this is who i am: פרק 2- הגיע הזמן לעבור הלאה

הנה אני יושבת על ספסלי הקבוע בחצר בית הספר ומחכה לצלצול, מסתכלת על השתילים ששתלנו לכבוד ט"ו בשבט.
"היי נועם,"
אני מרימה את ראשי משיעורי הבית שהתכוונתי לעשות ורואה נערה לבנה ורזה שגבוהה ממני בכמה סנטימטרים ושיערה השטני אסוף לקוקו גבוה. עופרי.
"היי," מה קרה עכשיו היא לבד? נויה והחבורה שלה נטשו אותה ועכשיו היא רוצה להיות איתי?
"אני מצטערת על השבוע האחרון…" אמרה בשקט והשפילה את מבטה, היה מוזר לראות אותה בלי החיוך מרוח על פניה "פשוט רציתי להכיר את כולם והחבורה ששם," הצביעה לעבר החבורה של נויה, ה'מקובלים', "הם הבהירו לי בצורה לא כל כך נעימה שלהיות חברה של כולם זה לא אפשרי בבית הספר הזה, אז בהתחלה אני מודה שרציתי להישאר איתם כי הם במעמד חברתי גבוה אבל נמאס לי מהם מהר מאוד, הם שטחיים ברמות קשות, חוץ כמה," ציחקקה
שתקתי. אני לא מתכוונת לשתף פעולה במשחק הריכולים הקטן הזה.
"בכל מקרה, בחברתך הרבה יותר נהניתי ודי התביישתי לגשת אלייך אחרי הכל. אני אשמח אם תתני לי עוד הזדמנות,"
התלבטתי. מצד אחד, היא נטשה אותי בשביל החבורה הפופולרית יותר והיא יכולה לחזור אליהם כל רגע ואני אחזור להיות לבד. מצד שני, היא עשתה עלי רושם טוב ביום הראשון.
"בסדר," חייכתי חיוך קטן כדי שמילותיי לא יתפרשו כאילו התכוונתי לכך בלית ברירה.
חיוכה הרחב חזר והיא התיישבה לידי. התחלנו לדבר ולשתף מידע מכל השבוע האחרון שעבר בנפרד. אולי התקווה שתהיה לי חברה טובה חזרה?

**
עוד שבוע עבר ועופרי ואני התחברנו במהירות, אפילו קבענו היום, אני אבוא אל הבית של סבא וסבתא שלה, היא מתארחת אצלם עד שתחזור לירושלים.
בדרכי לביתה שנמצא כמה רחובות בודדים מביתי אני תוהה, אולי זה הזמן לשינוי, אולי עכשיו הכל יסתדר סוף סוף.
אני מגיעה לביתה ודופקת על הדלת, עופרי פותחת לי ומתנצלת על הבלגן, היא מסבירה שסבא וסבתא שלה לא בבית והיו להם אתמול אורחים שבלגנו את הבית. עלינו לחדרה והתיישבנו על מיטתה, היא הביאה חטיפים.
"אז נועם, ספרי על עצמך," אומרת לי עופרי לאחר בערך שעה שאנחנו מפטפטות על בגדים ובנים ואני מרגישה שטחית אבל אני חייבת להודות שזה די נחמד.
"מה עם המשפחה שלך?"
ידעתי שהשאלה הזאת תבוא וידעתי מה יקרה כשאני אספר על משפחתי, אבל אין ברירה, אני אתמודד. אני נאנחת ובולעת את רוקי. לשקר? אני לא רוצה, אני רוצה ליצור עליה רושם טוב ולא להתחיל חברות שעלולה להיווצר בשקר. היא מביטה בי בציפייה ולא שוברת את השקט. אני אספר לה.
"אמא שלי מתה ואבא שלי עזב ונסע מיד לאחר מכן," פעם ראשונה שאני אומרת את המשפט הזה בקול רם ואני מתאפקת לא לבכות
"אני ממש מצטערת, לא ידעתי," היא עונה
"זה בסדר, אני פשוט לא רוצה שתספרי למישהו, אני לא רוצה שיתחברו אלי מתוך רחמים,"
"ברור. אפשר לשאול עוד משהו?"
"אני מעדיפה לא לדבר על זה." אני אומרת בשקט וכאן מסתיים הנושא. "רוצה לספר לי עלייך, עופרי?"
"שמי עופרי כץ ואני אוהבת לרקוד ולשיר וכמובן חופש, לאכול ולישון. ההורים שלי עובדים בהייטק ובגלל זה מרבים לטוס טיסות עבודה, ויש לי אח בן אחת-עשרה ששמו שון."
