this is who i am: פרק 8- סופים טובים

אני יושבת במטבח ביתי ומכרסמת גלידה בזמן שאני חושבת על אירועי אתמול. החברה לשעבר של יותם, עדן, הכריזה אתמול שהיא אוהבת אותו ורוצה לחזור אליו, אין לי מושג מה ההיסטוריה של שני אלה ולמה הם נפרדו וזה גם לא מעניין אותי, איזו חוצפה יש לה להכריז דבר כזה כשיש לו חברה?! אני מוציאה את זעמי על הגלידה. ומה קרה אחר כך? יותם עמד בין שתינו כשגבותיו מורמות בפליאה הוא הסתכל עלי ואז עליה ואז שוב עליי ואז שוב עליה, זה נמשך ככה כמה דקות… לאחר מכן הבנתי שכדאי שנשאיר אותו לבד אז הלכתי ועדן הלכה אחריי. לא שמעתי ממנו מאז, התקשרתי אליו כי אני שונאת להיות באי ודאות אבל הוא לא ענה, חשבתי על להתקשר שוב אבל לא רציתי להיראות נואשת לגביו. אז כדי להעביר את הזמן עד שיתקשר אליי אני אוכלת גלידה.
אני הולכת אל חדר השינה של הוריי ומוציאה יומן אקראי של אמי. אני קוראת על החיים שלה בתיכון, על האהבה הראשונה שלה ועל הצרות עם חברותיה. אני רואה את שרבוטיה היפים על גבי הדפים.
"הוא סוף סוף נישק אותי! אוהד נישק אותי! ההרגשה הייתה מדהימה! אני עדיין לא מאמינה איך דווקא לי היה את המזל הזה. הוא לקח אותי לראות את השקיעה בחוף הים. בהתחלה שתקנו, אבל אל שתיקה מביכה אלא שתיקה נעימה. ואז רכנתי אליו ונישקתי אותו, בהתחלה הוא היה מופתע אבל הוא לא עצר.
תזכורת לעצמי: תמיד לקחת סיכונים, יכול לצאת מזה רע אבל גם יכול לצאת מזה טוב, ממש טוב."
אני מרגישה שהקטע הזה הוא כמו מה שקרה אצלי, כאילו יותם מחליף את אוהד ואני מחליפה את אמא שלי, כאילו ההיסטוריה חוזרת על עצמה.
אני ממשיכה לקרוא ומגלה שהיא התעמתה עם המורה שהרביצה לה, אני גאה בה על כך. אני עוברת עמוד, רשום בו בכתב גדול ומסודר בצבע כחול:
"החלש לא יכול לסלוח. סליחה היא התכונה של החזק. –גנדי."
אני עוברת על המילים שוב ושוב, זה כל מה שיש על הדף. הבזק זיכרון עובר במוחי.
"היי חמודה, מה נשמע?" אמי שאלה אותי, היא ישבה בסלון וסידרה את ציפורניה הארוכות והיפות.
"לא משהו, סתיו גנבה ממני את הבובה היום," אמרתי בפרצוף זועף. הייתי אז בת שמונה.
"היא ביקשה סליחה?"
"כן אבל לא סלחתי," התיישבתי לידה על הספה השחורה שלנו בסלון.
"למה?" שאלה. "את עוד תלמדי על גנדי בבית הספר, גנדי הוביל את תנועת העצמאות ההודית, הוא עבר הרבה בחייו. אני רוצה לצטט לך משפט שלו 'החלש לא יכול לסלוח. סליחה היא התכונה של החזק', מה שאני רוצה להגיד בזה הוא שאת חזקה ואני יודעת את זה, את יכולה לסלוח, סליחה זאת לא חולשה, זאת מעלה."
היא צודקת. אני חזקה ואני יכולה לסלוח, אני יכולה לסלוח לאבא.
"אני שמח שבאת," אבי אומר לי כשהוא פותח את דלת ביתו. אני שולחת לעברו חצי חיוך ונכנסת לבית, אני מריחה את הריחות הנעימים של הפנקייק וסירופ המייפל. אנחנו הולכים לשולחן האוכל ומתיישבים. "אז מה שלומך?"
"בסדר. איתך?" אני לוקחת כמה פנקייקים לצלחת שלי ומוזגת סירופ מייפל מעליהם ואז מתחילה לאכול.
"עכשיו מעולה, אני שמח שבאת!" הוא אומר שוב ולוקח פנקייקים.
