This is who i am: פרק 10- בחירות ובגידות

אני מתעוררת עם כאב ראש צורם, אני שמה את ידי על מצחי ומגלה שהמצח חם, אני מבינה שיש לי חום וכנראה אני לא אלך היום לבית הספר. אני נזכרת במה שההורים שלי אמרו אתמול ואני מבינה שאני צריכה להחליט. אהבה או חברות? מה יותר חשוב לי?

"תפסיקי לברוח," אביגיל אומרת לי בטלפון. "את תמיד בורחת כשקשה. תבחרי, זה לא קשה כמו שזה נראה לך."
"זה כן, אביגיל, אני לא יכולה לבחור! אני מרגישה שאני משתגעת…"
"את מעדיפה לוותר על החבר שלך או על החברות שלך?" מה אני מעדיפה? אני אוהבת את שחר, אני באמת אוהבת אותו, והוא תמיד היה שם בשבילי אבל גם עכשיו; אביגיל, נועם, אגם ואופיר, תמיד בשבילי, אז מה אני אמורה לעשות? היא צודקת, אני באמת בורחת כשזה מתחיל להיות קשה, אני לא יכולה לברוח, לא הפעם. אבל אני חייבת הארכה, קצרה. "עוד יום אחד, מחר תהיה לי תשובה, אני בטוחה,"
יכולתי לשמוע אותה נאנחת. "בסדר, מה שאת רוצה… אל תתביישי להגיד לי גם אם את מעדיפה לחזור."

אני הולכת לשירותים ולוקחת מארון התרופות כדור נגד כאב ראש, אני הולכת למטבח בכדי לקחת כוס מים ורואה את שון יושב על הספה בסלון. אני בולעת את הכדור ושותה מהמים ואז הולכת לעברו. "שון? למה אתה לא בבית ספר? אם לא תצא עכשיו תאחר," אני אומרת לו ותוהה למה אני ממלאת את התפקיד שהוריי צריכים לעשות, הם בטח בעבודה, כרגיל…
"אין לי כוח לבית ספר…" הוא אומר בקול רם, כאילו הוא צריך להודיע גם לשכנה שלבית ספר הוא לא מתכוון ללכת.
"מה קרה?"
"כלום, אני פשוט לא רוצה!" הוא אומר ומשלב את ידיו.
אני נאנחת. "אני חולה, אין לי כוח לשטויות שלך, כשתרצה להגיד לי מה קורה תגיד ואם אתה לא רוצה תגיד לאמא ואבא כי אני אספר להם על זה." אני פונה ללכת לחדרי בכדי לחזור לישון.
"מציקים לי…" הוא אומר בשקט, כמעט בלחישה אבל אני עדיין שומעת אותו. אני מסתובבת באחת ומתקדמת לעברו בצעדים מהירים, אני עוברת על גופו בעיניי ולא רואה שום סימן למכות. "לא מרביצים לי, מקללים אותי, אני מנודה חברתית,"
עיני מתרחבות בפליאה. "אל תדאג, מחר – בתקווה שאני ארגיש טוב – אני אלך לדבר איתם ואני אראה להם מה זה להתעסק עם אחי הקטן!" אני מאיימת.
"אבל אז הם יחמירו איתי, אני לא רוצה להיות מלשן," הוא אומר בעיניים מפוחדות.

"צריך לעצור בריונות ואני יכולה להביא לשם מישהי שתנאם להם על בריונות נאום ארוך ומתיש, זה ייקלט אצלם, אני יכולה גם להביא איתי מישהו שיעשה רושם של אחד שירביץ להם אם הם יתקרבו אלייך ואני אביא מישהי שתתפרץ בסגנון קונג פו ותאיים עליהם ותגיד שאתה בא ממשפחה של אלופי קרטה ואם הם רק יתקרבו אלייך שוב אתה תכה אותם – דרך אגב, זאת אני, תמיד חלמתי לעשות משהו בסגנון – אפשר לעשות את זה גם בסגנון ערפדים, אנשי זאב והקטלני זה ליצנים." הוא צוחק.

