To Fight For It – פרק 17

-ליאו גרייס-

אני מוריד אותה ליד ביתה, אחרי שיכנועים רבים שאסור לנערה כמוהה להסתובב לבד ברחובות החשוכים בשעה מאוחרת זו.
כמעט קרוב לעלות השחר, ישבנו על החוף שעות על גבי שעות, מקשיב לסיפורה, מקשיבה לסיפורי, שותקים ומקשיבים ביחד לרחשי הגלים השקטים.
״תודה ששיתפת אותי״ אני אומר לה רגע לפני שהיא מתכוונת ללכת ולהתרחק ממני.
היא מסתובבת בחזרה אלי, חיוך קטן על השפתיים הורודות והמשורטטות שלה מופיע.
והדבר הבא גורם לי שוב להפתעה, יותר מפתיע אותי מאשר מפתיע אותה.
היא מחבקת אותי, כאות תודה.
ידייה הדקות עוטפות את כתפיי וחיקה החם מושך אותי לתוכו.
בתגובה אני עוטף גם אני את ידיי השריריות סביבה, לרגע היא נראת שבירה כמו בובת חרסינה יקרה בין ידיי, שאם אלחץ טיפה יותר חזק היא תשבר לחתיכות בין זרועותיי.
ואיכשהו אני מצליח להרגיש את דפיקות הלב שלה, מהירות כל כך כמו סערת ברקים שמשתוללת שם בתוכה.
״תודה״ היא לוחשת באוזניי, הקול שלה מוקיר לי תודה וידייה לאט לאט מתנתקות ממני.
״אין על מה, מחר בשלוש?״ אני שואל אותה, והפעם אני כמעט בטוח שהיא תגיע.
אלא אם כן לעולם יש החלטות משלו לגבי המחר שלה.
זה מטומטם לחשוב, אבל אין אפשר להתעלם מהמציאות הנורמטיבית שבה אנחנו חיים.
״בשלוש״ היא מחייכת ופונה ממני, צועדת על שביל הגישה המרוצף אל ביתה.
נעלייה יוצרות רעש של דפיקות שקטות ואני לא מרשה לעצמי לנסוע עד שאראה שהיא נכנסת הביתה, שהיא בסדר, שהיא מוגנת.
רגע לפני שהיא פוסעת מבעד לפתח הדלת, היא מסתובבת, וגם מרחוק בחשכה השוררת אפשר לראות את הזוהר הכחול שבעיניה.
עכשיו אני רגוע, עכשיו אני מרשה לעצמי לנסוע מכאן בחזרה אל הדירה שלי, אל טרה שכנראה משתגעת שאני כבר לא חוזר הרבה זמן.
אני מחזיר את הקסדה המקושקשת על ראשי, לוחץ על הגז ונוסע משם בחזרה אל החיים שלי.