unforgettable-בלתי נשכח פרק 2

מהפרק הקודם:
מה אני עושה עכשיו? אין סיכוי שאני חוזרת לחור הזה שאני אמורה לקרוא לו בית, אז לאן אני יכולה ללכת? אולי אני אלך לסם או לזואי – החברים הכי טובים שלי? בעצם, סם הוא לא אופציה. כנראה שחלמתי יותר מדי, כי כשדלת המעלית נפתחה בקומת הקרקע כריס עמד מולי מתנשף כולו ועיניו נעוצות בי בכעס.

הפרק:
לא האמנתי שהוא עומד מולי. הוא ירד 13 קומות במדרגות. הסתכלתי עליו, הוא הזיע וראו שהוא עצבני. פחדתי ואז הסתכלתי על פניו והתרכזתי במבטו שקובע עליי, העיניים שלו הרגיעו אותי ולא הצלחתי להבין למה. עמדנו בשתיקה במשך כמה דקות, הוא היה הראשון לדבר.
"למה…עשית..את..זה?" כל מילה שלו הייתה טעונה בכעס שלו עליי. לא ידעתי מה לומר.
"כי אני לא מכירה אותך." אמרתי עם ראש מורכן. ספרתי את השניות עד שהוא דיבר שוב. כל כך רציתי לדעת מה יש לו להגיד ולא ידעתי למה.
"חשבת שאני אפגע בך? חשבת שאני אעשה לך משהו אחרי שעזרתי לך אתמול בלילה?" הוא ירק לכיווני.
"לא, אבל, פחדתי." הרמתי מעט את קולי.
"פחדת ממה? שאם עשיתי לך טובה אני אבקש אחת בתמורה? שאני אנצל אותך? שאני ארביץ לך?"
"לא, פחדתי שאני אבקש ממך להישאר." בשלב הזה כבר צעקתי עליו והחזקתי את הדמעות שאיימו לצאת.
"למה?"
"למה מה?" שאלתי מבולבלת.
"למה שתרצי להישאר אצלי בבית?" הוא חזר על השאלה. לא רציתי לענות לו. כל אחד ששמע את הסיפור שלי עשה אחד משני דברים: התרחק ממני וניתק קשר או שניצל את הזמן שלנו ביחד כדי לנעוץ בי מבטי רחמים ולהצטער על משהו שלא קרה באשמתו.
"סתם, אין סיבה." אמרתי בניסיון להתחמק מהשאלה, אבל היא חזרה.
"חייבת להיות סיבה. אין מישהו שהיה מוכן לגור עם אדם זר לגמרי בלי סיבה."
לפעמים יש, חשבתי לעצמי. אבל לא אמרתי לא את זה.
"אתה לא זר." אמרתי בניסיון נואש להחליף נושא.
"קודם כל, אני כן זר, דבר שני, תעני לי על השאלה."
"איזו שאלה?"
"למה שתרצי להישאר בבית שלי?" הוא התחיל להרים את הקול.
"כי ככה." אמרתי בקול שקט וכמעט פגוע.
"רוז, מה את לא מספרת לי?" הוא הוריד את טון הדיבור שלו.
"הרבה דברים. אמרת בעצמך שאתה אדם זר, אז למה שאספר לך משהו על עצמי?"
"את צודקת." הוא אמר. "אולי בכל זאת תהיי מוכנה לספר לי?" אמר במבט כמעט מתחנן.
"לא."אמרתי בתוקפנות. "עכשיו תן לי ללכת."
"לא." אמר וחסם לי את היציאה מהמעלית.
"סליחה?" עניתי בתדהמה.
"אני לא אתן לך ללכת במצב כזה."
"על איזה מצב אתה מדבר?"
"לא יודע. את נראית עצבנית ועצובה ואני.."
"אני נראית לך עצובה? רק שתדע אני לא איזו בובה שאמורה לחייך כל הזמן. חוץ מזה, לא הייתי עצבנית עד עכשיו, אז תודה באמת." צרחתי עליו, דחפתי אותו מהדרך, יצאתי בריצה מהבניין מחזיקה את הדמעות, עצרתי מונית, אמרתי לנהג את הכתובת ונשברתי.

בכיתי כל הדרך לזואי. דפקתי לה על הדלת אחיה הגדול ליאם שגדול ממנה ב4 שנים, פתח לי כשהוא לבוש במכנס טרנינג בלבד וחייך אליי, כמו תמיד ואז הוא ראה שבכיתי.
"הכול בסדר?" הוא שאל ומשך אותי לזרועותיו השריריות והחמות.
נכנעתי לחיבוקו ובכיתי.
