This is who i am: פרק 11- ילדות גדולות בוכות כשהלב שלן נשבר

לא משנה מה אני עושה במוחי עובר רק דבר אחד בלבד, שחר בגד בי. אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו ועל עדן מתנשקים מול העיניים שלי, וזה כל כך כואב. אפילו לא תיארתי לעצמי איזה חלק גדול הוא תפס בחיים שלי, איך הוא העלה תמיד את הביטחון העצמי שלי, איך הוא תמיד היה שם בשבילי, כל ערב מאז שעברתי לפה הוא התקשר והקשיב לדיבורים הלא הפוסקים שלי על היום שעבר. אני רוצה להאמין שזו הייתה טעות, שכל זה היה חלום בלאות, אבל זה לא, זאת המציאות, במציאות האהבות נגמרות; חברים נפרדים, זוגות מתגרשים… פעם האמנתי באהבת אמת, האמנתי שאהבה יכולה להחזיק כל החיים אבל אז זה קרה והבנתי שלפעמים זה לא בשליטתך, משהו נעלם, משהו נגמר, לא חסרות צרות באהבה. פעם חשבתי שתמיד מתגברים על זה אבל עכשיו אני מבינה שלפעמים אי אפשר וצריך פשוט לוותר.
כרגע אני רוצה לרקוד, להעלים את הכאב החד שתקף אותי. אני בוחרת שיר בטלפון שלי, מגבירה את הקול והולכת למרכז החדר. אני מתרכזת בניגון הכינורים שמתלווים אל הפסנתר, במילים של הזמר. הכל נשמע לי כל כך עצוב, כל כך ריק. אני לוקחת מזיכרון שיעור הבלט הקודם שלי תנועות שלפי דעתי מתאימות למנגינה ורוקדת. אני רוקדת לאט וברוגע בשונה מכל הפעמים הקודמות שרקדתי. בחוג שלי רוקדים כמה סגנונות ריקוד והאהוב עליי הוא היפ-הופ אבל עכשיו אני מגלה שאני יכולה להתחבר גם לבלט ולמחול המודרני.
אני עוצמת את עיניי ומתמסרת לריקוד.

