unforgettable-בלתי נשכח פרק 1 (לקרוא את הרציתי להוסיף)

"עוד אחת." אמרתי לברמן שהסתכל עליי במבט מודאג.
"אולי מספיק?" הוא שאל ואני צחקתי, לא מאמינה שהברמן דואג לי.
"לא נראה לי." אמרתי לא ולקחתי את הכוס העשירית שלי או העשרים, מי סופר? והוא בתגובה חטף את הכוס מידי. "את, גברתי הצעירה שתית מספיק. אני מתערב איתך שאת אפילו לא זוכרת איך קוראים לך."
"קוראים לי רוז. לא שזה משנה. עכשיו אפשר את הכוס שלי בחזרה?" שאלתי בקוצר רוח מחכה למשקה החריף ולהרגשה שהוא נותן לי כשהוא זורם במורד הגרון.
"אני חושב ששתית מספיק, כדאי שתלכי הביתה. יש מישהו שיכול לקחת אותך?" הוא שאל בפרצוף רציני, יכולתי ממש לראות את האכפתיות והדאגה בעיניו כשטבעתי בצבען הכחול והעמוק.
"רוז? את שומעת אותי? יש מישהו שיכול לקחת אותך הביתה?" הוא שאל שוב. שמתי לב שאני בוהה בו, או יותר נכון בגופו החטוב, שערו הפרוע בצורה סקסית וחיוכו הממס ונזכרתי שהוא שאל אותי משהו והוא בטח חושב שאני מפגרת. מה הוא שאל? אה, כן, אם יש לי טרמפ הביתה.
"למה אכפת לך?" שאלתי. היה לי קשה להאמין שלמישהו באמת אכפת מה קורה איתי.
"לא יודע, אבל אכפת לי, את רוצה שאני אסיע אותך הביתה?" הוא אמר.
"אני לא מרגישה כל כך טוב." אמרתי מספר שניות לפני שרצתי לשירותים הכי קרובים שמצאתי והקאתי את נשמתי יחד עם כל האלכוהול ששתיתי הערב.
הרגשתי ממש נורא ואפילו לא שמתי לב לזה שהברמן מחזיק בשיערי החום ומנסה להרגיע אותי בקולו הצרוד והגברי.
"זה בסדר, הכול יהיה בסדר, רוז, אני מבטיח." הוא הרים אותי מרצפת השירותים המטונפת שהפעם האחרונה שניקו אותה הייתה בטח לפני מספר שנים.
הוא הושיב אותי במכונים שחורה, גדולה ומרווחת, חגר אותי למושב והתיישב בכיסא הנהג שלצידי.
"אז, איפה גברתי גרה?" הוא שאל.
"אני לא… לא ממש זוכרת." אמרתי מנסה להיזכר בכתובת שלי אך ללא כל הצלחה.
"ברור שלא…" הוא אמר ושמתי לב שהוא מתקשר למישהו.
"היי טוני, מה קורה? תקשיב, יש לי טובה לבקש ממך, אני קצת בבעיה ולא אוכל לחזור למשמרת, יש מצב אתה מחפה עליי? תודה אחי."
שמעתי את סוף השיחה והרגשתי שעיניי מתחילות להיעצם אבל לא היה לי נוח להישען על החלון, אז בלי לחשוב נשענתי על ברכיו של הברמן שדואג לי ומנסה לעזור לי ואני אפילו לא יודעת את שמו.
"איך קוראים לך?" שאלתי בשאריות כוחי.
"כריס" שמעתי אותו אומר ונרדמתי.
התעוררתי מרעש מכוניות צופרות. מה השעה? הסתובבתי לכיוון השידה שלי כדי להסתכל על השעון, איפה אני? הסתכלתי מסביב, החדר לא נראה לי מוכר, הסתכלתי על עצמי, הייתי לבושה בחולצה ובוקסר של גבר, של מי הבגדים האלה? ואז שמתי לב לפתק שמונח על הכרית שלידי. "בוקר טוב, ירדתי למטה להביא קפה, חוזר עוד כמה דקות, כריס."
"מי זה כריס?" חשבתי לעצמי, הבגדים שאני לובשת הם שלו?
הזיכרון הכה בי, כריס הוא הברמן שעזר לי אתמול בלילה כשהייתי כל כך שיכורה וברוב חוכמתי נרדמתי עליו.
שמעתי חריקת דלת וגבר שרירי ורחב כתפיים נכנס לחדר, שיער בלונדיני פרוע ומעוצב באותו זמן, עיניים כחולות מדהימות וחיוך עוד יותר מדהים, הוא לבש ג'ינס פשוט וחולצת טי לבנה שגרמה לי להבחין בקעקועים הפרושים לאורך הזרועות שלו.