אני הולכת לחדר שלי ונשכבת על המיטה. אני לוקחת את הטלפון ומחייגת אל אופיר, אני אומרת לו שיקבץ את אביגיל, נועם ויותם ואז ישים אותי על רמקול. "חברה, אני צריכה טובה," כשכולם הסכימו הסברתי. "עשו חרם על אח שלי ואני בעד שנראה להם מה זה להתעסק עם משפחת כץ והחברים שלהם, יש לי כבר תפקיד לאביגיל ואופיר,"
"מה?" אופיר שאל נרגש.
"זה יכלול נאום על בריונות? כי יש לי אחד כזה… אני יכולה גם להכין מצגת…." אביגיל אומרת.
"כן, זה יכלול. אביגיל תתיש אותם לשעמום עם הנאומים שלה,"
"היי! הם חשובים!" היא אומרת בטון נעלב ואני מגחכת.
"ואופיר עם תדמית ה'באד בוי' שלו יכול להפחיד קצת את הילדים,"
"אני לא רשע ואין לי תדמית בריון, זה שונה," אופיר אומר.
"אז נקווה שאתה שחקן טוב. נועם ויותם, תחשבו על משהו, מקסימום כולכם תצטרפו לאופיר או אביגיל. וכולנו ניכנס בסגנון קונג פו, זה יהיה גדול! בעצם, נועם מצלמת טוב, היא במגמת קולנוע, אז נועם מה דעתך לצלם אותנו ולתעד את הרגע הגדול בהיסטוריה שיכנס לספר גינס?"
"אני בספק בכך, אבל בסדר," נועם עונה.
"יופי! אז כולם מוכנים? אביגיל, תגיעי עם נאום, אופיר ויותם עם מחבט או משהו מאיים ונועם עם מצלמה או הטלפון שלך, זה לא משנה…" אני אומרת.
"ומה את תעשי?" אופיר שואל.
"אני אצעק עליהם עד שהם יהיו חרשים,"
"יכול להתאים…"
"יופי! אז כל מוכן, ניפגש מחר בצהריים בבית הספר של אח שלי." אני אומרת. "בתקווה שאני ארגיש טוב." אני מוסיפה במלמול חלש.
"יש חדש?" אני שואלת את שחר בטלפון, אני בטח עברתי כבר את מכסת השיחות שלי…
"חוץ מזה שטום מצליח להרוס הכל שוב כלום,"
"מה קרה הפעם?" שחר ואחיו התאום, טום, תמיד רבים, יש את האחים שמסתדרים מצוין והם החברים הכי טובים ויש את אלה שלא מפסיקים לריב, טום ושחר הם מהסוג השני… "עזבי, אני מעדיף לא לדבר על זה…"
"בסדר," אני לא לוחצת. "איזה באסה שאתה לא לידי עכשיו," אני אומרת בעצב.
"אני שונא את זה שהייתי צריך לעזוב מוקדם,"
"טוב, יש לאבא שלך יום הולדת…"
"אני עדיין מעדיף להיות לידך עכשיו,"
"אז עד פעם הבאה, נשיקות," אני אומרת ועושה קול של נשיקה.
"אוהב אותך." הוא אומר ומנתק.
*****
אני מרגישה הרבה יותר טוב היום מאשר אתמול. המבצע בבית הספר של שון עבר בשלום ולמרבה ההפתעה הנאום של אביגיל עניין אותם אבל כצפוי מילדים בכיתה ה' כניסת הקונג פו שלנו הרבה יותר. אני יושבת במושב הקדמי באוטובוס ומלפני יושבת אישה מבוגרת שבדיוק קילפה קלמנטינה והריח חזק ביותר וגורם לי לרצות לרדת מהאוטובוס בהקדם האפשרי אבל אני יודעת שצפויה לי נסיעה יחסית ארוכה וברגע זה אני אומרת תודה על זה שאני באה מהמרכז ולא מדרום הארץ אחרת הנסיעה הייתה הרבה יותר ארוכה והסיבולת שלי הייתה קטנה מרגע לרגע, אז כל מה שאני עושה זה מקווה שהאישה הזאת תרד בקרוב ותיקח איתה את הקלמנטינה והריח שלה.
