This is who i am: פרק 6- דף חדש

"היי נועם," אני מוצאת את אבי בסלון ביתי, יושב על הספה השחורה וקורא עיתון.
"מה אתה עושה פה?"
"אני צריך לדבר איתך," הוא טופח על המקום לידו על ספה כמזמין אותי לשבת לידו. אני מתקרבת ומתיישבת, משלבת ידיים ומסתכלת עליו במבט אדיש.
"כן?"
"אני יודע שאת בטח כועסת עליי עכשיו אבל יש סיבה ללמה לא סיפרתי לך את זה,"
"אני מקשיבה," אני לא מבינה איזו סיבה יכולה להיות כדי לאבא להסתיר מהבת שלו שהתחתן.
"לא התראינו במשך שנה וכבר איבדתי איתך קשר, קניתי טלפון חדש ולכן לא היה לי את המספר שלך. אני גרתי בניו יורק והייתה לי שם קריירה מצליחה, אלה, את יודעת מי זאת נכון?"
אני מהנהנת. "אלה אשתך." אני לא יכולה שלא לומר את המילים האלה בקול קר.
"פגשתי אותה שם ובגלל שפיטרו אותי מהעבודה החלטתי לחזור לארץ יחד איתה. התאהבנו והחלטנו להתחתן. לא ידעתי איך לספר לך את זה, שנינו לא ידענו איך נספר את זה לילדים שלנו. הזמנו את החברים הקרובים וערכנו חתונה. לאחר החתונה הבנו שאנחנו חייבים לספר לכם אבל הקדמתם אותנו."
זאת הסיבה? הוא לא ידע איך? אני מרגישה את הכעס עולה בקרבי, אני רוצה לצעוק עליו אבל יודעת שזה לא יעזור, שזה לא ישנה דבר, זה קרה ואין מה לעשות עם זה.
"תאמיני לי שאם הייתי יכול לשנות את העבר הייתי מספר לך כבר ממזמן, אני מצטער!"
אני לא יודעת אם להאמין לו או לא אבל הוא אבא שלי ואני אצטרך לסלוח לו בסופו של דבר. "זה בסדר." אני לא מנסה יותר מדי לחייך.
"רוצה ללכת למקום כלשהו יחד?"
"יש לי בית ספר."
"אז אחר כך. אני אתקשר אלייך. אני מבטיח שאני אפצה אותך על כל העניין."
"אז את עומדת להיפגש איתו?" עופרי שואלת אותי בהפסקה. אנחנו יושבות על אחד הספסלים בחצר בית הספר.
"אני לא יודעת אם יהיה לי זמן היום, יש לי פגישה אצל הפסיכולוגית שלי אחרי בית הספר."
"השאלה היותר נכונה היא אם את רוצה להיפגש איתו,"
"אני לא יודעת…"
"היי!" אופיר ויותם באים לעברנו וצוחקים בגלל משהו לא ברור.
"אתה נפגשת עם אמא שלך?" אני שואלת את אופיר, מעניין אותי לדעת מהצד שלו בסיפור
"כן, היא אמרה שהיא מצטערת ותירצה תירוצים מטומטמים אבל אני מנסה להאמין לה ולסלוח לה." הוא עונה ואני מבינה שהמצב שלנו דומה, אולי הם תיאמו ביניהם משהו קודם?
"נועם, את תבואי היום?" שואל אותי יותם לאחר מכן.
"לאן?"
"למסעדה של סבא שלך, שאני עובד בה."
"בטח." אני מחייכת
"יופי." הוא גם מחייך.
"אבי!" אופיר צועק לעבר אביגיל שעוברת לידינו והיא באה לעברנו. "שבי איתנו."
"זה בסדר…" היא אומרת בשקט ומסתכלת עליי ולאחר מכן מתכוונת ללכת.
"אני יכולה לדבר איתך רגע?" אני שואלת אותה. אנחנו חייבות לפתור את זה.
היא מהנהנת ואנחנו הולכות הצידה.
"אני מצטערת שכעסתי עלייך, את לא אשמה בכל העניין עם אוריה,"
"זה בסדר, אני מצטערת אם בכל זאת עשיתי משהו –"
"לא עשית כלום, זאת הייתי אני, פשוט לא חשבתי על האפשרות שיכולים להקשיב לנו." אני קוטעת אותה. "אבל זה נראה כאילו עשיתי עוד משהו."
"את האמת, קינאתי בך, קינאתי בחברות שלך ושל אופיר, שהתחברת ככה לנער הכי חתיך ומקובל בשכבה, זה די מטומטם עכשיו כשאני חושבת על זה."
"נוכל לפתוח דף חדש?"
אני מהנהנת. "דף חדש."
"את צריכה לנסות להבין את אבא שלך, לא רק לך קשה עכשיו, גם לו." דורין אומרת לי
אני מהנהנת.
"בואי נעבור נושא. אני אפזר פה תמונות ואת תבחרי שלוש תמונות; תמונה אחת תתאר את העבר שלך, תמונה שנייה את ההווה ותמונה שלישית את העתיד שאת רוצה." היא אומרת ומפזרת תמונות על הרצפה. אני מסתכלת עליהן ובוחנת אותן במשך כמה דקות לאחר מכן אני קמה ולוקחת שלוש תמונות ואז מתיישבת.
אני מראה לה את תמונת העבר שבחרתי, בתמונה ילדה מחייכת שמחזיקה בלונים בשלל צבעים בידיה ומאחוריה שמיים כחולים.
"למה בחרת בתמונה הזאת?"
