this is the end…-פרק 6

קמתי בבוקר וממש רציתי ללכת לים, אבל כולם עדיין ישנו, אז החלטתי ללכת לבד לים.
לבשתי בגד ים בזריזות ובשקט, לקחתי את האייפון, מפתח, משקפי שמש ומגבת.
יצאתי לחוף הכי קרוב, השמש עדיין היתה נעימה וחמימה כי השעה הייתה 8:30, (אל תשאלו אותי איך התעורתרי בשעה הזאת O.0), פרשתי את המגבת על החול הרך, הרכבתי את המקפי שמש על עיניי ונשכבתי על המגבת להירגע… לא היה שם אף אחד, רק אני והים…
שכבתי ככה משהו כמו חצי שעה, עד שמישהו בא אליי מאחור ושאל: "מה יפה כמוך עושה פה בשעות האלה?"
נבהלתי שפתאום מישהו דיבר אליי אז קפצתי במקומי ולא תאמינו את מי ראיתי, או שבעצם כן… לא? (חחח)
אלה היו הערסים האלה רק שהפעם היו רק שניים, זה שדיבר איתי ואחד החברים שלו.
הסתובבתי אליהם עם מבט עצבני והם ישר זיהו אותי.
"אהה זאת את…" אמר שני.
"חבל שאת נראת כוסית" אמר הראשון. "א. גם אני שמחה לראות אתכם, ב. תודה רבה" אמרת בציניות והלכתי חזרה לכיוון הבית.
"חכי, מה את הולכת?" שאל הראשון שרץ אחרי ואחז בידי יחסית חזק.
"תעזוב אותי!" אמרתי לו כמעט בצעקה, למרות שאף אחד לא יכל לשמוע, הינו לבד בחוף.
"מה קרה כפרה? תשארי" אמר השני.
"אוקיי עד לפה חמודים שלא תעזו לקרוא לי כפרה!" אמרתי להם והם נראו מאוד משועשעים מהמצב.
"חחח את מצחיקה כשאת כועסת" אמר הראשון.
"תעזוב אותי או שתצטער על היום שבו נולדת!" אמרתי בתוקפנות שקטה.
"מותק את לא במצב כ"כ טוב לאיומים!" הוא החזיר לי והפעם נשמע שהוא הופך להיות עצבני.
"אז ביי" אמרתי וניסיתי להשתחרר ללא כל הצלחה.
"תעזוב אותי!!!" צעקתי עליו ונתתי לו אגרוף עם היד השנייה אבל השני תפס אותי מאחורה כמו בחיבוק כזה,
התחלתי לבעוט בו עם הרגליים, הכל! אבל זה לא עזר.
"אל תנסי שלא תאבדי את הכוחות שלך" אמר ב'רוגע' חצי צוחק ממני.
"דיי כבר מה עשיתי לכם?!" אמרתי והתחלתי לבכות.
"לא את, האחים שלך ואיזה אחד בשם עומר" אמר ואז נזכרתי במה שהם אמרו לי!
"עומר זה חבר שלי! ואם תעזו לגעת בי אתם פשוט מתים!" אמרתי כשדמעותיי פוסקות לאט לאט.
"עוד יותר טוב, זה הכי כיף לעשות את הכל בוואט אחת!" אמר והם לקחו אותי קרוב לשירותים, התחלתי כבר להתחנן אליהם שלא יעשו כלום, ואני לא אספר, אבל הם לא הקשיבו…
בשנייה האחרונה, עברו שם שלושה בנים שריריים וחתיכים אש!
הם התקרבו אלינו והתחילו להרביץ לשני הערסים.
"מה אתם חושבים שאתם עושים בני זונות! טפו!" צעק להם אחד. ואני, אני רק הייתי בהלם, איזה נס אלוהים אדירים! יש אלוהים! יש! הדמעות שלי הפסיקו, הערסים כבר ברחו.
"את בסדר?" פנה אליי אחד מהם.
"כן, וואו אני לא יודעת מה להגיד! אתם מלאכים משמיים! תודה תודה תודה תודה תודה!" אמרתי וחיבקתי אותם.
"חחח אין על מה, אנחנו לא רוצים לעבור בשתיקה על זה שהם כמעט הרסו חיים של ילדה" אמר אחד אחר, וואו איזה משפט של נסיך חחח… ולא, לא שכחתי שיש לי חבר… חח
"אתם רוצים משהו? כל דבר! בזכותכם אין לי טראומה ענקית באמצע החיים!" אמרתי והם גיחכו ואז אמרו:"להיות איתך עכשיו בים זה נחמד" אמר וצחקתי והלכנו לשבת שוב על החוף.