לאחר מכן, אנחנו הולכות לראות טלוויזיה וממשיכות לזלול ממתקים. נחמד לי איתה ואני מקווה שלא טעיתי כשסמכתי עליה.
"לפני שאת הולכת, יש לי בקשה אחת, אני מתארת לעצמי ששולחים אותך לפסיכולוג ואני מבינה שאת לא רוצה לשתף אותי אבל עדיף לא לצבור דברים בלב, תדברי איתה, זה יעזור לך," היא אומרת לי כשאני ליד הדלת. אני מהססת, לא יודעת מה לענות
"אני אחשוב על זה," אני אומרת ושולחת חיוך קטנטן לעידוד. אולי היא צודקת.

**
כאשר אני חוזרת מבית הספר אני אוכלת והולכת לדורין הפסיכולוגית שלי. אני מגיעה ומתיישבת על הספה בביתה. מחכה. כל הדרך התלבטתי אם סוף סוף לשתף את הכל או להשאיר את הדברים כמו שהם. "היי נועם," פונה אלי שגיא
"היי שגיא,"
"מה נשמע?"
"בסדר, איתך?"
"גם." אמר ואז היה שקט "שמעתי חלק מהדברים מהשיחה הקודמת שלך עם אמא שלי," אמר לאחר מכן "אני חושב שאת צריכה לשתף אותה, נועם, היא יכולה לעזור לך, היא פסיכולוגית טובה ואני לא אומר את זה בגלל שהיא אמא שלי, אני רואה פה מדי יום הרבה אנשים ואני רואה שהמצב של רובם משתפר חוץ משלך שנשאר במקום, תגרמי לו להשתפר, מגיע לך לשמוח ולצחוק בלי להרגיש רגשות אשם, מגיע לך לעבור הלאה ולחיות חיים טובים, ואם לא תעשי משהו כדי לתקן את המצב עכשיו את תישארי ככה ולא תגיעי לחיים הטובים שראויים לך." הוא אומר ואני נפעמת מדבריו, אנחנו לא מכירים הרבה זמן והוא עדיין מצליח להבין אותי, גם אם רק קצת, אולי הוא צודק? אולי אני באמת צריכה לשתף ולקדם את החיים שלי?
אני מסתכלת עליו ופי מתעקל לכדי חצי חיוך, הוא מחייך, מבין שהבנתי אותו.
אני אספר לה. אני באמת צריכה להתקדם, לעבור הלאה, אני לא יכולה להיות ככה לנצח, היא לא תחזור ואני צריכה להבין את זה כמו שגם אותו אני גם כנראה לא אראה הרבה זמן.
אני אספר לה, אני אומרת לעצמי שוב ושוב.
"תודה." אני אומרת לשגיא ולא מתאפקת ומחבקת אותו, ואז נכנסת לחדרה הססגוני של דורין.

"החלטתי שאני רוצה להתחיל לשתף ולא לשמור דברים בבטן," זה המשפט הראשון שאני אומרת כשאני נכנסתי לחדרה של דורין. היא מחייכת
"אני שמחה, אני תמיד פה להקשיב לך."
"טוב. מאיפה להתחיל?"
"הלילה של המקרה," היא אמרה. נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי, אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול.
"זה היה בשנה שעברה. היינו אמורים ללכת לחתונה של חבר מהעבודה של אמא. אני זוכרת שלפני זה אמא ואבא שלי רבו, ריב גדול יותר מקודמיו, שמעתי דברים נשברים. לא היה לי אומץ לרדת ולבדוק מה איתם, לנסות לעצור אותם. נשארתי סגורה בחדרי במשך כל הזמן, מזכירה לעצמי שוב ושוב שהם רבו גם קודם והשלימו במהרה.
'נועם חמודה, בואי, הולכים.' היא אמרה לי, עיניה אדומות ועל כף ידה שריטה קטנה
הנהנתי והלכתי אחריה, כשהגענו לסלון ראיתי רסיסי זכוכית על הרצפה, שמעתי את אבי מכיוון חדר השינה של הורי, רציתי לשאול את אמי למה אבא לא בא איתנו אבל ידעתי שאחרי הריב זה בטח נושא רגיש אז ויתרתי. נכנסנו למכונית הכסופה שלה והיא התניעה את הרכב, ישבתי לידה ושיחקתי בטלפון.