"די, רוז. מה שזה לא יהיה שאת בוכה בגללו, לא שווה את זה. עכשיו, אני רוצה לראות את החיוך היפה הזה שלך." הוא אמר והרים את ראשי כך שאסתכל אליו ואראה את החיוך שלו, שאיכשהו תמיד גורם לי לחייך. התחלתי לצחוק תוך כדי בכי.
"על החיוך הזה דיברתי." הוא אמר וחיוכו גדל ופניו הפכו מאושרות.
"ליאם? הכול בסדר? שמעתי רעשים מוזרים." זואי ירדה במדרגות וברגע שראתה אותי בוכה רצה לכיווני וחיבקה אותי חזק.
"מה קרה,רוזי? מי עשה לך את זה, אני אגרום לו להצטער." וברגע שהיא אמרה את זה התפקעתי מצחוק ועלינו לחדר שלה. התיישבנו על המיטה וסיפרתי לה הכול.
את מה שאני זוכרת מהבר שהייתי בו, על כריס ועל איך שהוא עזר לי, על הבוקר ועל איך שכריס פגע בי, סיפרתי לה הכול ולא עצרתי לדקה, לא יכולתי ושוב הדמעות הגיעו.
הייתי אצל זואי עד לשעות הערב המאוחרות ונרדמנו על המיטה. התעוררתי לקול רך המנסה להעיר אותי. פתחתי עיניים וראיתי את ליאם מחייך אליי.
"בוקר טוב." הוא אמר "או יותר נכון,ערב טוב."
"מה השעה?" שאלתי אותו.
"22:37."הוא אמר ואני קפצתי ברגע שהבנתי כמה מאוחר.
"שיט. הייתי צריכה להיות בבתי לפני 4 שעות." פלטתי.
"תהיי בשקט. זואי ישנה." הוא אמר לי והוסיף: "תתארגני, אני אקפיץ אותך הביתה."
"תודה." אמרתי לו.
"בשביל מה יש לי רישיון אם לא בשביל להחזיר אותך הביתה אחרי שהפרת את שעת החזרה שלך בצורה מופרזת." הוא אמר וגיחך, צוחק מהבדיחה של עצמו, הצטרפתי לצחוקו וירדנו למטה לעבר המכונית שלו.

"תודה. הצלת אותי." אמרתי לו כשחנה מול הבית שלי.
"בכיף. אם את רק צריכה משהו אל תהססי להתקשר אליי." אמר ונתן לי את המספר הטלפון שלו.
"אני אזכור את זה." השבתי לו.
"זאת התוכנית." הוא אמר ולא הבנתי למה הוא מתכוון.
ליאם נסע הביתה ואני ניצבתי מול שער הכניסה לאחוזת בראונינג. נאנחתי ולקחתי את הצעד הראשון אל עבר המצלמה שיושב מולה שומר כל היום כדי לאפשר כניסה לבית. כעבור מספר שניות נפתח השער ואני הלכתי בשביל האבנים המוביל לדלת הכניסה. לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת.
"מה לעזאזל?" פלטתי.
נכנסתי לבית מפוצץ באנשים בלבוש אלגנטי ובדיוק נזכרתי שאני עדיין לובשת את הבגדים החושפניים שלי מהלילה הקודם, ושהאיפור שלי בטח עדיין מרוח מהבכי. ישר רצתי לכיוון החדר שלי כדי להחליף בגדים למשהו יותר מכובד לפני שמישהו ישים לב אליי ואז כאילו היה חסר משהו נוסף שיוסיף להשפלה שלי בפומבי, נתקלתי באחד המלצרים ומגש המשקאות שלו נשפך עליי. האורחים שהיו קרובים אליי שמו לב למקרה המצער הזה, בהו בי המומים לזמן קצר ואז הפנו את פניהם ממני וחזרו לענייניהם, אני ניצלתי את ההזדמנות ועליתי לקומה השנייה, מתהלכת במסדרון לכיוון החדר שלי. הרגשתי שמישהו עוקב אחרי והסתובבתי אחורה ושוב נתקלתי באותו המלצר. הפעם שמתי לב למראה שלו, הוא היה לבוש בטוקסידו שהבליט את כתפיו הרחבות וגופו השרירי, עיניים בצבע ירוק ושיעור שחור שמגע לו עד לקו האוזניים. הוא נראה טוב וראיתי את היד שלו מושטת לעברי, תפסתי בידו והוא עזר לי לקום.
"אני מצטער על התאונה עם המגש, ועל התאונה הזאת." הוא אמר בקול עמוק וסקסי להחריד.
חייכתי. "זה בסדר. עכשיו ברשותך אני אלך להתארגן למסיבה וארד בעוד כמה דקות."
