To Fight For It – פרק 33

-ליאו גרייס-

אני טוחב עמוק את אצבעותיי בחול הקר, הלבן, שאיך שהוא משהו בו מצליח לגרום לחלחלה מוזרה וקרה להתפשט בחזי.
אני מרגיש את הידיים שלה, כל מגע קטן מדליק בי את כל הרגשות, העצבים, ואת כלי הדם שעומדים להתפוצץ מרוב לחץ.
אני אוהב להרגיש את המגע הקר והעדין כל כך של ידייה, כנגד עורי החם והקשה.
אבל היא שקטה כבר במשך שעות, שעות שאנחנו רק מקשיבים לגלים המתנפצים בעוצמתיות על החוף הבהיר.
שעת ערב מאוחרת, והכוכבים כבר נגלו בשמיים הכהים והאפלים שמעלינו מלפני זמן רב.
קר כל כך, אבל בצורה כל שהיא זה נסבל כשאני במחיצתה.
בתקופה האחרונה היינו עמוסים עד מעל הראש, אני עם הטורניר המתקרב ועם המתלמדים, והיא כל הזמן בביקורים בלתי פוסקים ומייאשים בבית החולים.
עד כמה שזה לא פייר… מבחינת העולם, זה נראה שהם עושים הכל כדי לקחת אותה ממני, לקרוע אותה באכזריות מידיי.
לגרום לנו להילחם בלי הפסקה, למרות שאנחנו כבר עייפים ופצועים מהקרבות הארוכים.
אך מדבר אחד אני לעולם לא מצליח להתעייף…
מלהביט במים זורמים, תמיד הם אותו הדבר, אבל בכל זאת משתנים.
״היי, כבר שעות שאתה בשקט״ קולה מרעיד את נשמתי ומורט אותי עד עצבי האחרון.
״אני רק חושב״ אני עונה בשקט, מסובב אליה את מבטי, עינייה הכחולות בהירות נוצצות בחשכה והדבר היחידי שעליו אני יכול לחשוב זה על הזמן המועט שעוד נשאר לנו ביחד.
״על מה?״ היא שואלת בנימה זהירה, עדינה, היא יודעת שזה עלינו, עליה, אך בכל זאת אולי מצפה לתשובה שונה.
״על המים הזורמים״ אני אומר לה בחיוך קל ריק מהומור, זה לא שקר, אך גם לא האמת כולה.
אבל זאת תשובה שמספיק טובה כדי שהיא תוכל להיות בדעה שקטה ולא להפריע לנפשה החולה.
אני מקרב אותה אלי, הבל פיה מתנגש בפניי, נעים ומתוק וזה כל כך חזק ממני.
ממה שהיא גורמת לי להרגיש.
אני משעין אותה לאט אחורנית, עד כדי כך שגרגריי החול הבהירים מתערבבים בשערה הקצר והבלונדיני.
״אני אוהב אותך״ אני לוחש בשקט, מעביר לאט את מבטי מעיינה היפות והנוצצות, לשפתייה העבות, הורודות, בהירות והמשורטטות.
היא מחייכת, שפתייה היפות חושפות חיוך קטן ומתוק בעל טור שיניים לבנות, קטנות וצחורות.
״גם אני, עם כל ליבי.״