This Is The End-פרק 4

"מה אתה רוצה?"שאלתי כשדמעות זולגות מעיני.איך המנוול הזה מעז להתקשר אלי?אחרי שהוא היה הבן זוג שלי שניצל את הרגשות שלי רק בשביל להגיע לחברה הכי טובה שלי לשעבר.
"מה?רק בגלל שניצלתי אותך אינסופור פעם,זה לא אומר שכל פעם שאני ינסה לדבר איתך יהיה לזה איזה סוג של מניע לניצול,או שכן?לא משנה גם ככה את טיפשה מידי בכל מקרה,התקשרתי בגלל שאני רוצה לדבר איתך"הוא אמר והרגשתי את החיוך שמתפשט בפרצוף היפה שלו.
אריק שלח לי הודעות לסקייפ מסוג של "למה את בוכה?" "מי התקשר אליך?" "למה ניתקת את הרמקולים?" ניסיתי להתעלם מההודעות של אריק,עד הרגע שפתאום שיחת הטלפון של לוקאס התנתקה וכל החשמל בבית התנתק,הכל חוץ מהמחשב.
"אבא?" צעקתי "אמא?" המשכתי לצעוק "מישהו?!" אבל אף אחד לא ענה לי,רצתי במסדרונות עד שפתאום ראיתי את אריק באמצע המסדרון,רצתי אליו "אריק!כמה אני שמחה לראות מישהו שאני מכירה" אמרתי וקפצתי עליו בחיבוק,פתאום ראיתי הרבה דם נוזל מהצוואר שלו "ג'וני.."הוא אמר בלחש,צעדתי אחורנית עד שנפלתי על התחת[סליחה,ישבן]אריק המשיךל להתקדם אלי בזמן שקמתי ממקומי והתחלתי לרוץ בעיורון לכיוון החדר שלי ונעלתי את הדלת אחרי וברגע שהסתובבתי ראיתי את לוקאס.
"מה לעזאזל?"שאלתי בפה פעור ועיניים שואלות "אמרתי לך,אני צריך לדבר איתך,כשאני רוצה או צריך משהו,תאמיני לי שאני שאני יכול להשיג אותו" הוא אמר בחיוך מתחכם והרגשתי כאילו כל הגוף שלי קפוא,כאילו מישהו שולט במוחי "ג'וני איפה את?!" שעמתי את אריק צועק מהמסדרון,שמעתי את הכאב בקולו,אף על פי שהוא היה מפחיד,אני באמת חושבת שמשהו עובר עליו "ג'ונה תפסיקי לחשוב על האינקובוס* המגעיל הזה,תצאי ותביני מה יקרה לך!" לואקס צעק ואז שבר את המנורה היחידה שהעירה בחדר,תוך כמה שניות הרגשתי נשימות על צווארי "את כל כך מיוחדת ג'וני,אני לא מבין למה לך לבזבז את זמנך על לוקאס ואריק הלוזרים האלה,שניהם לא יודעים איך להיתייחס לאישה כמוך" הוא אמר,"לוקא.." אמרתי עד שהבנתי של מי הקול,זה היה הקול המחוספס של ההוא שהתקשר אלי מחסוי "מי אתה?" שאלתי לא בטוחה שאני רוצה לדעת,לא בטוחה שאני רוצה להבין,אני רק יודעת שהוא הרג את לוקאס,או עשה לו משהו ועשה כניראה את אותו הדבר גם לאמילי ולהורים שלי "תפסיקי להתנהג כאילו את לא יודעת מי אני" הוא אמר,חיפשתי בראשי,בכל פינה אבל לא זכרתי כלום מימנו "תראה לי את פניך" אמרתי,יותר מכך דרשתי,ואז הוא הדליק את האור.
פתאום כל העולם המפחיד נעלם,אריק האינקובוס נעלם,המנרוה שלי חזרה לקדמותה,לוקאס נעלם מהחדר שלי.
"ג'וני,בואי לאכול,יש אורח" אמא שלי אמרה,החלפתי בגדים[כי אי אפשר לאכול ארוחת ערב עם אורחים כשאני לובשת חולצה של "Asking Alexandria" ובוקסר של באטמן]לבשתי גופייה שחורה רופפת ומכנס ג'ינס קרוע ובאתי לחדר אוכל וחיפשתי את האורח או אורחים שאמא דיברה עליהם ואז הרגשתי נשימות על צווארי "מחפשת אותי?" הוא שאל,זה היה הקול של הנער שהתקשר מחסוי,הקול המחוספס,הסתובבתי ופתאום ראיתי נער,עיניו היו שחורות כמו באר ללא תהום ושערו היה שחור עד שלפעמים הוא נראה כאילו הוא בעצם כחול והחיוך שלו,אני לא יודעת עם החיוך הזה הוא יותר ציני מאשר שמח.
פלאשבאק של העבר פתאום צף אל מול עיני,ילד בן וחמש וילדה בת ארבע וחצי יושבים על ספסל,שניהם דומים עם עיניים שחורות ושיער שחור וחיוך לבבי,הילד היה הוא והילדה הייתה אני,הילד נתן לה תריסר פרחי צבעוני אדום ואז ילד אחר בן חמש עם שיער בלונדיני ועיניים ירוקות בא ונתן לילדה זר של פרחים אדומים,הילד הבלונדיני היה אריק כפי שהבנתם,ואז הילדה פשוט עזבה את נותן הצבעונים והלכה עם הילד הבלונדיני ונתנה לו נשיקה על הלחי.
"עכשיו את זוכרת אותי ג'ונה?" הוא אמר,והשם ג'ונה פשוט גרם לי להתכווץ.
זה קליין.