"עופרי? מה את עושה פה?" אני שומעת קול צפצפני מוכר שאליו מתלווה ריח לבנדר.
"היי נויה," אני מביטה בנערה שמולי ומוציאה לעברה חצי חיוך. "אני רק מבקרת חברים בירושלים," אני יודעת ששחר עזב רק אתמול אבל אני כבר מתגעגעת ובכל מקרה אני צריכה לדעת אם מערכת יחסים בשלט רחוק תחזיק, הרי אולי אני אשאר פה ולא אחזור. "איזה קטע, גם אני," היא אומרת בחיוך ומנופפת בשיערה הארוך. היא מתיישבת לידי.
"את מי את מכירה שם? מהשכבה שלי?"
"את סיוון שגם באה לביקור שם והזמינה אותי ו… את בבית ספר 'אורות' נכון?"
"כן,"
"אז כן, את מכירה את עדן?" עדן. אפילו מלשמוע את שמה אני מתעצבנת. הגיוני… כלבה אחת מתחברת לשנייה, זה נראה כאילו שתיהן נועדו אחת לשנייה, שתי הפקאצות שחושבות שכל העולם סובב סביבן. "מכירה ואני יכולה לנחש שהיא סיפרה לך עליי,"
"לא הרבה," אני יודעת שזה משחק ואני יודעת שזה עומד להיות הנשק שלה נגדי. "את יודעת, מאוד התפלאתי לשמוע שהיית שמנה והיו לך בעיות חברתיות, הרי היום את ממש ההפך…"
"מה את רוצה?" אני קוטעת אותה בזלזול ומסתכלת על הנהג בתחינה, מנסה לשדר לו בכוח המחשבה שינהג יותר מהר. "אני?" היא אומרת בפליאה צינית. "טוב, עלית עליי… את חברה טובה של אביגיל, נכון?"
"למה?"
"את גם ידידה של אופיר, נכון?" היא מתעלמת מדבריי.
"למה?" אני שואלת שוב. היא יודעת את שהתשובה חיובית, היא רק מושכת זמן.
"תרחיקי את אביגיל מאופיר! הם נהפכו החברים הכי טובים ואופיר התרחק ממני לגמרי, הוא לא מבין כבר כלום, היא שיבשה לו את החשיבה, אופיר צריך להיות איתי!"
אז זה העניין… "למה נראה לך?! למה לי להפריד ביניהם אם הם עושים טוב אחד לשני? עכשיו אני מבינה שאופיר עושה את הדבר הנכון כשהוא מתרחק ממך ומגיעה לו מישהי הרבה יותר טובה ממך! אהבה לא באה בכוח, הוא נפרד ממך! תביני את זה! אז לכי לעזאזל! אני לא אעשה בשבילך כלום!" אני אומרת בצעקה ומביטה בה בהתרסה. הנוסעים באוטובוס מביטים לעברנו, חלקם בכעס על הרעש וחלקם בבלבול מהמהומה שנוצרה. רק התחזקתי מכל מה שקרה בשנה שעברה ועכשיו אני מוכנה לעמוד על הדעה שלי.
היא מביטה בי בכעס. "איך שאת רוצה." פתאום היא מחייכת, מנפנפת בשיערה בשחצנות והולכת לשבת במקום אחר. יש לי הרגשה שזה לא הסוף.

