To Fight For It – פרק 14

-ליאן גרייס-

אני מחכה לה כבר זמן מה, נשען על האופנוע הכבד והאדום שלי שהקסדה תפוסה בין ידיי העבות.
סימסתי לה קודם לכן היום את הפרטים והשעה, לאן היא אמורה להגיע.
היא צריכה לפרוק את כל הכאב שלה, את הכעס העצור שלה כלפי העולם, והדרך היחידה לעשות זאת, הוא לעשות את הצעד הראשון ולפרוק את הסיפור שלה.
אני מחכה דקה בודדה , ועוברת עוד אחת ארוכה, ואחת נוספת ומעיקה, והדקות מצטברות כבר לרבע שעה שקטה שבה אני ממתין לה בציפייה.
אני יודע שהיא תבוא.
אני ממשיך לחכות לה כאן, אני לא מתכוון ללכת, אני בכלל לא חושב על לעשות זאת , גם אם זה מדובר בלחכות לה עוד חצי שעה מייסרת.
היא צריכה את הזמן שלה.
וכאמור עוברת עוד רבע שעה ארוכה ואני עדיין ממתין באותה התנוחה, נשען על האופנוע הכבד שהקסדה המקושקשת הצבעונית והתואמת מחובקת בין ידיי השריריות ואני בוהה במדרכה האפורה והישנה שניצבת פה כבר מימים עברו.
ואז אני שומע… צעדים קטנים מחושבים ושקטים, רעש של נעליים המתנגשות עם כל צעד במדרכה הישנה והאפורה.
אני מרים אליה את עיניי, אך ראשי עדיין מורכן לכיוון הרצפה העגמומית.
היא התקרבה לכיווני, שערה הבלונדיני הבהיר כל כך הראשון שתופס כל פעם את תשומת ליבי המלאה, יש בה משהו מוזר כל כך ואני מת לגלות מה מסתתר מאחורי הכחול הבהיר של עינייה.
״היי״ היא לוחשת בשקט כשהיא מגיעה אלי כעבור רגע, חיוך קלוש ומתוק מתנוסס על שפתייה הורודות והעבות.
״גרמת לי לחכות״ אני צוחק, מנסה להנעים את האווירה המעיקה, יש תחושה של מתח מוזר בנינו, כאילו היא מתביישת ממני באיזה שהיא צורה.
אבל באמת שאין ממה, אני פה למענה.
״מצטערת על כך״ היא משתחררת קצת, ושומעים זאת בנימת קולה העדינה, זה גורם לי לחייך בתגובה בחזרה אליה.
״אז קדימה, הלילה אומנם צעיר אבל אני מניח שתצטרכי את כולו״ אני מגחך, ומניח את הקסדה המקושקשת שלי על האופנוע הכבד עליו נשענתי מספר רב כל כך של דקות.
״לאן הולכים?״ היא שואלת מבולבלת, ומביטה בי מבט סוקר.
״לחוף הים״ אני מצביע אל מאחורי, אל החול הבהיר והלבן שמעבר למדרכה המתפוררת עליה אנחנו דורכים.
מאחורי משתקף הים הגדול והכחול, של עיירת החוף הקטנה ושכוחת האל בה אנחנו נמצאים.
היא מרימה גבות בהפתעה, וקשה לפענח אם היא מרוצה מכך.
״קדימה״ אני מצביע בידי, נותן לה את זכות הקדימה אך לא נוגע בה, למדתי להבין לבדי שהיא נרתעת מכך.
היא מחייכת ועוברת על פניי, מניחה את רגלייה על החול הבהיר והלבן שישר גורם לה לשקוע.
גיחוך חמוד נפלט מבעד לשפתייה.

אנחנו יושבים אל מול הגלים האפלים, אל מתחת לכוכבים הזוהרים, על שמיכה כחולה ודקה שמונעת מהחול הבהיר ללכלך אותנו.
אני שותק, אני לא אומר דבר, היא תתחיל לדבר ולספר כשהיא תיהיה מוכנה לכך.
אני לא מתכוון להאיץ בה, זה יבוא ממנה לבד.
אני לא מדבר, והדקות מצטברות להן בזמן שאנחנו יושבים בשקט אל מול הגלים הכהים שנשברים ברכות על חול הבהיר והלבן שמקיף אותנו.
היא מסתכלת על הגלים הכחולים כהים המבריקים תחת אור הלבנה החזק שמאיר מעלינו.
ואני במשך שעות השקט שהצטברו אני מביט לעינייה, זה מספיק לי, שעות לפצח את התעלומה שבעיניה הכחולות בהירות כל כך.
אני לא צריך יותר מזה, מגניב לה חיוכים, ומסתבר שזה עושה את העבודה.
השקט, והכוכבים…

״זה קרה כשהייתי בת שש״ היא לוחשת לבסוף, וקולה משתיק את כל רעשי הלילה שמסביב.
את הגלים, את הרוח שנושבת בצמרות העצים, את הינשוף שמרעיש לא רחוק מאיתנו.
ואפילו גחלילית קטנה שעפה מסביבנו, הכל שקט רק קולה ממלא את חלל הלילה.
ואני מקשיב דרוך.