לאחר שעבר כמה זמן שאלתי את אמי: 'הנסיעה עוד ארוכה?' השעה הייתה שבע וחצי בערב ואנחנו מאחרים לחופה 'עוד כרבע שעה נגיע.' היא נסעה במהירות והתלבטתי ביני לבין עצמי אם להעיר לה ולשאול אותה אם זו המהירות המותרת, עוד לא הגעתי לגיל לעשות תיאוריה ולא הבנתי הרבה בזה אז ויתרתי וקיוויתי שהיא יודעת מה היא עושה והריב קודם או החופה שאנחנו מאחרים אליה לא משפיעים עליה, עכשיו אני מבינה שההחלטה הזאת זאת אחת ההחלטות הנוראיות שעשיתי. פתאום בא רכב מולנו ואמי ניסתה לעצור אך המהירות הייתה גבוהה ולקח זמן עד שהאוטו נעצר לגמרי, מהמכונית שמולנו יצא איש מחופש לחרדי שבעצם היה מחבל, הוא הוציא רובה וירה כמה כדורים לעברנו, כדור אחד פגע לי ביד והכדור שני פגע לאמי בראש, הוא התחיל לנסוע ובגלל שהטלפון שלי היה כבר על מצלמה כי צילמתי את עצמי קודם, צילמתי את לוחית הרישוי שלו במהירות ונאנקתי מכאבים, לא ידעתי מה לעשות במצב הזה. הסתכלתי על אמי וראיתי את הכדור בראשה מיהרתי לנסות להעיר אותה, לא הצלחתי. התקשרתי לאמבולנס ואחר כך למשטרה 'מד"א שלום…'התחילו לומר וקטעתי אותם
'אני ואמי נמצאות (מסרתי לו את פרטי המקום) ורכב עם מחבל ככל הנראה בא וירה בנו, בואו מהר!' ניתקתי את השיחה. נלחצתי, אני לא יכולה להגיד שלא, ואז באו הדמעות. האמבולנס הגיע במהירות ולקח אותנו.
בבית החולים לקחו כל אחת מאתנו לחדר אחר. התחילו לטפל, הרדימו לי את היד והוציאו את הכדור, היה לי שבר, שמו לי גבס, חוץ מזה הפגיעות האחרות היו כמה שריטות מהתוצאות של הרסיסים של זכוכית קדמת המכונית שהתנפצו בגלל הכדורים. יצאתי בנס.
הרופאים של אמי באו לחדר בו שהיתי
'אנחנו מצטערים להודיע, אבל הכדור פגע לאימך בראש והיא מתה.' הם אמרו בצער והרגשתי את עולמי חורב 'לא! לא! זה לא הגיוני! זה לא יכול לקרות! לא!' צרחתי והתחלתי לבכות, לבכות כמו שלא בכיתי מעולם, לבעוט בדברים, להפיל דברים, הוצאתי את העצב שלי על כך הרבה דרכים שאני כבר לא זוכרת את כולם.
למחרת התקיימה הלוויה,
'היא הייתה בת אדם טובה ואני יודעת שאם יש גן עדן היא שם, ואני מקווה שטוב לה והיא שומרת עלי מלמעלה.' גמרתי את דבריי וחזרתי לעמוד ליד משפחתי, אבי היה שם וניסיתי לדבר איתו אך הוא רק התחמק.
אחרי זה הייתה השיבעה.
יום לאחר שנגמרה השבעה ישבתי בביתי והסתכלתי באלבומי תמונות, הסתכלתי על תווי הפנים והשיער שירשתי ממנה, היא הייתה יפה, הייתה, המילה הזאת שברה אותי והדמעות חזרו. פתאום ראיתי גבר גבוה בלבוש אלגנטי נכנס לבית. אבא שלי. הוא לא אמר דבר, רק הלך לחדר השינה, לקח מזוודה שכנראה הייתה בה כל תכולת דבריו ויצא מהבית. אני רק התבוננתי מהצד, לא עשיתי כלום, לא עצרתי אותו, לא שאלתי לאן הולך, לא שאלתי מה אעשה עכשיו- ילדה בת חמש עשרה גרה לבד. הוא הלך. אחרי זה התברר לי שטס לארה"ב, לניו יורק, אולי הוא עדיין שם, לא יצרנו קשר מאז כך שאני לא יודעת מה מצבו, אני רק יודעת שהוא מזרים כסף לחשבון הבנק שלי שנפתח כשאמי מתה. אחרי זה נעלתי את חדר השינה ולא פתחתי אותו, רק מדי פעם כדי לנקות אותו. נשארתי לבד. אחרי זה כל המשפחה המורחבת התקשרה וטיפלה בי, באתי אליהם הרבה והם התקשרו הרבה אך אף פעם לא באו אלי. ככה זה עד עכשיו." אני אומרת בקול שבור שמתמלא עצב בכל פעם שאני נזכרת במקרה ובמה שבא אחריו אבל אני גם נחושה בדעתי.
הגיע הזמן לעבור הלאה.