אני מגיעה לתחנה שליד הבית של שחר. אני יורדת מהאוטובוס ורואה את נויה יורדת אחריי, היא פונה לעבר הבית של סיוון. אני נכנסת לבניין, הולכת למעלית ולוחצת על קומה מספר שלוש. זיכרונות צפים בי, כמה זמן לא הייתי פה, בירושלים ובבית שלו בפרט…
אני רואה את דלת העץ החומה שעליה דבוק המספר שתיים עשרה בצבע זהוב, מתחת למספר יש שלט צבעוני שעליו רשום שם המשפחה "לוי" באותיות גדולות ובולטות, מתחתיו מודבק דף נייר שכתוב עליו בכתב של ילד קטן באותיות צבעוניות "מזל טוב אבא!", בטח אחיו הקטן של שחר, רוי, רשם את זה. חבל שלא התקשרתי לאחל לו מזל טוב, אני אאחל היום בנוסף לחיבוק שאני רוצה להעניק לרוי. מטום עדיף שאני אשמור מרחק.
אני דופקת על הדלת ואין תשובה, אני מצלצלת ועדיין אין תשובה. אולי הם לא בבית? אני רואה שדלת ביתם לא סגורה לגמרי, אני פותחת את הדלת ולא מאמינה למראה עיניי. שחר ועדן מתנשקים, הם שוכבים על הספה כשהם בהלבשה תחתונה בלבד. נשימתי נעתקת ואני מרגישה שאני עומדת להתעלף. אני לא יכולה לראות את זה יותר! אני טורקת את הדלת ורצה לעבר היציאה, שוכחת החיבוק שרציתי להביא לרוי או הברכה שרציתי לאחל לאבא של שחר. אני הולכת לתחנת האוטובוס ומרגישה שכל העולם שלי קורס. שחר בוגד בי! הוא פאקינג בוגד בי! ועוד עם עדן! איך הוא יכול לעשות לי דבר כזה?! כמה זמן זה כבר נמשך ביניהם? יכול להיות שכבר כמה זמן המערכת יחסים הזאת מתקיימת מאחורי הגב שלי ובכלל לא שמתי לב? זה לא הגיוני! זה לא פייר!
אני מתכופפת לעמידה שפופה והעיניים שלי מתחילות לדמוע. השפה התחתונה שלי רועדת ואני מרגישה את הלב שלי נשבר למיליון רסיסים. אני אולי נראית חזקה ותמיד אנרגטית ושמחה אבל קל לשבור אותי.
הוא בגד בי. עוד דמעה נוזלת במורד לחיי הדביקות מבכי.
הוא בגד בי. אני עדיין לא קולטת את זה.
הוא בגד בי! אני צועקת בתת מודע ובועטת באבן שנחה לה על המדרכה.
האוטובוס מגיע ואני עולה עליו, נותנת לנהג את הרב קו ומתיישבת בכיסא אקראי. כבר לא אכפת לי מריח הקלמנטינה שאיזו זקנה קילפה או מריח הזיעה של כמה נערים שחזרו מאימון כדורגל, כל מה שאני מתרכזת בו זה מה שקרה לפני כמה רגעים, הדבר הנורא שראיתי. אני מתכרבלת לתנוחת עובר, כמה שאני יכולה באוטובוס. אני רוצה לדמיין שאני תינוקת, שאני ילדה קטנה, אחת בלי דאגות ובלי צרות על אהבה ובנים ובגידות.

אני מגיעה הביתה ורואה את אמא שלי יושבת בסלון וקוראת עיתון. אני הולכת לקראתה, נחושה בדעתי. אני לא רוצה לראות יותר את שחר או את עדן, אני רוצה להיות עם החברים האמתיים שלי ואני אתמודד עם נויה, אני בטוחה שיהיה לי יותר קל לראות את נויה כל יום מאשר את שחר ועדן ביחד, שוברים לי את הלב כל יום מחדש.

"אנחנו עוברים לפה."