Trying | פרק שני

עוד כמה שעות אני צריכה לנסוע שוב, מחר מתחיל הסימסטר הראשון. אני מתחילה לארוז את כל בגדי, ולא ידעתי כמה יש. ארבע מזוודות גדולות ועוד שני תיקים שהייתי אמורה למלאות בחפצים שלי, אני בספק אם זה יספיק. "מישהי צריכה עזרה?" הדלת נפתחה, אני רואה את מאט עומד בכניסה. "באת" אני קמה במהירות ומחבקת אותו, מרגישה את חום גופו. "את חושבת שהייתי נותן לך לעזוב בלי לראות אותך?" הוא מחייך אלי. "לא" אני צוחקת. "מה עובר על החדר שלך" הוא מביט בבלגן שיש בחדר שלי. "אורזים" אני נאנחת ומתיישבת על המיטה. "צריכה עזרה?" הוא שואל. "כן!" אני צועקת ומושכת את שיערותיי החומות. "המזוודות גדולות, אני מניח שיהיה לך מקום". הוא אומר "לכל הנעליים האהובות שלי?" אני מצביעה על ערימת נעליים של עשרים זוגות לפחות. "תוותרי על כמה, את לא באמת צריכה.." הוא אומר ומתחיל לספור את הנעליים. "עשרים-ושתיים זוגות נעליים" הוא צוחק. "הייתי לוקחת עוד איזה שתי מזוודות, אבל איך אני אסחב הכל לבד?" אני מתייאשת ומקפלת זוגות מכנסיים. "אני אבוא לעזור לך" הוא מציע. "אני לוקחת את המכונית שלי, איך תחזור?" אני שואלת. "ברכבת" הוא עונה כאילו זה ברור מאליו. "לא, נו.." הוא אומרת בדאגה. "מה אכפת לך?" הוא שואל. "טוב נו" אני מוותרת ומסדרת את כל הג'ינסים שקיפלתי לאחת המזוודות. "המזוודות האחרות במרתף" אני רומזת לו שילך להביא אותן, וכך הוא עושה. אני ממשיכה לקפל בגדי חורף- חולצות ארוכות, ג'קטים, מכנסיים ארוכים.. את הכל אני מכניסה למזוודה הגדולה ביותר. מאט נכנס עם שתי מזוודות אחרות בגודל בינוני, אני מניחה שזה יספיק לנעליים. "אתה כול לסדר את הנעליים? הלבנות מעל" אני מבקשת ממנו. "אני חי בשביל זה" הוא צוחק ומתיישב על הרצפה, ומתחיל לסדר את כל הזוגות.
לקח לנו שעתיים אבל סיימתי לארוז. יש מספיק מקום לנעליים, בערך מספיק מקום לשלושה רבעי מהבגדים שלי, מספיק מקום לאיפור ומספיק מקום לתכשיטים. לא חשתי צורך לקחת איתי דברים אישיים, אין לי עצבים להיזכר בחלקים מסוימים מהחיים שלי. "אני. לא. מאמין. כמה. בגדים. יש. לך. אישה." הוא מתנשף. "שקט, עכשיו לך תכניס הכל למכונית, אני הולכת להיפרד ממשפחתי המושלמת" אני מורה לו ויורדת לסלון, מותירה אותו עם שש מזוודות ושני תיקים מלאים, כבדים בעלי טפט תואם, כי ככה זה כשההורים שלך נודניקים.. לואי ויטון. "אני הולכת" אני צועקת בעודי יורדת במדרגות. "את בטוחה שאת רוצה?" אמי שואלת אותי. "כן" אני אומרת. "בואי תביאי לי חיבוק ונשיקה" אני נאנחת, מגלגלת עיניים ומחבקת אותה. "את עוזבת?" אחי טיילר נכנס לסלון. "כן" אני מחייכת אליו, הבן אדם היחיד שאני מחבבת מהמשפחה שלי – התאום שלי. אני רצה אליו ומחבקת אותו. "תשמרי על עצמך, אל תתני לאף אחד לעשות לך דברים" הוא לוחש לי. אני נשארת מחובקת אליו במשך כמה דקות עד שאני משחררת מהחוסר אוויר. אני מחפשת במרחב את אבי, ונזכרת שהוא באירופה, שוב. "העמסתי הכל" מאט נכנסת בפתאומיות לבית. "אני מניחה שזה… ביי" אני אומרת בצורת שאלה. "להתראות ילדה שלי" אמא צועקת לי. "את לוקחת את המכונית שלך נכון?" היא שואלת. "כן" אני לוחשת ומהנהנת. אני יוצאת אל החניה שלנו, הבגאז' כמו מועמס בכל המזוודות והתיקים, והדלתות של המכונית השחורה פתוחות. אני נכנסת למושב הנהג ומאט למושב לידי. "איך בגיל שש-עשרה קיבלת אוטו כזה?" הוא צוחק. "חייהם של ילדים עם הורים נודניקים" אני אומרת. מעולם לא השתמשתי במילה 'טחונים' או 'עשירים', הייתי מעדיפה להגדיר את זה כנודניקים. אני מפעילה את האוטו, והדיסק שלי ישר מתחיל לפעול. "זה מה שאת שומעת? אויש את כזאת זקנה" הוא אומר ומנמיך את המוזיקה. "הגזמת, בכל זאת איימי ווינהאוס, תירגע.. יש לי פה דיסק אחר עם השירים שלך" אני אומרת ומתחילה לנסוע. הוא מחליף את הדיסק והשירים החופרים שלו מתחילים להתנגן ברקע. "את רואה אחותי, זאת איכות. לא זמרות עם איילינר מוגזם ומוות של נרקומנים" הוא אומר. "אז אתה כן יודע מי זאת!" אני צוחקת. "עוד שלוש שעות של נסיעה איתך, חלום" הוא בודק את השעון שלו.. אכן חלום.
"בעוד כחמש-מאות מטרים, פנה שמאלה" קולה של הGPS אומר. אני ממשיכה לנסוע, עוד שנייה מתה מעייפות.. רק מחכה להירדם על המיטה ולא לקום ממנה לעולם. "פנה שמאלה" אני פונה שמאלה בעקבות הוראותיה של.. אישה כל שהיא. "הגעת ליעד" היא אומרת ואני עוצרת. "הולי שיט". מאט אומר. אני עומדת מול בית הספר, מול העתיד שלי.