"כי לפני מות אימי רוב השנים בחיי הייתי מאושרת, כמובן שהיו את הרגעים הקשים אבל בסך הכל היה לי טוב. בתמונה יש ילדה שמחה ושמיים רגועים, ועוד סיבה היא שהבלונים מזכירים לי את יום ההולדת השישי שלי, ההורים שלי הביאו לי שישה בלונים בצבעים שונים.
בתמונה השנייה שמתארת את ההווה בחרתי בתמונה הזאת," אני מראה לה תמונה של חומה שחסרה בה לבנה. "אני מרגישה שהלב שלי הוא כמו החומה, הוא שלם ושמח אבל יש בו חור – חסרה בו לבנה, החור בעצם נגרם לפני שנה, כשהיא מתה.
התמונה השלישית שמתארת את העתיד שאני רוצה היא זאת," אני מראה לה תמונה בה יש קבוצה של ילדים שמחים שמחזיקים ידיים. "אני רוצה שבעתיד אהיה מאושרת כמוהם ושיהיו לי חברים טובים, כאלו שאסמוך עליהם והם יהיו שם תמיד בשבילי."
דורין מחייכת. "את ילדה חכמה, נועם. בחירות יפות, אהבתי את הדימוי עם החומה."
אני מגיעה למסעדה של סבא שלי ורואה את יותם מגיש קינוחים למשפחה מרובת ילדים. אני מחכה לו ליד הדלפק והוא מגיע במהירות.
"היי נועם." הוא מחייך.
"היי, אתה עסוק? לחזור אחר כך?"
"לא. עוד חמש דקות נגמרת המשמרת שלי, רוצה שנלך לאיזשהו מקום?"
אני מהנהנת והוא הולך לעבר אחד הלקוחות שקרא לו.
כשנגמרת לו המשמרת אנחנו יוצאים מהמסעדה.
"לאן הולכים?" אני שואלת אותו.
"את תראי."
אנחנו הולכים בשתיקה ואני מביטה בדרך כדי לנסות לפענח לאן אנחנו הולכים.
"איך היה הדייט עם נויה?" אני שואלת כשאני נזכרת בה ומנסה לשבור את השתיקה, לא הדרך כי טובה…
"לא משהו, שנינו לא הפסקנו לחשוב על אנשים אחרים שהיינו מעדיפים שיהיו איתנו שם."
"על מי חשבת?" אני סקרנית.
"סוד." הוא מחייך בשעשוע.

"למה אנחנו דווקא בים?" אני שואלת את יותם כשאנחנו מגיעים. אנחנו יושבים על החול הרך והצהבהב שבחוף הים, השמש שוקעת והנוף כל כך יפה שאני מרגישה דחף לצלם אותו, את הגלים היפים שנשברים על המזח, הצבעים המתערבבים של הים וגווני הכתום של השמיים.
"זה המקום האהוב עליי, היחיד שמרגיע אותי." הוא עונה ונשען על ידיו, הוא מביט בים.
"יש משהו שאתה צריך להירגע ממנו?" אני עדיין לא מבינה.
"לא ממש," הוא אומר בנוסף למשיכת כתפיים, "אבל רציתי להיות פה. איתך." הוא מוסיף ואני מרגישה צמרמורת שעוברת בגבי, אני מסמיקה קלות ומבטי נע בינו לבין הים שמולנו.
"מה?" אני שואלת כשאני רואה שהוא בוהה בי.
"יש לך שיער מיוחד, הייתי קורא לצבע הזה בלונדיני תות."
אני מגחכת. "תודה."
"לא הייתי בים מאז המוות של אמא שלי, זה היה המקום האהוב עליה, במיוחד בזמן השקיעה." אני אומרת לאחר כמה זמן שאנחנו שותקים.
"מה קרה לה?"
"מתה." אני עונה בשקט, בעיניים עצובות. אני שמה לב שבזמן האחרון אני מספרת על זה להרבה אנשים ומתפלאת שהדבר באמת נשמר עד עכשיו.
"אני מצטער, לא ידעתי. אז את מעדיפה ללכת?"
"לא, ממש לא, להפך, אני שמחה שאזרתי את האומץ להיות פה." אני אומרת ומתכוונת לכך, לא פשוט לי להישאר פה. "תהיי אמיצה, תיקחי סיכונים, שום דבר לא יכול להחליף ניסיון." אמי תמיד ציטטה לי את המשפט הזה.
"יותם?" תהיי אמיצה, תיקחי סיכונים. את יכולה! אני אומרת לעצמי ומתמלאת ביטחון.
"כן?" הוא מסיב את פניו לעברי ועיניו הירוקות מביטות בפניי.
פשוט תעשי את זה כבר! אני מתקרבת אליו ויש מרחק קטנטן בין שפיתנו. אני משפילה את מבטי, לא מצליחה לעשות את הצעד הזה. אני מרגישה את ידו החמימה של יותם מתחת לסנטרי, הוא זוקף את פניי ומביט בעיניי, הוא מקרב את פניו עוד יותר ושפיתנו נפגשות. אני מרגישה מדהים! אני רוצה שיהיה לי כפתור מיוחד שכשאני אלחץ עליו הזמן ייעצר ואני אשמור את הרגע זה, אתענג עליו כמה שיותר. אני מרגישה כמו חלק מסרט קיטשי אבל כבר לא אכפת לי, כל מה שאכפת לי זה שאני כאן ועכשיו מתנשקת עם יותם ומרגישה הכי טוב בעולם, בפעם הראשונה מאז המוות של אמא אני מרגישה טוב, כל כך טוב, ואני כל כך מאושרת.