This is who i am: פרק 4- תסייר. תחלום. תגלה.

פתחתי את דלת המסעדה שסבי מנהל ועובד בה והלכתי אל הקופה.
"היי סבא," חיבקתי אותו
"היי נועמוש, מה נשמע?"
"הכל טוב. רציתי לשאול אותך משהו…"
"אז אני מבין שלא באת בגלל שאת מתגעגעת אלי…" נאנח אבל עדיין חייך
"גם התגעגעתי וגם רציתי לשאול משהו," התחכמתי
"אין בעיה, תשאלי," הוא העביר סמרטוט על הדלפק
"אתם מחפשים עובדים?"
"את רוצה להתחיל לעבוד פה?" התפלא
"לא, לא בשבילי, בשביל ידיד שלי,"
"תגידי לו שיתקשר אליי ואני כבר אדבר איתו,"
"טוב, תודה!" חיבקתי אותו שוב והלכתי.
וכאילו יש בינינו טלפתיה יותם התקשר,
"היי נועם, דיברת עם סבא שלך?"
"כן והוא אמר שתתקשר אליו, אני אשלח לך את המספר,"
"טוב, תודה! את מלכה!"
"בבקשה." הסמקתי ומזל שהוא לא פה לידי בשביל לראות את זה.

"חדשות גדולות!" צעקה עופרי לטלפון וביקשה לבוא אליי
"אין בעיה, מה חדש?"
"אני אהיה אצלך עוד עשר דקות." אמרה וניתקה.
עופרי ממש נחמדה ויש אצלה הרבה דברים חיוביים אבל אני חייבת להודות לפעמים היא מוזרה ואנרגטית, מאוד אנרגטית.
התיישבתי על מיטתי והתחלתי לקרוא ספר שהשאלתי אתמול מהספרייה אך קריאתי נקטעה לאחר כמה דקות בגלל דפיקה על הדלת. פתחתי את הדלת ועופרי נכנסה.
"דודה שלך הכניסה אותי, היא ממש נחמדה," היא דיברה ברוגע כאילו היא לא התקשרה אלי לפני עשר דקות וצרחה בטלפון.
"כן אני יודעת. מה רצית להגיד לי?"
"אה, נכון! חדשות גדולות נועם!"
"והן…?"
"יש לי דייט!" התחילה לעשות כמה תנועות ריקוד
"עם מי?" התלהבתי והיא הסתכלה עליי במבט מרושע "אני רוצה לדעת!"
"תנחשי…" אמרה "למרות שאין סיכוי שתצליחי,"
"יותם? אופיר? ברק? רועי? נדב?" ניסיתי לנחש
"לא, לא, לא, לא ולא! ואיו,"
"אז מי? אין לי כוח לעבור על כל הבנים בשכבה…" התיישבתי נואשת על מיטתי המסודרת.
"טוב, אני אגלה לך…"
"יש! מי זה?" עכשיו באמת הסתקרנתי
"קוראים לו שחר," היא הייתה נרגשת והסמיקה כשהזכירה את שמו
"שחר מי'4?"
"לא, הוא מבית הספר שלי,"
אה נכון, שכחתי שעופרי, יותם וסיוון פה רק לחצי שנה בגלל תוכנית חילופי התלמידים. מבאס כשאני חושבת על זה, עד שהתחברתי לילדים הם יעזבו בסוף השנה.
"תראי תמונה שלו," ביקשתי בתחינה.
היא פתחה את האינסטגרם שלה ונכנסה לפרופיל שלו, היא פתחה את אחת התמונות. בתמונה רואים אותו עומד עם ידיים בכיסים ומשקפי שמש על עיניו, שיערו חום ובגלל שהוא בשמש נראה שיש לו גוונים בלונדיניים עדינים, יש לו נמשים סביב אפו. אני חייבת להודות, הוא נראה טוב.
"אז הבנתי, יש לך דייט עם בחור חתיך, יפה עופרי!" חייכתי, שמחתי שהיא שמחה "אז איפה תיפגשו?"
"מחר הוא יבוא לפה כי הוא מתארח אצל משפחה שגרה פה, הוא אמר שזאת הפתעה והוא יאסוף אותי מהבית של סבא וסבתא שלי בשבע וחצי,"
"יפה, תכננת מה ללבוש?"
"ג'ינס וחולצה?" שאלה וצחקתי
"אולי שמלה?" אני אמנם לא מומחית לדייטים אבל קוראת מספיק ספרים על זה
"זה מושקע מדי,"
"טוב, אבל תשקיעי קצת, תוסיפי תכשיטים ותנסי להשקיע אבל שזה לא יראה מושקע,"
"איך המשפט הזה הגיוני בכלל?" עכשיו היה תורה לשבת נואשת על המיטה
"מה עם החולצה הפרחונית? הזאת עם הקשירה?"
"את חושבת שזה יתאים?"
"החולצה הזאת עם סקיני ג'ינס ותנעלי את הסניקרס עם העקב שלך, שימי צמיד ושרשרת ותוסיפי גם צעיף ותראי מושלמת!" אמרתי בשימוש תנועות ידיים שידגימו למה התכוונתי
"אני מקווה שאני אזכור את כל זה,"
"אל תדאגי… אני אדאג להזכיר לך ותספרי לי איך היה בסוף."
היא הנהנה. "ברור."
"אה ותגידי… ראיתי אותך אתמול מדברת עם אגם…" התחלתי לומר והרגשתי מטומטמת, הרי על מה אני עובדת עם דורין?
"סתם, פשוט היא דיברה איתי על משהו אישי…" ענתה בהיסוס לפני שהספקתי לתקן את עצמי
"לא, זה בסדר, באמת, אני מצטערת שזה יצא ככה, פשוט היה מוזר לראות את אגם בלי נויה או ליהי,"
"תתפלאי, לא תמיד הדברים הם כמו שהם נראים. נדבר מחר." אמרה ויצאה מחדרי.
למה היא התכוונה כשאמרה שהדברים הם לא כמו שהם נראים? אולי שלא הכל זוהר ומושלם אצל החבורה של ה"מקובלים", כי את זה אני יודעת למרות שקשה לי להאמין שמשהו לא יכול להסתדר להם בחיים.