קמתי מהמיטה בבהלה, חיפשתי את דלת הכניסה של הבית וקולו של כריס נשמע ברקע, "רוז." איך הוא יודע את השם שלי? " לא התכוונתי להבהיל אותך. הכול בסדר? ישנת טוב?" הוא דיבר ואני לא ממש הקשבתי.
"מה? אה, כן, בטח." עניתי, עדיין מחפשת את היציאה הקרובה.
"בטוחה? את לא נראית בסדר." הוא אמר.
"כן, ברור." הגבתי במהרה.
"אה, עכשיו הבנתי, את בטח לא זוכרת מה קרה אתמול מרוב שיכרות." התחלתי להילחץ. מה קרה? כמה כבר שתיתי? אף לא שתיתי כל כך הרבה עד ששכחתי מה קרה ערב קודם.
"קרה משהו?" שאלתי וקולי רעד.
"מה? לא, רוז, שום דבר לא קרה בינינו." מזל, חשבתי לעצמי, "היית שיכורה וסירבתי לתת לך עוד כוסית ואז הקאת ולקחתי אותך למכונית שלי כדי להחזיר אותך הביתה, אבל את נרדמת, אז לקחתי אותך אליי." הוא עצר וחזר לדבר, "אני מצטער, לא התכוונתי להפחיד אותך ככה."
"זה בסדר." עניתי, שמתי לב שהפסקתי לחפש את היציאה.
"זה בשבילי?" שאלתי והצבעתי אל עבר אחת מכוסות הקפה שהיו בידיו.
"אה, כן, קחי." אמר והביא לי אותה.
"לא ידעתי מה את אוהבת ,אז הלכתי על בטוח וקניתי לך שוקו עם תוספת קצפת." כריס אמר וחיוך נמתח על פניו וגרם גם לי לחייך.
"אי אפשר לטעות עם שוקו." הוספתי, הוא צחק.
"אז, כריס."
"אז, רוז."
"למה אני לבושה בבגדים שלך?" שאלתי וניסיתי להסתיר את הסומק של לחיי.
"כי לא חשבתי שיהיה לך נוח לישון בשמלת מיני שבאת איתה, אז התקשרתי לאחותי וביקשתי ממנה שתקלח ותלביש אותך ואחר כך היא הלכה הביתה." הוא אמר וכשהרמתי את פניי ראיתי עליו שהוא מתבייש.
"לא היית צריך, אבל תודה." אמרתי וחייכתי את החיוך הכי מוצלח שיכולתי לחייך, בטח נראיתי מטומטמת כמו ככה הרגשתי.
"את יודעת, יש לך חיוך יפה." הוא אמר וחייך לכיווני.
"תודה." אמרתי, מנסה להסתיר את הסומק שעלה על לחיי. "גם אתה לא נורא." השבתי בחיוך.
"רק לא נורא? אני יודע שאת מפשיטה אותי בראשך תוך כדי השיחה."
"חזיר." צעקתי לכיוונו. לקחתי את בגדיי שהיו על כיסא בפינת החדר ופניתי לדלת נחושה בדעתי לצאת מהבית של כריס כמה שיותר מהר.
"היי, רק צחקתי! לאן את הולכת? רוז?" הוא צעק אליי, אבל אני כבר הייתי בדרכי אל המעלית, צעד אחד יותר קרובה לבית.
בדיוק שנכנסתי למעלית הרגשתי ביד חזקה שתפסה במפרקי ולא שיחררה, אחרי מספר שניות הופיע הפרצוף שקשור לאותה יד ומבטו המתנצל של כריס פגש במבטי.
"עזוב אותי!" צעקתי עליו, מתעלמת מהצמרמורת שהיד שלו גורמת לי.
"לא." הוא אמר בנחישות משולבת בכעס, התחלתי לפחד.
"כריס, אתה מכאיב לי, תשחרר אותי, בבקשה." התחננתי שייתן לי ללכת.
"אני מוכן לשחרר אותך רק אם תבטחי לי שלא תברחי. את מסוגלת לעשות את זה?"
הנהנתי לכיוונו והוא עזב אותי, ניצלתי את ההזדמנות וסגרתי את דלת המעלית.
מה אני עושה עכשיו? אין סיכוי שאני חוזרת לחור הזה שאני אמורה לקרוא לו בית, אז לאן אני יכולה ללכת? אולי אני אלך לסם או לזואי – החברים הכי טובים שלי? בעצם, סם הוא לא אופציה. כנראה שחלמתי יותר מדי, כי כשדלת המעלית נפתחה בקומת הקרקע כריס עמד מולי מתנשף כולו ועיניו נעוצות בי בכעס.