אני מגיעה לביתה של אביגיל והיא ונועם באות אליי במהירות. אנחנו עולות לחדר ואני מספרת על מה שקרה, על איך ששחר ועדן שכבו לי מול העיניים. הן מחבקות אותי ומנחמות אותי, אומרות שהוא שלא שווה את הדמעות שלי ושאני אמצא מישהו יותר ממנו.
"אבל אני רוצה אותו." אני אומרת והדמעות ממשיכות לזלוג.
"אולי תדברי איתו?" אביגיל מציעה ואני נועצות בה מבטים כאילו היא צריכה ללכת עכשיו לבית משוגעים. "אוקיי, רק הצעתי." היא מרימה את ידיה כחפה מפשע.
"היא צודקת, אולי כן תדברי איתו, תוציאי את כל הכעס והעצב שלך ותיפרדי ממנו רשמית." נועם אומרת ולפני שאני מספיקה לענות לה הטלפון שלי מצלצל וכצפוי זה שחר… אני עונה לו ולפני שהוא מספיק לומר משהו אני אומרת לו: "אז אתם ביחד?" אני מנסה להשוות לקולי טון רגוע.
"מי? על מה את מדברת?"
"אתה ועדן, אתם ביחד? היא מנשקת טוב?" היו שתי אפשרויות: לפוצץ את הכל על ההתחלה ולצעוק עליו או לחכות רגע ולעשות את זה ביותר הגיון. העדפתי את השנייה…
"אני ועדן? עופרי, מה יש לך?" הוא אומר בקול מבולבל ולרגע קטן אני מאמינה שהוא באמת לא מבין אותי, לא! הוא בגד בך ועכשיו הוא סתם מנסה לשחק אותה תמים! "לי אין כלום, אצלך יש משהו פגום אם חשבת שאני לא אעלה על זה."
"אעלה על מה?"
נמאס לי, בנים הם מטוטמים ולא מבינים רמזים, צריך להגיד להם בפרצוף. "אעלה על זה שאתם ביחד מאחורי הגב שלי!" אני צועקת.
"מה…? על מה את מדברת?" הוא אומר מופתע ומבולבל בו זמנית.
"על מה אני מדברת? אולי על זה ששכבת איתה!"
"אני בחיים שלי לא שכבתי עם עדן! מתי בפעם האחרונה דיברתי איתה בכלל?"
"אני ראיתי אתכם!" הדמעות ממשיכות לזלוג באיטיות אבל אני עדיין צועקת את מילותיי בכעס ובבוז כלפיו. "אין לי כוח שתתרץ לי תירוצים! מה שהיה בינינו, בין אם הוא היה אמיתי ובין אם לא, נגמר!" אני צועקת והדמעות חוזרות. אני באמת אוהבת אותו וחשבתי שזה הדדי, חשבתי שבאמת אכפת לו ממני, אחרי כל מה שקרה בינינו בשנה שעברה הייתי בטוחה שמצאתי את האחד בשבילי אבל טעיתי. הבכי מתגבר ואני מנתקת את השיחה.
נועם ואביגיל מחבקות אותי ומבינות שהפעם אני מעדיפה שישתקו. למה הוא עשה לי את זה? אני לא מספיק טובה בשבילו?
"היי, סליחה שאיחרתי…" אגם נכנסת לחדר. "עופריקי, מה קרה?" היא ניגשת אליי.
"שחר בגד בי." אני אומרת בקול חלוש. היא מחבקת אותי.
"מתחשק לך לשמוע שיר?" אביגיל שואלת אותי לאחר כמה דקות ואני מהנהנת. היא לוקחת את הגיטרה שלה, שמה אותה על ברכיה ומתחילה לפרוט. היא שרה ואני מתרכזת במילים, מוחה כמה דמעות שממשיכות לרדת. נועם ואני יושבות בשקט ומקשיבות לקול הענוג של אביגיל. אני שמה את ראשי על כתפה של נועם ואני מבינה איזה חברות טובות יש לי.

".Big girls cry when their hearts are breaking" היא שרה את השורה האחרונה, פורטת את התווים האחרונים ומניחה את הגיטרה בצד.

*****
"אני רוצה משהו שיפסיק את הכאב." אני אומרת במבט מתחנן כשהכאב חוזר למרות כל הניסיונות שלי להרחיק אותו.
"יש לי רעיון," אופיר אומר. אנחנו בדרכנו לכיתה, לעוד שעה של תנ"ך.
"מה?"
"תבואי לבית שלי בעשר וחצי."

"אני חושבת שאני יודעת לאן הוא ייקח אותך, למדתי להכיר את החשיבה שלו," אביגיל אומרת לי בסוף היום. "לאן הוא ייקח אותי?" אני שואלת.
"למועדון או למסיבה." היא אומרת ומסמסת תוך כדי.
"אין לי חשק לדברים כאלה…"
"אני לא מדברת על המוזיקה החזקה והריקודים, אני מדברת על האלכוהול."
"בהרבה סדרות כשלמישהי נשבר הלב היא שותה ואז בסטוץ עם איזה מישהו, אני לא רוצה להיות כזאת."
"את לא חייבת ללכת אבל רק רציתי שתדעי מה מצפה לך."
"היי בנות," אגם ניגשת אלינו מחויכת. "עופרי, איך את?"
"לא משהו…" אני נאנחת. "אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו ועל עדן ועל הנשיקה וכל פעם שאני נזכרת בזה – שכמו שאמרתי זה כמעט כל הזמן – אני רוצה לבכות ולא לצאת מהמיטה ואני יודעת שזה לא הפתרון אבל זה הרבה יותר פשוט ככה…"
"זה יעבור, בסופו של דבר זה יעבור." אגם אומרת ומניחה את ידה על כתפי. אני יודעת שיש לה ניסיון בדברים האלה, היו לה לא מעט חברים ולפחות אחד מהם שבר לה את הלב.