*****

אני עומדת מול מדף עמוס בספרים הממוקם בחדר השינה של הוריי, אני יודעת שהספרים הללו הם יומנים של אימי מתקופת התיכון. אני מתלבטת אם לקרוא אותם, אני זוכרת שלפני ארבע שנים שאלתי את אמי על היומנים:
"היי אמא, מה זה הספרים האלה?" עמדנו בחדר השינה
"הם יומנים," היא ענתה והעבירה את ידה בשיערה השחור "שלי,"
"מתי כתבת אותם?" התעניינתי
"כשהייתי בתיכון, בטח הכתב כבר פחות ברור וחלק מהדפים נקראו,"
"אני יכולה לקרוא אותם?"
"עדיין לא חמודה, כשתחשבי שהגעת לגיל המתאים תוכלי לקרוא אותם ואני מקווה שהם יעזרו לך באיזשהו אופן."
ידי עוברת על כל היומנים ונחה על יומן אקראי, אני לוקחת אותו ומתיישבת על המיטה. אני חושבת שהגעתי לגיל המתאים. אני פותחת בעמוד אקראי ובלוי ומתחילה לקרוא,
העמוד הראשון מלא בציטוטים, עיני נעצרות על אחד מהם, אני מזהה את הציטוט – הוא של מארק טווין,
"Twenty years from now you will be more disappointed by the things that you didn't do than by the ones you did do. So throw off the bowlines. Sail away from the safe harbor. Catch the trade winds in your sails. Explore. Dream. Discover."

~~~~

*(הערה: ניסיתי לתרגם את המשפט אבל זה יוצא פחות טוב בעברית. התרגום הכי קרוב שאני יכולה: עשרים שנה מעכשיו תהיה יותר מאוכזב מהדברים שלא עשית מאשר מאלה שעשית. אז תזרוק את הblowlines (לפי מה שהבנתי זה סוג של קשירת חבל, אחת שקושרים לספינות בנמל) ותפליג רחוק מהנמל הבטוח. תתפוס את רוחות הסחר במפרשים שלך. סייר. חלום. גלה)

~~~

אני באמת צריכה להתרחק מהמקום הבטוח ויותר להעיז, אבל איך אני אעשה זאת? עברתי לדף הבא, הדף מלא במילים מסודרות בכתב קטן ועגול.
"שוב פעם זה קורה, שוב פעם היא מרביצה לי, המורה המעצבנת הזאת! אם היה לי את האומץ להחזיר היא כבר הייתה בבית החולים. הא הרביצה לי בגלל שדיברתי, פעם אחת מכל השיעורים שהיו לי איתה אמרתי מילה אחת בלי רשות והיא השאירה אותי בסוף היום והחטיפה לי סטירה חזקה שאני לא חושבת שאשכח אי פעם…"
סגרתי את הספר בחוזקה ובמהירות, לא יכולתי להמשיך לקרוא, כאב לי לקרוא על זה, לא ידעת שהמורה של אימא שלי הרביצה לה, היא אף פעם לא אמרה לי על זה כלום. זה מוזר שאני נזכרת באמא שלי יותר עכשיו מאשר כשהיא חיה או שאני מגלה עליה דברים רק לאחר המוות שלה. למרות שאני סקרנית לדעת מה עוד עבר על אמי בתיכון אני מחליטה להחזיר את הספר למקומו, אולי עוד לא הגעתי לגיל המתאים, אולי אני צעירה מדי בשביל להתמודד עם זה עכשיו.
"היי יותם," אמרתי לו
"היי נועם, מה את עושה פה?" שאל מופתע קצת
"חשבתי לבוא לבקר…" אמרתי וקולי התחלש ממילה למילה, אולי זה לא היה רעיון טוב? לא! את מתרחקת מהמקום הבטוח! את מדברת איתו! בלי בושה!
"בדיוק יש לי הפסקה ואני אשמח לחברה," חייך "אז מה חדש?" נשען על ידיו
"כלום. אצלך?"
"גם… חוץ מזה שיש לי היום דייט. תגידי, את יודעת מה עובר על עופרי? היום היא לא הורידה את החיוך שלה, אם בדרך כלל היא אוהבת לחייך הרבה הפעם זה כבר היה מפחיד,"
גיחכתי.
"היה לה גם מבט מאוהב? היא לא התרכזה לרוב?"
"כן, אני חושב… רגע… לעופרי יש חבר?!"
"כנראה…"
הוא הביט בי בפליאה "למה היא לא סיפרה לי?"
"תירגע, גם לי היא לא סיפרה, רק על התכנון, מה שבעצם קרה שם אין לי מושג עדיין,"
"לפחות אני לא היחיד."
גיחכתי שוב.
"נועם," שמעתי קול מוכר קורא לי, קול שלא שמעתי הרבה זמן, קול שגרם לחלק העצבני שבי להתעורר ולהתכונן למלחמה.
הסתובבתי לכיוון שממנו הקול בא וחשבתי שאני הוזה כשהבנתי שאני צודקת. מולי עמד גבר לבוש בחולצה מכופתרת ומכנסי דגמ"ח. הוא לא נראה מופתע כמוני, להפך, הוא נראה נינוח.
"אבא?!"