Thousand Years פרולוג + פרק 1

הארי הוא רופא בכיר בבית החולים גרייסון, יש לו אלפי פרסים, אלפי תעודות, אלפי מחקרים ואלפי מעריצות.
מעריצות לרופא?
הארי גם נמצא בלהקה קטנה שמופיעה בברים.
אך מה קורה כשמגיע אליו מטופל שחולה בסרטן, וזאת בוודאי, לא הייתה המשאלה האחרונה שלו.

פרק 1:

גנחתי כששמעתי את צלצול שעון המעורר שלי, התהפכתי על הצד השני במיטה ועיניי פגשו את רוב, הוא שכב על המיטה עם ידיו מאחורי ראשו והוא הסתכל עליי.

"בוקר טוב, בייבי." הוא לחש והתקרב עם ראשו כדי לתת לי נשיקה קטנה על האף.

"בוקר טוב." נאנחתי וקמתי בכבדות מהמיטה.

צחצחתי את שיניי במהירות וירדתי למזוג לעצמי כוס קפה, מצפה לי עוד יום ארוך בבית החולים.

"נפגשתי אתמול עם האם פונדקאית." הוא אמר בשמחה.

"ו..?" העצבנות שלי עוד מעט מתפרצת, ובוקשי דיברתי איתו בכלל.

"והיא אמרה שהיא צריכה לדעת ממי היא לוקחת את הזרע, כלומר מי יעשה את זה." הוא אמר, קולו מעל ללחישה.

"אז? מה אתה מנסה לומר לי?" אמרתי, לא נותן למילים שלו ממש יחס.

"הארי, אכפת לך להיות קצת מתחשב? לגלות קצת יחס? חיכינו לרגע הזה כבר חודשים! אני לא מבין, אתה כבר לא רוצה ילד איתי?" הוא הגביר את קולו.

לקחתי את ספל הקפה שלי ויצאתי, עליתי אל החדר, הוצאתי בגדים ולפני שנכנסתי אל המקלחת, הרגשתי אחיזה ביד שלי אז הסתובבתי.

"מה?" שאלתי.

"מה קורה לך? אני לא יודע כבר מי אתה, היינו כל כך מאוהבים פעם, אני זוכר שכל יום איחלת שיהיה לנו ילד, אתה דחפת אותי ללכת לאם פונדקאית כדי שיהיה לנו ילד, ועכשיו אתה מתנהג כמו חרא." הוא אמר דרך שיניים חשוקות.

השתחררתי מאחיזתו ונעלתי את דלת האמבטיה.

***

הנסיעה לבית החולים עברה בשקט, אני לא רציתי לדבר ולהעלות את השיחה על האם פונדקאית והילד, והוא כנראה לא רצה לדבר איתי אחרי מה שקרה.

כשהגענו לבית החולים, יצאתי מהמכונית ונעמדתי מול בית החולים, התחלתי ללכת לכיוון בית החולים אבל הסתובבתי.

פתחתי את דלת המכונית בצד של רוב, והוא יצא מהמכונית.

"אני מצטער, אוקיי?" לחשתי.

"א.. איך אני יכול לכעוס עלייך?" הוא חייך ונשק למצחי.

"אתה לא." חייכתי וחיבקתי אותו, הוא חיבק אותי בחזרה.

הייתי צריך את המגע שלו כרגע, הייתי צריך להרגיש אותו, אני צריך להתחיל לשלוט בכעס שלי, אבל אני לא יכול לעזור לזה, הוא ידע איך הכל יהיה כשהוא החליט להיכנס לזוגיות איתי, ואני לא הבטחתי לו שאני לא אתעצבן עליו, או שאני לא ישבור דברים או אפילו לא ידבר איתו כמה ימים או שבועות.

אבל אני שמח שהוא בחר בכל זאת להיות איתי, כי אני צריך אותו לפעמים יותר מתמיד, אני צריך אותו לצידי אפילו אם אני הבן אדם הכי נורא בעולם, אפילו אם לא מגיעה לי אהבה.

"שיהיה לך יום טוב, לאב." הוא אמר וגלגלתי עיניים, שנאתי שהוא קורא לי בייבי, לאב, בייב או כל כינוי אחר.

"תודה." מלמלתי והלכתי לתוך בית החולים, לתוך יום ארוך ומייאש.

"בוקר טוב, ד"ר סטיילס." איימי אמרה עם חיוך והתקרבה, הלכנו ביחד אל החדר.

"בוקר טוב." אמרתי לה ונכנסנו לתוך החדר, לבשנו את החלוקים שלנו ויצאנו ביחד אל לוח הניתוחים.

"ד"ר סטיילס, מגיע עכשיו מטופל, הנה התיק שלו, תקרא אותו." סאם במהירות ורץ מפה.

פתחתי את התיק והסתכלתי.

שם: לואי טומלינסון.
מקרה: גידול ממאיר במוח.

הלכתי אל החדר בו קבעו שהוא יהיה ובדיוק כשנכנסתי גם הוא נכנס.

פניו היו חיוורות, הפה שלו היה סדוק ויבש, ולא היה לו שיער, כנראה שהוא נלחם במחלה כבר כמה שנים, אבל הוא עדיין היה בחור יפה והרגשתי רע שהוא צריך לסבול את המחלה הזאת.

אני הולך לעשות הכל כדי לטפל בו, וביחד אנחנו ננצח את המחלה.