To Fight For It – פרק 34 ואחרון

-ליאו גרייס-

החודשים הספורים עברו וזחלו לאיטם, כל שנייה פנויה שהייתה לי, ניצלתי אותה, ביחד איתה.
את כל הזמן שלי העברתי איתה, לא יכולתי לחשוב על לעשות דבר אחר מאשר להיות איתה, גם אם זה כמה דקות בודדות במשך היום.
ואחרי זמן מסויים, העולם עשה את שלו…
קרע אותה בכזאת עוצמה מידיי.
וזה כאב כל כך, כאילו עקרו את ליבי וזרקו אותו הרחק הרחק ממני.
הלילות הפכו נורא קשים מאז.
לילות שהפכו למלאים באלכוהול ובכי אילם שהחריש את עולמי.
טרה הכלבה הנאמנה שלי לא זזה ממני באותה התקופה, חגה מסביבי כל הזמן ולא עזבה אותי לרגע.
והבנתי שביום שבו היא נקרעה ממני, זה לא היום הגרוע ביותר בחיי…
היום הזה והיום למחרת הם קלי קלות, כולם היו מסביבי, דואגים לי, כאילו הם מפחדים להשאיר אותי לבדי.
אבל בעצם היום הגרוע ביותר…
זה השבוע שלאחר מכן, שלא נותר לי דבר מלבד השקט.
ורק בזכות תיאה, הזמן הפך בשבילי מחסר משמעות למרכז עולמי, התחלתי להעריך כל דקה ושנייה שעוד היו לי איתה.
ואחרי שנקרעה ממני, מעולמי, התחלתי להבין עד כמה הזמן הוא חשוב, עד כמה שחשבתי מגוחך שיהיה זה השתנה עבורי.
הבנתי שאי אפשר להרוג זמן מבלי לפצוע את הנצח.
והנצח שלי נפצע בכזאת עוצמה, השאיר אותי לבדי, כאוב ומדמם מהקרבות הקשים מאז שהיא איננה.
מועד טורניר האיגרוף האזורי הגיע, כולם חשבו שאני לא אתחרה, המתלמדים שלי חשבו שבשבילי להילחם כבר לא חיוני יותר.
אבל הם כולם טועים, אני עדיין מאמין שרק אם נילחם הבעיות יעלמו, ורק ככה נוכל להתמודד.
אבל החיים כמו בחיים, בכל מלחמה יש הרוגים ופצועים, ולפעמים גם במלחמות מפסידים.
אבל אני לא מוותר, אני לא יכול להתייאש ולהרים דגל לבן, אני ממשיך להילחם על כל מה שאני עדיין מאמין בו.

אני עושה את דרכי בדרך אל הזירה, מאות אנשים ממלאים את היציעים באולם הגדול, מריעים, מעודדים, מרעישים.
אך כל הרעש נבלע איך שהוא, הכל שקט באוזניי, רק הדם הולם והאנדרנלין מציף את עורקיי.
אני מותח את כפפות האגרוף השחורות והאהובות שלי על ידיי, סוגר את הסקוץ׳ חזק שהכפפה לא תוכל ליפול.
המתחרה שלי כבר נמצא על הזירה, חג בתנועות שחצניות מול הקהל המריע בעוצמה.
אני מגחך בשקט, תחת כל מעמסת השרירים העבה, מסתתר פחדן עם נפש שבורה.
אתם לוודאי בטח עכשיו צוחקים, כי גם הנפש שלי לא הכי בריאה, הנפש שלי פצועה וכאובה.
אבל דבר אחד מבדיל ביני לבין המתחרה שנגדי, אני נלחם על מה שאני מאמין בו, הוא נאבק בשביל עוד מדלייה לקיר שכנראה ריק שלו.
אני מגיע למדרגות הזירה, המתלמדים שלי יושבים בשורה הראשונה בקהל, קארלוס מחייך אלי, חיוך עדין שמנסה לנחם אותי, טניה ואליסה יושבות לצידו, שולחות לי נשיקות באוויר ומחיאות כפיים מעודדות שמשתלבות עם מחיאות הכפיים של שאר האנשים שמסביב.
טום עומד מצידן השני ומהנהן לי פעם אחת בראשו.
דין וקארי לא יכלו להגיע.
אני מיישר את מבטי בחזרה אל זירת האיגרוף, הכל הופך דומם יותר והפעם אני מרגיש אך ורק את פעימות הלב השבור שלי.
השופט מסמן לי בידו לעלות לזירה, אני לא מהסס אפילו לא לרגע הקל ביותר.
אני רואה איך השפתיים שלו נעות, אבל הקול שלו לא מגיע לאוזניי.
רק דפיקות הלב שלי…
הקהל מסביב מריע ומשתולל, הוא ככול הנראה אמר את השם שלי.
אני מכין את עצמי למכה הראשונה, יד אחת מלפני גופי מגינה והיד השנייה מוכנה לתת את המכה החזקה.
ולפתע… היא עולה מול עיניי, שערה הבלונדיני מתעופף וחיוכה היפה מצליח להעלות חיוך על פניי.
עינייה הכחולות בהירות כל כך זוהרות, וזה ממלא את החלל הפעור שבלב שלי בסוג של רוגע מלא בשלווה.
ורגע לפניי שהשקט נעלם והרעש חוזר להלום באוזניי, אני נזכר בהבטחה שלי אליה.
בהבטחה שהבטחתי לה רגע לפני שנקרעה מחיי.
הבטחתי לה שאני אמשיך להילחם, ובכך דמותה נעלמת בהרף מעיניי.

-The End-