To Fight For It – פרק 16

-ליאו גרייס-

אני לא יכול לשמוע אותה אומרת זאת, שיש דברים שאי אפשר להילחם בהם.
זה לא מה שאני מאמין בו, מעולם לא האמנתי בזה, תמיד האמנתי שאפשר להיאבק בזה, להיאבק כל הדרך לפיתרון של כל בעיה.
כי אם לא נאבק ונישב בשילוב ידיים, שום דבר לא יקרה מעצמו.
״בטח שכן!״ אני ישר מבטל את דברייה, אחרי שעות של שקט אני סוף סוף מוחה ומשמיע את קולי.
לא תכננתי להתערב בסיפור שלה, רציתי שהיא תפרוק את הלב שלה, את כל הכעסים שלה, עד האחרון שבהם.
אבל לשמוע אותה מרימה ידיים, עוד לפני שהתחילה הכי הכעיס אותי, גורם לי לרתוח מסיבה לא ברורה כול שהיא.
״תיאה, בכל דבר אפשר להאבק, כל דבר יכול להשתנות רק אם נלחם על זה, ולמען זה״ אני אומר לה, אני יודע עד כמה שזה נשמע מטומטם, במיוחד אחרי שהיא סיפרה לי שהיא חולה.
כי זה כל כך קשה, להיאבק במחלה שיש לה דעה משלה, רצון משלה.
והרצון הזה כל כך טיפשי ולא הוגן.
היא מחייכת, לא משמחה, לא מהומור, אני מפרש את החיוך שלה בשנייה בודדה.
היא מחייכת כאילו מסתירה משהו, היא מחייכת על כמה ״תמים״ אני יכול להיות בנוגע לזה.
״אני יודע, הסיכויים להאבק במחלה הזאת שואפים לאפס, אבל את… תיאה, את משהו אחר״ אני אומר לה בכינות, אומר לה כל מה שראיתי בה עוד מההתחלה כשעיניי נפגשו והצטלבו בעינייה בכניסייה ביום ראשון בתחילת השבוע.
היא מקשיבה לי, שערה הבלונדיני והבהיר כל כך עף בעדינות עם משב הרוח הקליל שחלף דרכנו.
עינייה הקרות מביטות בי ואני מביט בחזרה אליה.
״אבל את, יש בך את האש הזאת, יש בך את היכולת להאבק בזה, את לוחמת!״ אני רוצה שהמילים שלי יחדירו בה מוטיבציה, לא לוותר, לא להיכנע למחלה הזאת שסוגרת עליה, ששוחקת את הנשמה שלה.
כי היא יכולה לעשות את זה, אני יודע שכן.
היא שוב מגחכת, גיחוך מתוק ועדין שגם אותו אני מצליח לפרש תוך פחות משנייה, היא חושבת שאני טועה, שהיא לא תצליח לאבק את דרכה ולנצח את המחלה.
״אני חושבת שאתה מתבלבל ליאו, ביני לבינך, אתה הלוחם מבנינו״ היא עונה לאחר רגע קצר ובודד של שקט שרק הגלים נשמעים, נשברים על החוף לא רחוק מאיתנו.
רק כמה מטרים בודדים וספורים.
הפעם זה תורי לגחך, גיחוך קטן על דברייה, אני לא לוחם, ואני יודע את זה, השלמתי עם זה עוד ממזמן, כשזרקו אותי מכל משפחת אומנה שהייתי בה.
״זה לא מצחיק ליאו״ היא אומרת לאחר רגע ונותנת לי דחיפה קלה ועדינה בכתף.
זה מפתיע אותי יותר מאשר אותה, היא יצרה בנינו מגע מרצונה.
היא כבר לא מתביישת, וזה גורם לי לחייך בסיפוק בלי שהיא תבין.
היא מכווצת גבותייה ואני נזכר שוב בנושא השיחה שסטה מעט ממסלולו.
״אני לא לוחם, אף פעם לא הייתי״ אני אומר בשקט, מרכין את ראשי אבל לא מנתק את קשר העין ביני לבינה, עיניי עדיין מסתכלות לכחול הבהיר שבוהק בעינייה.
״על מה אתה מדבר?״ היא שואלת מבולבלת נורא, ואולי זה נכון, זה מבלבל, המקצוע שלי, מה שאני עושה בחיים למי שאני באמת.
מלמד אנשים להוציא כעסים להאבק ולהילחם בבעיות שלהם בדברים שממלאים את החיים שלהם בכאב, ובעצם אני לא יותר טוב מאיתם.
״מעולם לא הייתי לוחם תיאה, אני שורד״ אני בוחר את מילותיי בקפידה ומגרד את עורפי תוך כדי מחשבה על המילים הבאות.
״אני תמיד הולך על בטוח״ אני מוסיף אחרי רגע על דבריי במשיכת כתפיים קטנה.