**נק' מבט עומר**
קמתי בבוקר וראיתי שיובל לא במיטה וגם לא בבריכה, כנראה בים.
הסתכלתי החוצה, וראיתי אותה יושבת שם עם עוד 3 בנים! אני לא מאמין! אני יהרוג אותה! מה זה אמור להיות?!
**נק' מבט יובל**
השעות עברו והגיעה השעה 12:00, "אוקיי תקשיבו נמשיך להפגש ועוד פעם ממש תודה" אמרתי והחלפנו טלפונים ובסוף נפרדנו.
כשהגעתי הביתה לא היה שם אף אחד חוץ מעומר, די מוזר…
"היי" אמרתי די שמחה יחסית למה שקרה היום…
"איפה היית?" הוא שאל ישר, בקשיחות כזאת
"בים" אמרתי ולא הוספתי יותר.
"אהה ועוד משהו?" אמר. לא רציתי לספר לו… קודם לרומי, היא תמיד יודעת מה לעשות.
"כלום" אמרתי ישר והייתי בדרך לעלות למעלה עד שהוא אמר משהו שהקפיא אותי לגמרי, איך הוא יודע?!
"בטוח שלא היית היום עם עוד מישהו בים?" אמר.
"כן" ניסיתי להתכחש לזה שהם כמעט אנסו אותי…
"בטוח שלא היית עם עוד שלושה בנים?" שאל והדופק שלי חזר.
"אהה, אני אספר לך יותר מאוחר" אמרתי ועליתי למעלה, נכנסתי לחדר והתקלחתי.
יצאתי החוצה עם בגדים ועומר היה בחדר שלי.
"מה אתה עושה פה!? ואם הייתי ערומה?!" צעקתי עליו.
"אז תספרי לי מה עשית איתם!" אמר בתוקפנות, אני ועומר נורא עקשנים, זה שילוב לא כ"כ טוב…
"לא אומרת לך עד שאני לא רוה את רומי!" אמרתי ו בצעקה
"ככה?"
"כן! ונחש מ, אם לא יבוא לי גם אחר כך אני לא אספר!" כן, אני גם אוהבת להתגרות… כלבה במלואה חחח
"זה באמת מה שאת חושבת?! רק שתדעי, גם אם באלי אני יכול לגרום לך להגיד את זה עכשיו!"
"חה! הצחקת אותי!" אמרתי בהתגרות.
"יובל תזהרי ממני" אמר, זה העביר בי צמרמורת קלה.
"לא רוצה! מה תעשה לי?!" אמרתי וברגע שסיימתי הוא לקח אותי והרים אותי על הכתף שלו.
"עומר!!!" צעקתי עליו, אבל זה לא עצר אותו מללכת לבריכה ולומר:"אם לא תגידי לי את במים!"
"לא עומרר דיי! תעזוב אותי!!" אמרתי.
"לעזוב?" שאל חצי צוחק.
"לאאא!" אמרתי וגיחכתי מהטיפשות של עצמי.
"אז שפכי!" פקד עליי כמו איזה מפקד בצבא.
"טוב דיי! נמאס לי! אתה לא מבין שכמעט אנסו אותי היום והם הצילו אותי?!" אמרתי את זה וישר בכיתי,
לא רציתי לומר את זה… בטח שלא לו, עכשיו הערסים האלה נראה לי מתים!
הוא הרפה את אחיזתו והעמיד אותי לידו, הוא נראה שבור יחסית… למרות שזה נראה כאילו הוא יודע משהו… "מרוצה?!" שאלתי אותו.
"מי זה היה?!" שאל עצבני. "הערסים האלה" אמרתי ואז הוא פשוט חיבק אותי.
"יובי אני כל כך מצטער, לא ידעתי, אבל עכשיו הם מתים!" אמר והלך להתקשר רגע בצד.
אויי לא, ידעתי שזה מה שיקרה!
"עומר אל תלך!" צעקתי לו כשהווא כבר נכנס.
"מה את רוצה!? שאני אעבור על זה בשתיקה?!"
"לא! אבל אני גם לא רוצה שאתה ואחים שלי תפצעו!"
"לא מעניין אותי! הלכתי ביי" אמר ויצא מהבית, נשארתי בהלם מאיך שהוא הגיב, כנראה היה סיפור מאוד גדול מאחורי הריב הזה…