אנחנו אוכלים ומדברים והוא מנסה לכפר על כל הזמן שלא היה שם בשבילי. לרגע קטן אני שוכחת מיותם והבחירה שהוא צריך לעשות, מאשתו של אבא ומהעובדה שלא ראיתי אותו שנה. לרגע אחד אני מרגישה שחזרנו אחורה בזמן וזה עוד בוקר רגיל שבו אמא צריכה ללכת מוקדם לעבודה ואנחנו אוכלים רק שנינו אבל אז אני מסתכלת סביב והרגע מתפוצץ כאילו היה בלון ומישהו תקע בו סיכה, זה לא בוקר רגיל כי אמא באמת איננה וכי אנחנו לא בבית שלנו, אנחנו בבית שלו ושל אשתו החדשה – אלה.
גם הרגע ההוא היה משהו ובזמן כל הביקור אצל אבא אני מנסה להיאחז בו.
"אני באמת מצטער, נועם, אני מקווה שתצליחי להבין אותי, יש לך הרבה סיבות לכעוס עליי… מה דעתך לנסות להתחיל מחדש?"
להתחיל מחדש? אולי אנחנו באמת יכולים להתחיל מחדש, אולי אני יכולה להשתדל להיות נחמדה לאמא החורגת שלי, אמא חורגת, אני עדיין לא מאמינה שכל המצב הזה אמיתי. אולי אני צריכה להשתדל לסלוח, הרי אני חזקה, אני יכולה לסלוח. אני לא יכולה להיות תקועה בעבר ולחזור למצב הקודם שלי, אני צריכה לתת לו הזדמנות שנייה, אם כמה שזה קשה אני אעשה את זה, ולשם שינוי לא בשבילו, בשבילי.
**
הטלפון שלי מצלצל . "כן?" אני עונה לטלפון של עופרי.
"שיחת בנות?"
"את חולה…" עוד ביס ואני מרגישה שהבטן שלי מתנפחת, יופי נועם! יותם בטוח לא ירצה אותך שמנה! בכל אופן לעומת עדן את נראית שמנה… אני אומרת לעצמי ומחליטה לעשות עכשיו ריצה.
"אני מרגישה יותר טוב, רוצה לבוא בערב?"
"בסדר." אני אומרת ומנתקת. אני מתכוונת לומר לאלינור שאני הולכת, אני הולכת לעבר הספה בסלון שם היא יושבת ורואה אותה מדברת בטלפון, היא מחזיקה בטלפון שלה ביד אחת ומשחקת בשיערה ביד השנייה, היא מחייכת בחולמניות. כל הסימנים האלה מראים לי שהיא מדברת עם מישהו ולא סתם מישהו.
"אלינור," אני קוראת לעברה כדי לוודא כמה היא מאוהבת בבחור המסתורי. היא לא עונה לי, רק מחייכת חיוך גדול יותר. "עשיתי קעקוע," אני אומרת והיא מהנהנת לעברי ואני מבינה שהמצב חמור. "בתחת!"
"יופי," היא ממלמלת ואני מבינה שהמצב חמור מאוד. היא ממש מאוהבת. "רגע… מה?!" היא צועקת ואני צוחקת עד שהבטן שלי מתחילה לכאוב.
היא אומרת משהו לטלפון ומנתקת. "עשית קעקוע בתחת?!"
"סתם צחקתי. אני מבינה שיש בחור חדש במערכה."
"כן, יש. פגשתי אותו בעבודה שלי,"
"ו…"
"והתחלנו לדבר והוא לקח את המספר שלי, קבענו לארוחת ערב מחר."
"יפה אלי!" אני מחייכת.
היא מגחכת ומניחה את הטלפון על השולחן לצידה.
"היי שגיא." אני מחליטה לבוא אליו כדי להעביר את הזמן עד שאני אפגש עם עופרי וכמובן כמו שהבטחתי גם רצתי רבע מהדרך, זה נשמע קצת אבל זה הרבה, בשבילי זה הרבה.
"היי נועם." הוא מחבק אותי.
"איך אתה?"
"אני משתחרר היום! הם גילו שהמצב שלי לא חמור, פשוט נפגעתי ביד וקצת ברגל מרסיסים, זה הכל, אז משחררים אותי!" קורא בשמחה.
"יופי!" אני מגחכת.
"היי, חשבתי לראות מה איתך…" אני שומעת מישהי עם קול מוכר מפלרטטת, פונה לשגיא. "נועם?!" היא קוראת בהפתעה ואני מסתובבת. אלינור עומדת מולי, עם המעיל שקנתה בפריז והיא אוהבת ללבוש אותו למרות שלא עד כדי כך קר והג'ינס החדש שלה והמגפונים השחורים שלה.