"אין בעיה." הוא אמר ופנה ללכת, הוא עצר והסתובב אליי.
"דין." הוא אמר והושיט לי יד ללחיצה.
"רוז." אמרתי והושטתי לו את ידי. הוא הרים את ידי ונשק לה.
"נעים להכיר." פלט וחזר למסיבה.
יצאתי מהמקלחת אחרי חצי שעה ולבשתי שמלת ערב צמודה בצבע כחול אך אלגנטית וירדתי למטה.
לא האמנתי שזה אפשרי, אבל שירדתי למטה הקומה הראשונה הייתה יותר מפוצצת ממה שהייתה כשהגעתי. מצאתי את דרכי בין כול האנשים עד שהבחנתי בהורים שלי בסלון. התקדמתי לעברם וכשהגעתי אליהם בירכתי אותם לשלום, החמאתי להם על המראה ובדיוק כשפניתי ללכת הם אמרו:
"יש מישהו שאנחנו רוצים שתכירי." הסתובבתי. אמא שלי החווה בידה על גבר חטוב וגבוהה והוסיפה,
"תכירי, זה כריסטופר קולינס." הרמתי את ראשי ומולי עמד הברמן שממנו בקושי ברחתי הבוקר. כמעט ולא זיהיתי אותו בלבוש הזה.
"נעים להכיר." אמרתי והושטתי לו את ידי. כמו דין. כריסטופר או כריס מי שהוא לא יהיה, נישק את גב ידי.
"תמיד תענוג לפגוש עלמה צעירה ויפיפייה." הוא אמר ואני גיחכתי, עלמה? אני? כבר לא.
"טוב אמא, ברשותך, אני אלך להתרועע עם הקהל."
"בטח, יקירה." היא השיבה וחזרה לשיחה המרתקת שלה עם איש זקן ושמן שלבש משקף על עינו כאילו הוא לא יודע שאנחנו במאה ה-21.
התרחקתי מהוריי כמה שיותר מהר ומצאתי את עצמי מחפשת את דין. הוא נראה נורא נחמד והייתי רוצה להכיר אותו. בדיוק מצאתי אותו בין כל האנשים שהרגשתי מישהו תופס במותניי ומסובב אותי לכיוון השני. ברגע שהסתובבתי ראיתי את רייצ'ל –הבת של אחד מהמתנשאים שבחדר ואחת מהחברות שלי. רייצ'ל היא אחת מהבנות היפות שהכרתי בחיים והיא גדולה ממני בשנה.
"איפה את? לא רואים אותך יותר במסיבות?" רייצ'ל שאלה אותי.
"לא היה חשק למסיבות בזמן האחרון."
"לא נורא. עכשיו את פה והגיע הזמן להשלים פערים."
חייכתי לרייצ'ל וחשבתי על דרך להתחמק ממנה כדי שאוכל לפגוש את דין כשהיא קטעה את מחשבותיי.
"ראית את המלצר החתיך הזה?" היא שאלה אותי והצביעה לכיוון קבוצת המלצרים בכניסה למטבח. הסתובבתי כדי לראות על מי היא מדברת, מתפללת שזה לא דין. זה לא, היא הצביעה על מלצר שעמד לצידו, גם הוא נראה טוב, אבל לא כמו דין.
"חמוד, אבל לא כמו זה שלידו." אמרתי וחיוך עלה בפניי.
"שנלך?" היא שאלה.
"נלך." אמרתי והתחלנו להתקדם לכיוון המלצרים.
אחרי רבע שעה, רייצ'ל והמלצר השני שמסתבר ששמו מייקל-לא שהיא תזכור, הלכו לאחד מחדרי האורחים שנמצאים בקומה השלישית ואני ודין נשארנו לבד, דיברנו קצת וגיליתי שיש לנו הרבה דברים במשותף ולקחתי צעד אמיץ. אני הישנה בחיים לא הייתה עושה את זה, אבל לאני החדשה זה לא הפריע בכלל. התקרבתי לדין ונישקתי אותו.
זאת הייתה נשיקה עדינה ורכה ואז הוא תפס אותי בידיו, כך שיד אחת בשיפולי גבי והשנייה תומכת בעורפי. הנשיקה התלהטה ודין עצר אותה.
הייתי בהלם. למה הוא עוצר את הנשיקה? מי אמר לו שמותר לו בכלל?