לבסוף אני מחליטה ללכת עם אופיר כי אני יודעת שזה ישכיח ממני את שחר, לפחות לרגע. אנחנו מגיעים למועדון שאת שמו אני לא זוכרת, אנחנו נכנסים פנימה ומוזיקה מחרישת אוזניים נשמעת מכל עבר. אנחנו מתיישבים בכיסאות הבר. "אתה מתכוון לשתות הרבה?" אני פונה לאופיר ומקווה לתשובה שלילית. "אל תדאגי, לא מחשק לי לקום מחר עם הנגאובר, אבל אני כן מתכוון לשתות."
"אל תשאיר אותי לבד, אני מפחדת שאני לא אשלוט בעצמי ואמרח פה על מישהו."
"אל תדאגי, את לא תגמרי פה בהריון…" הוא אומר ומזמין לנו משהו. אני סוקרת את המקום מלא האנשים. הוא מגיש לי את הכוס ואני מתבוננת בנוזל. האלכוהול היחידי ששתיתי היה יין קידוש… אני מתלבטת אם לשתות או לברוח, אני יכולה לצאת עכשיו ולהתחמק מהכל, לחזור להתכרבל במיטה שלי. לא, אני צריכה לשכוח משחר לכמה רגעים, להיות בלי דאגות. אני לוגמת במהירות והנוזל שורף בגרוני.
"איך זה?" אופיר שואל.
ואני רק עונה: "תזמין לי עוד."

תוך זמן קצר אני רוקדת במרכז רחבת הריקודים עם בחורים זרים ואומרת שטויות. אני מרגישה כל כך משוחררת ולא מודאגת.
"שלום לך," מישהו בא מאחורי ורוקד איתי ריקוד צמוד, כורך את ידיו סביב מותני.
"ומי אתה?" אני מצחקקת ומסתכלת על הבחור.
"סוד. ואת?" שיערו נופל על פניו. אני מרגישה את נשימותיו החמות על צווארי.
"סוד," אני מחזירה לו בקול סקסי מזויף. "למה אין לי שיער ג'ינג'י?" אני חוזרת לקול השיכור והמשועשע שלי. "אם לנועם יש למה לי אין? אני גם רוצה להיות מיוחדת!"
"את שיכורה, נכון?" הוא לוחש באוזני וגורם לצמרמורת קלה בגבי.
"כן." אני מצחקקת שוב והוא מחייך. הוא נשען על אחד הקירות ואני מתקרבת אליו. "חדי קרן הם יפים!" אני אומרת בהתלהבות ונשמעת כמו ילדה בת שש. הבחור מגחך ומנשק אותי, אני לא מתנגדת והנשיקה מעמיקה כשהוא מכניס את לשונו לפי. בינתיים הוא תרופה מספקת לשיברון הלב שלי. הוא לוקח אותי החוצה ואני לא מתנגדת, אני עוברת על פני אופיר שמרחיק ממנו בלונדינית עם יותר מדי איפור. אנחנו מגיעים לסמטה קרובה. הוא עובר לנשק את צווארי, אני מרגישה את ידיו החמות מתחת לחצאית שלי, אני אפילו לא מנסה לעצור אותו. ידיו עוברות למותניי והוא מוריד את חולצתי. אני מרגישה יד חמה מושכת אותי משם ורואה את אופיר מרחיק אותי משם. "את עוד תודי על כך…" הוא לוקח את חולצתי ומורה לי ללבוש אותה, אני עושה כדבריו.

"למה לחמורים יש עיניים?" אני שואלת את אופיר במבט תוהה בדרכנו חזרה. "תפסיק לסובב אותי…" אני מצחקקת מהסחרחורת שתוקפת אותי ואז בלי שום התראה אני מקיאה על המדרכה את כל האלכוהול ששתיתי ואז מתיישבת ומחזיקה את ראשי כאילו אם אני אוריד את הידיים הוא ייפול.
"מה עשיתי?" אני שואלת את אופיר בשקט כי אני לא זוכרת מה קרה בשעות האחרונות. לאט-לאט אני חוזרת לדבר ולחשוב בהיגיון. "לא עשית משהו לא בסדר." אופיר עוזר לי לקום מהמדרכה ואני נשענת עליו בדרכנו לביתי.
"יש לאביגיל מזל שיש לה חבר טוב כמוך." אני אומרת לו והוא מחייך.

