To Fight For It – פרק 8

-תיאה מקווין-

״תנשמי עמוקות״ הרופאה שלי מבקשת ממני, זה היום הארור הזה בשבוע שבו הוריי לוקחים אותי לבדיקות.
לראות שלבנתיים אני עדיין חיה, עדיין נושמת כראוי.
אבל אף אחד מהם לא יכול לשנות את הבלתי נמנע, לא משנה כמה בדיקות דם או כימיותרפויות יעשו לי, זה לא ישנה את העובדה שבעוד 7 חודשים פחות או יותר אני עומדת למות.
היא מזריקה לי בעזרת מזרק גדול ולבן חומר צהבהב אל הווריד שלי, יש כאלה שנמנעים ממזרקים או מפחדים ממזרק כזה גדול כשרואים אותו.
אבל אני כבר סיימתי לפחד, הכאב הזה לא משמעותי כמו הכאבים של המחלה.
והמחלה תופסת תאוצה.
היא שוב מזריקה לי משהו לווריד, אבל אני כבר לא מסתכלת, אין לי עיניין איזה חומר, או באיזה צבע הוא, או מה הוא יעשה, כי אני כבר יודעת את התשובה.
שום כלום.
אני עדיין עומדת למות, וזה לא מה שישנה את זה.
״סיימנו!״ היא קוראת באנחה קלה, וחיוך לבן מרוח על פנייה הבהירות, כמעט בהירות כמו שלי.
אני מזייפת לעברה חיוך קל, חיוך שמסתיר את כל מה שעובר עלי.
קפצתי בדילוג ממיטת החולים שבקליניקה שלה, לובשת על גופי הרועד מקור שרק גופיה פשוטה צמודה אליו, את גקט הצמר העבה והאפור שלי.
התכוננתי לצאת מהחדר, מסדרת עלי את תיק הצד שלי, שבו אני נושאת את כל התרופות ומשככי כאבים למקרה חירום.
״תיאה…״ הרופאה שלי עוצרת אותי רגע לפני שגופי פוסע מבעד למפתן הדלת הלבנה.
״כן?״ אני מביטה בחצי מבט, מחכה למשפט שיצא מבעד לשפתייה המרוחות אודם בורדו כהה.
״אל תשכחי את התרופות שלך, זה רק מקל עלייך״ היא אומרת לי בחיוך , וקשה לי להחליט אם הוא מנחם או סתם מרחם עלי כי היא יודעת שאני עומדת למות.
״ואל תעשי לאמא שלך חיים קשים, את יודעת עד כמה זה קשה לה…״ היא מרשה לעצמה להוסיף על דברייה מכיוון שהיא חברה של אימי.
״אוקי״ אני ממלמלת בהינהון ופוסעת מבעד לחדר, רוצה לברוח כמה שיותר מהר מהקליניקה הלבנה.

אני יושבת בחצר האחורית של ביתי, עדיין לא נכנסת פנימה.
כי כשאכנס ימטירו עלי גשם של שאלות, אז לבנתיים אני נהנת מקרניי השמש האחרונות.
זה כמעט חולני שזה מה שמעסיק את הראש שלי כמעט כל שעה ביממה, העובדה הזאת שאני הולכת למות.
והחור העמוק שבמרכז חזי, ממלא בי כל פעם מחדש כל כך הרבה כאב, זעם.
אני כל כך זועמת על העולם הזה!
באיזה מין עולם מטורף, באיזה מין מציאות אכזרית , ילד זוכה לחיות אך ורק 19 שנים.
לא מספיק כלום מחייו, לא להתחתן, לא לאהוב, לא למצות את הסביבה שלו כמו שצריך.
וזה מצחיק שיש אחרים שכן, בעולם המטורף הזה יש אנשים שעדיין חיים.
רוצחים , גנבים, פושעים, שחיים יותר מידי שנים.
ואני נערה שעדיין בגיל ההתבגרות כבר נגזר עליה דין מוות, רק בעוד שבעה חודשים…
שבעה חודשים ואז שום נשמה לא תשכון בגוף הזה כי הוא מתפרק לרסיסים.
זה כל כך מכעיס אותי.
ובלי שאני שמה לב אני מאגרפת את ידיי לאגרופים קמוצים ורועדים, על פניי שובל רטוב של דמעות מלוחות.
אני מכה בחוזקה בדשא הירוק הנמחץ תחת גופי, כל כך חזק שפרקתי אצבעותיי משתפשפים מהאדמה הקשה.
וזאת הפעם הראשונה מאז שגילו את המחלה, שנתתי לעצמי להתפרק מחוץ לכותלי חדר הרחצה שבביתי.
ולעזאזל האגרוף הזה הרגיש כל כך טוב.