"אלינור? מה את עושה פה?" רגע… הריאיון עבודה של אלינור היה לאחות בבית חולים, אז כנראה הריאיון היה פה והמאהב המסתורי שהיא דיברה איתו בטלפון זה שגיא. "אתם…?" אני שואלת בהפתעה ומסתכלת על אלינור ואז על שגיא ואז שוב על אלינור.
"כן." הם אומרים יחד וצוחקים.
"וואו!" זה כל מה שאי מצליחה להגיד, שגיא ואלינור? טוב, האמת הם מתאימים… "נתראה." אני אומרת לשניהם ויוצאת מהחדר, נראה לי שהם יעדיפו להיות לבד. בדיוק עופרי מתקשרת ואמרה אלי שהיא נרדמה והיא מצטערת ושואלת אם אוכל לבוא עכשיו, אני עונה לה שכן.
"היי עופרי, מ'מצב?" אני שואלת כשאני מגיעה לבית של סבא וסבתא שלה.
"יותר טוב. אני מבינה שהעניינים חמים אצלך…" היא מעלעלת במגזין אופנה ואני מתיישבת לידה.
"מי זאת עדן?"
"סנובית שכל סנטימטר אצלה מכוסה באיפור."
"והיא הייתה חברה של יותם." אני מציצה לעבר המגזין שלה ורואה שהיא מסתכלת על מדור שיק או שוק ומבקרת כל שמלה.
"מושלם; זוועה; זה מפה או שמלה; חייבת כזה; אולי בשביל הארגז חול של החתול שאין לי החולצה הזאת תתאים." היא עוברת דף. "היא הייתה חברה של כל הבנים בשכבה שלנו…"
"היא באה לפה אתמול והיא רוצה את יותם חזרה."
"כלבה! היא התחילה גם עם שחר," אומרת. "רגע… זה אומר שעכשיו יותם צריך לבחור ביניכן?" היא זוקפת אחת מגבותיה.
"כן ואני שונאת לחכות ככה…"
"יואו! יותם באמצע משולש אהבה!" היא מתלהבת לרגע. "סליחה…" היא מבינה שזה לא יצא טוב במיוחד כלפיי. "אל תדאגי, הוא יודע שעדן סתם סתומה והוא ילך אלייך."
"את מאוד אוהבת אותה," אני אומרת בציניות ומגחכת.
"מאוד!"
אנחנו ממשיכות לדבר והיא מספרת על העזיבה של שחר ושהיא כבר מתגעגעת אליו. אביגיל מצטרפת אלינו ושלושתנו רואות סרט רומנטי שעם עופרי לא יכול לא להפוך לקומדיה.
לקראת סוף הסרט יש לי טלפון מיותם.
"היי." הוא אומר.
"היי." אני לא מצליחה לפענח את גוון קולו.
"נוכל להיפגש עכשיו?"
"כן, אני אבוא אלייך."
אני נפרדת מעופרי ואביגיל ויוצאת מהבית לכיוון הבית של יותם.
יותם פותח לי את הדלת ומציע שנלך לגינה מול הבית שלו כי אח שלו עם חברים בבית והם יפריעו לנו.
אנחנו מגיעים לגינה ועומדים אחד מול השני כשהנדנדות מימינו והקרוסלה במרחק מה משמאלנו.
"נועם," הוא אומר והלב שלי עושה סלטות. אני כל כך רוצה לדעת מה יגיד אך גם חוששת, אני מפחדת שהכאב יחזור. "את יודעת כבר שאני אעזוב בסוף השנה ואחזור לירושלים,"
אוי לא! הוא עומד להיפרד ממני!
"אבל אני אוהב אותך ואני מעדיף להתרכז בהווה מאשר בעתיד. אני יודע שנוכל להתגבר טל זה." הוא מחזיק בידי. אני מחייכת לעברו חיוך גדול, אחד שמאז מות אימי לא נראה על פניי. "גם אני אותך." הלב שלי מכפיל את קצב פעימותיו, יותם מתקרב אליי ושפיתנו נפגשות. כשאנחנו מתנשקים אני מבינה שלפעמים בחיים יכולים להיות סופים טובים כמו באגדות, או לפחות חלקים טובים כי לצערי את הסוף אני לא יכולה לקבוע אבל אני כן יכולה לקבוע את ההווה שלי ואני קובעת שהוא טוב כי כרגע הוא באמת כזה.