*****
אני נכנסת למסעדה שבה יותם עובד ופונה לעבר אחד השולחנות. "היי יותם,"
"היי עופרי, מה את עושה פה?" הוא שואל.
"רציתי לדבר איתך, אתה בהפסקה?" אני שואלת והוא מהנהן. "יופי. אני מניחה ששמעת מנועם אבל אני אגיד את זה בכל זאת, המשפחה שלי ואני עוברים לפה,"
"כן, שמעתי, אני אתגעגע אלייך ועכשיו נוספה לי עוד סיבה לבקר פה," הוא אומר. "שמעתי עלייך ועל שחר… הוא התקשר אליי ורצה לדבר איתך, הוא אמר שאת חושבת שהוא התנשק עם עדן,"
"אני לא חושבת, אני בטוחה והוא לא רק התנשק איתה, הם היו חצי ערומים!" אני שונאת לחזור לנושא הזה… למה שחר אמר שאני חושבת שהם התנשקו? מה הבעיה שלו? איך הוא גורם לי בכל כך קלות לכעוס עליו או לבכות בגללו? "אולי תדברי איתו בל זאת, תשמעי את הצד שלו…" יותם מנסה לשכנע אותי ומביט בי בתחינה. "אין לי על מה לדבר איתו." אני קובעת ומשלבת את ידי כדי להראות לו שזה מה שהחלטתי והנושא סגור.
יותם נאנח והטלפון שלו מצלצל. "אני צריך לענות לזה…" הוא אומר לי, הוא קם ומתרחק קצת. מה הולך פה? ממתי יותם מסתיר את השיחות שלו? "מה אמא?" אני מצליחה לשמוע אותו אומר בקוצר רוח. בהמשך השיחה אני מצליחה לשמוע רק חלקי משפטים. "אני בעבודה…" – "זאת לא בעיה שלי…" – "גם אני צריך את הכסף הזה…" – "אז תגידי לשמוליק שישלם על זה!"
"מי זה שמוליק?" אני שואלת כשהסקרנות גוברת עליי.
"דוד שלי שמתנחל אצלנו בבית…" הוא אומר בסוג של בוז. "אז מה אמרתי לך קודם? אה, כן, בטוח שאת לא רוצה לדבר עם שחר? אני מכיר אותו ואין סיכוי שהוא עשה דבר כזה,"
"עובדה, הוא עשה את זה…"
יותם מתנצל ואומר שהוא צריך לחזור לעבוד ולכן אני יוצאת מהמסעדה.
אוויר קריר בחוץ. אני סוגרת את המעיל האדום שלי ומכניסה את ידיי לכיסים. אני נזכרת בשנה שעברה, שירד שלג באמצע יום לימודים וכולנו יצאנו החוצה והתלהבנו מהפתיתים הלבנים והקרים, כשהשלג נעשה כבד יותר גם בנינו אנשי שלג ויצרנו צורות מלאך על המדרכה שהתכסתה בלבן והרגשתי כמו בסצנה מסרט אמריקאי שמתרחש בחורף. אני יודעת שאני יכולה לחזור לשם בחורף ושוב ליהנות מהשלג אבל עצוב לי שזה לא יחזור להיות השגרה שלי בחודשים האלה, יש בירושלים דברים כל כך מדהימים וזאת באמת עיר מיוחדת ואני לא בטוחה שאני מוכנה לוותר עליה, לא בגלל שני אנשים לפחות. יש שם את הכותל, את מגדל דוד, את הסלבריטאים שבאים לביקור…
אם הייתי יכולה לרכז את כל החברים שלי במקום האהוב עליי בסוף השנה אני בטוחה שהחיים שלי היו משתפרים פלאות אבל אני לא יכולה כי ככה זה בחיים, לא תמיד הכל טוב ולא תמיד הכל מסתדר לפי איך שאת רוצה ולומדים לחיות עם זה, חייבים ללמוד לחיות עם זה.