This is who i am: פרולוג

שלום לכולם, אני אפרסם פה כמה פרקים מהסיפור שלי, אם אהבתם בואו לקרוא אותו בwattpad https://www.wattpad.com/story/41637402-this-is-who-i-am

הקדמה:
הם חושבים שאני משוגעת, שבורג נפל לי מהראש. שמאז המקרה אני השתגעתי ושהכי נורא הוא שאני מכחישה הכל ומסתובבת עם ארשת פנים אדישה. שאני משוגעת בגלל שאני לא בוכה יותר, שאני לא מחייכת הרבה או לא צוחקת הרבה. הם חושבים שאני משוגעת בגלל שאני שומרת הכל בפנים.
אז הם פשוט לא מבינים! הם לא מבינים שאני בסדר, ושאני מסתובבת עם פרצוף אדיש רק בשביל לא להיזכר ולהתמלא בעצב ויגון שוב. הם לא מבינים שאני לא בוכה מולם כי כבר בזבזתי את כל זמני בבכי ויש סיכויי שדמעותיי אזלו ביום של המקרה, שאין לי סיבה אחת טובה בחיים האלה בשביל לחייך או לצחוק. הם לא מבינים שככה אני, שאני לא מתלוננת או בוכה מול אנשים, אני עושה את זה בצד, לבד. הם לא מבינים שאני לא רוצה שירחמו עליי, שאני רוצה יחס שווה ולא שאנשים יסתכלו ויחשבו ישר על המקרה, אני לא רוצה שיתחברו אלי מרחמים, אני לא! אני פשוט רוצה דבר אחד: מנוחה.
מנוחה מהאנשים הדואגים, מנוחה מהמשפחה הלחוצה, מנוחה מהחיים החברתיים הכושלים. אני פשוט רוצה מנוחה.
אז הנה אני, מסובבת את המפתח הירוק של ביתי במנעול דלת העץ החומה, אני נכנסת לבית החשוך והריק וניגשת למטבח, לבשל לעצמי משהו, לאפות קינוחים לפסיכולוגים, הם בטח יצטרכו משהו מתוק מרוב ייאוש, ייאוש ממני. אני אוכלת בשקט ובאיטיות ומחכה, כל יום אני מחכה, מחכה למשהו שישבור את השגרה המשעממת והקודרת, אבל כמו תמיד הוא לא מגיע ואני צריכה להתמודד. טלפון מדודה לחוצה, טלפון מסבא דאגן, טלפונים מהמשפחה… כמו כל יום שישי בצהריים, הדודים, הדודות, הסבים והסבתות, מתקשרים לשאול מה שלומי, מספרים ששילמו חשבונות ומאחלים: ״שבת שלום״. כבר התרגלתי ואני יודעת איך להתמודד עם כל אחד ואיך להרגיע כל אחד. הם יודעים יפה מאוד להתקשר כמה פעמים ביום אם צריך, אבל לבקר? מה פתאום… אולי הם מפחדים לראות את הבית שוב, אולי הוא מזכיר להם דברים רעים, אולי הוא מזכיר את המקרה, אני כבר התרגלתי לזה, הם לא.
כל יום אני קמה בבוקר במהירות, מכינה לי ארוחת בוקר ויוצאת לבית הספר מוקדם בבוקר, עוברת את היום תוך כדי ניסיון להקשיב בשיעורים ותוך כדי שמיעת מוזיקה בהפסקות, אני חוזרת מבית ספר, מבשלת, אוכלת, מנקה, עושה שיעורים, צופה בטלוויזיה, מתעדכנת בטלפון, מתקלחת, הולכת לפגישה עם הפסיכולוג, שוב צופה בטלוויזיה, לפעמים מתכוננת למבחן, קוראת עיתון, אוכלת משהו קטן לערב וחוזר חלילה. זהו, זאת השגרה שלי.