To Fight For It – פרק 2

-ליאו גרייס-

אני תמיד מאחר לכנסייה, סגרתי במהירות את כפתורי החולצה הלבנה שלי תוך כדי שאני משחיל את רגליי לגינס הכחול החגיגי שלי, שאני לובש רק לאירועים מיוחדים.
טרה מסתכלת עלי במבט מוזר, אני מתעלם ממנה וממהר לסגור את כפתורי הג׳ינס שלי.
״אני יודע, אני יודע״ אני מדבר כמו חולה נפש אל כלבת הרועה גרמני שלי, שיושבת מרווחת על מיטתי הזוגית.
אני מגלגל את עיניי ומלטף אותה במהירות ורץ אל עבר דלת הדירה שלי.
״להתראות אחר כך, אל תשתיני בדירה״ אני קורא אל טרה וממהר לצאת מהבניין הישן בוא אני גר.
אין צורך בנסיעה, הכנסייה שוכנת במרחק של רחוב אחד מדירתי, מרחק הליכה של פחות משתי דקות.
אני מסדר ישר את החולצה הלבנה והמכופתרת שלי שתראה טוב על גופי, ומרים את מכנסי הג׳ינס שלי על מותניי שסגרתי ברישול שיצאתי מהדירה.
דלתות הכנסייה הגדולה כבר נראו מרחוק, וככל שהתקדמתי עם צעדיי התקרבתי יותר ויותר אל הכנסייה.
הגעתי אל המדרגות הגדולות של המבואה, ידעתי שאיחרתי לגמרי ופספסתי את מזמורי הקהילה שכבר כולם התחילו לנהור אחד אחרי השני החוצה.
לעזאזל… קללתי בתוכי, ואז ישר ביקשתי סליחה מאלוהים, שאני מקלל ליד הכנסייה שלו.
״היי ליאו, טוב שנזכרת להגיע״ מחייך אלי פפה אב הכנסייה הזקן שגילו ניכר על פניו.
״מצטער אבי, התעוררתי מאוחר, השעון לא צלצל…״ עניתי לו אך הוא קטע אותי באמצע דבריי.
״לא קרה דבר״ חייך חיוך ישר ופנה לדבר עם אחד מתושבי העיירה הותיקים.
״מה קורה ליאו ? נראה אותך במוסך עוד מעט?״ שמעתי קול מוכר קורא בשמי.
הסתובבתי אחורנית רואה את אנריק וג׳יימס שתיים מהמתלמדים שלי במוסך הקהילתי.
אני מלמד אותם איגרוף, שיטה לפרוק כעס ומתחים.
״בטח חבר׳ה, תגיעו בזמן הפעם״ קרצתי לעברם, הם חייכו חיוך קטן והנהנו, פנו הלאה ממשיכים אל דרכם.
הסתובבתי בחזרה, מתכונן לשחזר את צעדיי הקודמים ולחזור בחזרה אל הדירה הקטנה שלי.
להוציא את טרה לטיול שלא תעשה את צרכייה על השטיח הישן שבסלון, אבל משהו נתקע בי.
אני נתקעתי במשהו.
היא מעדה אחורה וכמעט נפלה ללולא תפסתי במהירות בידה ויצבתי אותה על רגלייה.
״מצטער!״ אמרתי במהירות שהבנתי שכמעט גרמתי לבחורה הזו ליפול על המדרכה הקשה.
עינייה הצטלבו בשלי, ותוך שנייה מצאתי את עצמי טובע בים כחול בהיר, כמעט זוהר.
העיניים שלה גרמו לי ללכת לאיבוד לרגע קל וחטוף, לרגע גרמו לי לשקוע בכאב העמוק כל כך שבתוכה, שניכר כל כך ברור בעינייה.
״זה בסדר לא הסתכלתי לאן אני הולכת״ היא מחייכת בהתנצלות, מעוררת אותי מההפנוט הסוחף של עינייה היפות.
מושכת את ידה במהירות, בחזרה אל צידי גופה הרזה.
״זאת אשמתי המלאה, מצטער …״ הנחתי את ידי על לוח החזה שלי.
״ ליאו, אני לא חושב שאי פעם ראיתי אותך?״ אני מציג לה את שמי ואומר לה בכנות.
זאת הפעם הראשונה שעיניי נתקלות בעינייה הבהירות ובשערה הבלונדיני והבהיר להחריד.
״תיאה״ היא מחייכת בבישנות, ״ואני כל יום ראשון נמצאת כאן״ היא מוסיפה על דברייה לאחר רגע בודד ועונה לשאלתי.
״תיאה, אנחנו מתכוננים ללכת, את באה?״ אישה די צעירה מתקרבת אל תיאה ואי אפשר לפספס את הדימיון בין השתיים.
לוודאי אימה.. ניחשתי.
״רק רגע״ היא מחייכת לעברה חיוך שובה החושף טור שיניים לבנות קטנות וישרות, היא מהנהנת ונעלמת בקהל שמסביב.
אני לא מנתק את המבט מעינייה, מהכאב החבוי בהם.
זה כמו מתנה שניתנה לי, לזהות את כאבם של הסובבים אותי.
״אז תיאה, אני מנחה לאיגרוף במוסך הקהילתי, אם אי פעם תרצי לבוא…״ אני מחייך לעברה, לא יודע איך להמשיך את המשפט שהתחלתי.
היא מהנהת קצרות בחיוך יפייפה, ופונה אחריה אימה, נעלמת בהמון האנשים המקיפים את החצר הקידמית של הכנסייה.