To Fight For It – פרק 32

-תיאה מקווין-

-כעבור חודש-

חודש נוסף וארוך עבר לאיטו, הזמן עם ליאו הופך לו לחסר משמעות.
אותו הלילה במוסך שינה בשבילי הכל, ובשבילו… אין לתאר עד כמה.
אני ממשיכה להגיע בכל יום אל המוסך, בדיוק באותה השעה לאימונים עם ליאו.
אנחנו מכים ביחד בשקי האיגרוף, לפעמים מתחרים אחד מול השנייה בזירת הספוג הגדולה שבמרכז.
ובהמשך היום פשוט מוצאים נחמה זה בזרועות של זו.
מי חשב לכל הרוחות שדווקא שחיי תלוים על הקצה אני ימצא אותו, את הבן אדם שמסיב לי אושר כה רב.
החורף הגיע והכה בעיירת החוף הקטנה ושכוחת האל סנטה קרוז פולס שבאורגון הצפונית.
הגשם לא מפסיק לשטוף את הרחובות, להציף על גדותיו את האוקיינוס הגועש.
בקושי אפשר לזהות את השמיים, ענני סערה אפורים וכהים מכסים את הרקיע, אף כוכב קטן ונוצץ לא מופיע ומאיר.
אני מביטה בעצי ההסקה שבאח, בלהבות המרצפות ושורפות את העצים הכהים, הלהבות אוכלות הכל והופכות את עצי ההסקה לגחלים שרופים.
אני אף פעם לא אתעייף מלהסתכל על אש בוערת, תמיד אותו הדבר, אבל בכל זאת משתנה כל הזמן.
״בבקשה״ אני שומעת את קולו הגברי של ליאו קורע את הדממה, ולעולם לא ימאס לי לשמוע זאת.
את השקט שנקרע לאט מהחלל ובמקומו מתמלא קולו הנעים של ליאו.
הוא לא וויתר לאורך כל הזמן הזה, הוא לא וויתר, לא עלי, ולא על מה שהוא מרגיש.
אני לוקחת את הספל המלא בתה רותח מידיו, ״תודה״ אני לוחשת בשקט בחיוך קל.
אין לילה שאני לא מניחה את ראשי על הכרית וחושבת על כמה שזה לא פייר כלפיו, מה שאני עושה לו.
גורמת לו לאהוב אותי יותר עם הזמן שעובר לו, אבל בעצם בזמן שהזמן שלי מתקצר.
מגוחך.
הוא מתיישב לידי, ידו השרירית מיד עוטפת את גופי הרזה ומושכת אותי לחיקו החם, הרך, שממלא את גופי בתחושה מוזרה שעדיין לא הצלחתי להדביק לה תווית או שם לתופעה.
ידו המחבקת מלטפת את פניי, מברישה בעדינות את שערי הקצר ובלונדיני.
אני עוצמת את עיניי, מתרפקת לתוך חזהו הקשיח ונושמת עמוקות את ריחו הגברי לראותיי.
״איך את מרגישה?״ הוא שואל, הוא כל כך חרד למצבי בכל רגע ושנייה של היום, ולמרות זאת הוא מאמין בלב שלם שאני עומדת לנצח את המחלה הזאת, את המערכה הארוכה הזאת.
ויש ימים שבהם אני נשברת ומאמינה לשקרים אלה, שנשמעים כל כך אמיתיים באוזניי.
״הכל בסדר״ אני לוחשת בחיוך קטן, מקריבה לשפתיי את הספל הרותח ולוגמת לאט מחשש להיכוות.
עוד פחות משישה חודשים נשארו לי, פחות מחצי שנה, פחות מחצי שנה ויותר נשמתי לא תשכון בגוף הזה.
הוא לוקח מידי את הספל, הוא מצליח לקרוא אותי כמו ספר פתוח, אבל בשקט הרועם הוא איך שהוא מצליח לקרוא את המחשבות הפרטיות שלי.
הוא מניח את הספל על שולחן הסלון בדירתו הקטנה בקול נקישה שקט ומעומעם ומיד עובר לחבק אותי חזק.
זרועותיו השריריות והעבות עוטפות אותי, גורמות לי להרגיש מוגנת שם, שאם מלאך המוות יבוא להפתיע הוא יצליח להגן עלי, להרוויח לי עוד קצת זמן.
ואיך אני אוהבת להאמין לשקרים האלה שממלאים ומחממים את הלב שלי.
״יהיה בסדר״ הוא מעודד אותי, שתי אצבעות קרירות מונחות בעדינות מתחת לסנטר שלי, מושכות את פניי השבורות מעלה, אל עבר פניו הגבריות והנאות.
אל הזיפים הקטנים והבהירים, אל השיער החום ואל העיניים הזהובות והחמות.
מי חשב שאתאהב בו, בדברים הכי קטנים שבו, בריסים הארוכות, בנקודת החן הקטנה שבקושי שמים לב אליה ליד האוזן הימנית.
הנמש הפיצפון מתחת לעינו השמאלית.
אפילו הצלקת המשונה שחוצה את גבתו השמאלית ויוצרת פנס קטן.
שפתיו מתקרבות לשלי, מרפרפות בעדינות, חמות ונעימות, מלאות אהבה.
ואני יודעת שכל מה שאי פעם רציתי נמצא בו, וברגעים הקטנים שלנו.
נשיקתו מעמיקה, שפתיי נפשקות ולשונו מוצאת את הדרך פנימה.