הוא לקח את ידי והוביל אותי אל הקומה השנייה והתחיל לנשק אותי. קפצתי עליו וסגרתי את רגליי סביב מותניו והוא התחיל להתקדם לחדר שלי שראה קודם כשעקב אחרי. וואו הוא מנשק ממש טוב חשבתי לעצמי והוא שיחרר את אחת מידיו כדי לפתוח את דלת החדר שלי ואז חזר להחזיק בי. נפלנו על המיטה הזוגית שלי כשהוא מעליי, עדיין מתנשקים. תפסתי בקצה חולצתו ושמעתי מישהו מכחכח בפינת החדר.
התנתקתי מדין במהירות עם כל הקושי שבזה והסתכלתי לכיוון הכורסא שיש בפינת החדר. כריס. אני לא מאמינה שבגללו אני ודין נאלצנו להפסיק. למה הוא בחדר שלי בכלל?
"מה את רוצה?" שאלתי ונעצתי בו מבט של 'עוף מפה' והוא התנהג כאילו לא ראה אותו.
"אני צריך לדבר איתך." הוא אמר בקול רגוע אבל טעון, כאילו הפריע לו שנישקתי את דין.
"זה יכול לחכות?"
"לצערי הרב לא." הוא אמר כאילו הוא לא רוצה להיות פה. שילך. אני לא קראתי לו.
"אני מצטערת, נמשיך בהזדמנות אחרת?" אמרתי לדין.
"בהחלט." הוא אמר, נשק לשפתיי בזריזות ויצא מהחדר.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בתוקפנות.
"לדבר איתך על מה שקרה הבוקר." כריס אמר בקול שקט.
"אין לנו על מה לדבר."
"דווקא כן." הוא שתק ואז חזר לדבר. "את בסדר?" הוא שאל.
"כן. למה שאני לא אהיה בסדר?"
"כי כשהלכת או יותר נכון ברחת ממני הבוקר נראית כמו מישהי שלא רוצה לחזור הביתה. את מוכנה לספר לי למה?" שתקתי ושקלתי אם לספר לו.
"זה סיפור ארוך."אמרתי.
"יש לנו את כל הלילה." הוא אמר וחייך לכיווני.
"טוב." אני לא מאמינה שאני הולכת לספר לו את זה. "לפני כמה שנים שהייתי בת…" ניסיתי לעצור את הדמעות אך ללא הצלחה. בכיתי ושכריס שם לב הוא התיישב לצידי, חיבק אותי וניסה להרגיע אותי.
"רוז, זה בסדר. את לא חייבת לספר לי." הוא אמר.
"תישאר איתי הלילה?" נפלט לי וכשהבנתי מה אמרתי היה מאוחר מידי, הוא כבר שמע מה אמרתי והסתכל עליי במבט מבולבל.
"אני מוכן להישאר עד שתירדמי אבל לא יותר מזה." פיו. נאנחתי.
"אז, ספרי לי בת כמה את?"
"17." עניתי. "ואתה?"
"21."
"רווק?" רציתי לדעת מסיבה לא ברורה.
"חח לא יש לי חברה." התאכזבתי. ברור שיש לו חברה הוא מושלם מכול בחינה שהיא.
"איך קוראים לה?"
"סוזן."
"אה." שם יפה.
"את?" הוא שאל.
"כן, חופשייה כציפור." 'חופשייה כציפור' מה חשבתי לעצמי?!
"אז, את והמלצר, לא?"
"לא." אמרתי.
"אבל חשבתי.."
"אני לא מחפשת מערכת יחסים." קטעתי אותו.
"אה."
"אז, איך אתה מצליח לשלם על דירה כמו שלך עם משכורת של ברמן?" שאלתי מנסה לשנות את האווירה הדיכאונית שהייתה בחדר. יש לו דירה מרווחת עם 4 חדרים, מטבח גדול ומרפסת. היא מסודרת ורחוקה מלהראות כמו דירת רווקים טיפוסית, היא הייתה מצוחצחת ונקייה.
"ההורים שלי קנו לי את הדירה הזאת. מתנה ליום הולדת 21."
"כיף לך. אני רק מחכה לרגע שאני אצא מהחור הזה." שיט.
"חור? הבית שלך מדהים."
"הוא בסדר." הוא נראה יפה רק למי שבא מבחוץ, אבל מבפנים הוא סיוט.
"הוא יותר מבסדר."
"טוב. אני עייפה אז כדי שתלך." זייפתי פיהוק כדי שילך.
"כן. טוב. לילה טוב רוז." הוא אמר, כיסה אותי בשמיכה ונשק למצחי.
"לילה טוב כריסטופר."
"כריס." הוא תיקן אותי. הוא נראה כמי שלא אוהב את שמו המלא. שמנסה להתחמק מהיוקרה שהוא משדר. כמוני.
"לילה טוב כריס." אמרתי והוא הלך וסגר את הדלת אחריו.