This Is The End-פרק 5

"כן,קליין,כואב לדעת שאת לא זוכרת אותי" הוא אמר והחיוך שלו הפך לעגמומי וסנובי,לשנייה הפסקתי להאמין,הוא השתנה כל כך,אני זוכרת שהוא היה יותר עדין ורגיש והקול שלו לא היה מחוספס סקסי כפי שהוא עכשיו "את יודעת,גיל ההתבגרות משנה קול,שחכתי לציין שאני קורא מחשבות?"הוא אמר וחיוך מפחיד עלה על שפתיו,פתאום שמתי לב שכל הבית במצב שיתוק "מה קורה כאן?" שאלתי כשדמעות מאיימות לצאת,הוא התקרב אלי,חיוכו הפך לעדין יותר ואז הוא ניגב את דמעותי "למה את בוכה?את יודעת שאני לא יעשה כלום בשביל להכאיב לך,את היית ותישארי אהבת הילדות שלי" הוא אמר ונישק לי את המצח "תיראי שעד סוף החורף את תיהי שלי,בלי אבל או חבל " הוא אמר וחייך שוב ושם את אצבעו תחת סנטרי,פתאום העולם הפך לעדין יותר לאחר המגע הקטן הזה והשיתוק של הבית נעלם,"אהמ" אבא שלי אמר כאשר הוא נעמד מולינו ומביט בקליין במבט רציני מתוך רפלקס קליין הזיז את האצבע שלו וחייך "סליחה אדוני,הבת שלך פשוט הפכה ליותר יפה מיום ליום מאז שעזבתי לפני 5 או 6 שנים" הוא[קליין] אמר,אבא שלי חייך "אין לי בעיה שאתה מאוהב בה,כל עוד אתה לא מחליט להתנשק איתה באמצע הסלון" הוא[אבא שלי] אמר בחייך "אבא" אמרתי "בבקשה תפסיק" אמרתי בפרצוף מובך.
קליין חייך וליקק את שפתו בזמן שהוא הסתכל לתוך עיני,המבט שהוא העניק לי גרם לי תחושת נוקשות,הבנתי בחיוך הסתמי שהיה מרוח לו על הפנים.
פלאשבק נוסף עם קליין הופיע לי בראש פתאום,אני בת 8 וחצי והוא בן 9,שנינו בכתה ג',אני הייתי הכי קטנה בכתה,הסתבכתי שם עם ילדה שפופולארית ומלאה יותר מימני,היא הפכה אותי לשק עצמות עד שקליין עבר במסדרון וראה אותה הופכת אותי לשק עצמות מדמם,הוא התעצבן,הוא רץ לכיווני והעיף לה סטירה מצלצלת וגרם לאף שלה לדמם ולקח אותי לחדר האחות שם האחות קבעה שאני צריכה ללכת הבייתה והא התנדב לקחת אותי הבייתה אבל לא הסכימו לו בגלל שהוא קטן מידי ואריק הציץ מקצה המסדרון,התקשר להורים שלו מהמשרד ואמר שהוא חולה וביקש שעל הדרך שיקחו גם אותי וכמובן שזה מה שקרה ולקליין נשבר הלב בדיוק כמו שקרה כשהיינו בני 4 או 5.
"אני רואה שאת שקועה בפלאשבקים של העבר" קליין לחש לי לאוזן בזמן ששטפתי את הצלחת שלי