המורה שלנו בפיזיקה נתן לנו עבודה כי דיברנו בשיעור שלו.
"בשמחה." אמרתי ועלינו לחדר של תומאס האח המעצבן שלי שעבר לגור באיטליה לפני 3 שנים והמחשב שלו יותר טוב משלי.

"אני לא יכולה יותר." נשפתי בתסכול.
"כמעט סיימנו, רוז. נשאר רק להדפיס אותה." בן אמר בחיוך.
"סוף סוף. התחלתי לשקול התאבדות."
"אל תגידי את זה אפילו בצחוק."הוא אמר בפנים עצובות.
"הכול בסדר?"
"כן."
"בן?" התחלתי לפחד. הוא קם וחיבק אותי.
"הכול בסדר. אני מבטיח." הוא ניסה לנחם אותי בחיבוק אבל זה הרגיש כאילו החיבוק מנחם אותו ועוזר לו לשכוח משהו כואב. הפריע לי שהוא לא מספר לי אבל גם אני לא מספרת לו מה עבר עליי. עזבתי את הנושא ופשוט חיבקתי אותו.
בן הלך אחרי שעתיים וקבענו להיפגש ולראות סרט בקולנוע עם זואי. הוא התחיל להסתובב איתנו לא מזמן אבל הוא אף פעם לא ימלא את מקומו של סם.

התארגנתי ויצאנו, אני ורוג'ר כדי לאסוף את זואי וסם. אחרי מספר דקות הגענו לקולנוע.
"איזה סרט רואים?" שאלתי.
"לא יודע. מה שבא לכן." בן אמר.
"אני רוצה לראות את 'now you see me' שמעתי שזה סרט ממש יפה. אני וסם הסתכלנו אחד על השני ואמרנו.
"יאללה." ונכנסנו לסרט.
"זה היה סרט מטורף!"זואי צעקה כשיצאנו מהקולנוע.
"אני מסכימה."אמרתי.
"זה היה יפה." בן הוסיף.
"יפה? זה היה מושלם." זואי אמרה. "אולי אם היית מסתכל על המסך ולא על המכוערת שישבה שורה מאחורינו כל הזמו, היית חושב אחרת."היא הוסיפה ואני נקרעתי מצחוק. בן נעץ בי מבט.
:"היא צודקת."אמרתי.
"טוב. מה שתגידו. רוצות לאכול משהו? אני מת מרעב." הוא שאל.
"אני מסוגלת להרוג פרה מרוב רעב."
"שאני אסרב לאוכל?!" אמרתי והלכנו למסעדה הקרובה.
האוכל היה מדהים. חזרנו הביתה. הורדנו את בן בבית שלו וזואי ישנה אצלי.
ראינו קצת טלוויזיה, שמענו מוזיקה והלכנו לישון. בכל זאת, מחר בית ספר.