To Fight For It – פרק 31

-תיאה מקווין-

שקט מחריש אוזניים ממלא את חלל המוסך, שקט כל כך רם שאני חושבת שהוא עומד להחריש את אוזניי.
אני קפואה כבר במשך שעה, לא זזה, בקושי נושמת, רק מחכה לתגובה של ליאו לדבריי.
הוא הראשון שאני מספרת לו על הגסיסה שלי, כל השאר שמכירים אותי ידעו לבד בלי הצורך שאספר להם.
הוא הראשון שאני באמת מספרת לו על כך.
השקט מתגבר, ואני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ, מהכעס, מהאי וודאות, מהפנים הקפואות שלו.
הוא מסתכל לנקודה קטנה ברצפה, נקודה קטנה וכמעט בלתי נראת לעין מאחורי השולחן המתכת הישן עליו אני נשענת והוא מולי.
״תגיד משהו…״ לבסוף אני זאת שנשברת, אני זאת שפוצה את פי ומדברת ראשונה מבין שנינו.
השקט ממשיך להחריש את אוזניי לעוד כמה דקות ספורות וקצרות ואז קולו הגברי קורע בפעם השנייה בשעה האחרונה את השקט המציק.
״כמה זמן?״ הוא שואל בכחכוך גרון שקט, הנימה שלו אטומה, נמוכה, קולו הגברי שקט באוקטבה אחת פחות מהנורמה.
אני בולעת את רוקי לאט, הגוש עומד ומסרב להחליק בגרוני, להיעלם.
״פחות משבעה חודשי…״ קולי גווע בסוף המשפט ואני מרגישה את הדמעות עומדות לפרוץ מבעד לעיניי, לא חשבתי שאשבר אי פעם אם אדבר על הזמן שנשאר לי.
תמיד אני מתבדחת על זה, צוחקת על הזמן בהומור אפל שכמעט ואף אחד לא מבין.
אני לא יכולה להביט בפנים שלו, לראות איך הוא מגיב לכך, אני בעצמי לא יודעת איך אני מגיבה לכך.
אני רק משתדלת בכל כוחי לעצור את הדמעות הארורות שמבעד לעיניי רוצות לזלוג.
כעבור שנייה קצרה ובודדה, יד חמה נוגעת בעדינות ומלטפת את הלחי שלי, הלב שלי מחסיר פעימה נחוצה.
כעבור שנייה קצרה ובודדה זה קרה, מצאתי את עצמי בין זרועותיו, ששפתיו החמות מנשקות את שלי.
משכיחות ממני לרגע קל שבעוד כמה חודשים, הלב הפועם שלי יפסיק להרגיש.
אותו, את הכל.