this is the end…-פרק 17

רומי ענתה לטלפון והוא פשוט נפל לה מהיד.
"רומי?" שאלתי בחשש.
"מה קרה?" שאל נתי.
"רומי!!!!" נערתי אותה.
"סע לבית חולים איכילוב! מהר!" צעקה לנהג.
"ילדים אתם יודעים שזה יעלה יותר כן?" שאל הנהג הבן אלףףף הזה.
"נו סע כבר מעניין תתחת שזה יותר!" אמרה לו רומי והוא נסע לכיוון איכילוב.
"רומי… מה קרה? למה אנחנו נוסעים לאיכילוב?" שאלתי בעדינות, באמת שלא הבנתי…
"עומר.. תאונה" אמרה ואני קיבלתי דום לב נראלי, זה בגללי!
"עומר?! בל הוא היה בסדר כשעזבתי אותו!" אמר נתי וכולנו ישבנו בשקט כל הנסיעה.
הגענו לבית חולים והמזכירה נתנה לנו ת החדר של עומר, היו שם חמישה חברים שלו, רועי (האח הקטן שלו ושל רומי), ההורים שלו, ואפילו גיא וניב…
"מה המצב?" שאלתי את דורית (אמא של רומי) היא ישבה על הרצפה ובכתה שם.
"או, יובל אני שמחה שהגעת למרות הכל" אמרה וחיבקה אותי.
"כן, ברור! מה מצבו של עומר?" שאלתי והיא אמרה:" עדיין לא יודעים. הרופא אמור להגיע בכל רגע" אמרה והינהנתי, חיבקתי אותה שוב והלכתי לאחים שלי.
"היי" אמרתי וחיבקתי אותם, לא ראיתי אותם כל השבוע! ניב בצבא, וגיא ויואב בלימודים. ובגלל זה יואב גם לא בא…
"היי אחות קטנה" אמר ניב.
"איך הצלחתם לבוא?" שאלתי.
"גימלים" אמר ניב.
"אין לי מבחנים השבוע" אמר גיא, גיא אולי מהערסים, אבל הוא לא מטומטם!
"תגידו מה קורה עם עומר?" שאלתי.
"לא ידוע" אמר גיא, כולנו הינו עצובים… נתי הלך לכמה חברים משם, ורומי ישבה עם אור וקצת בכתה.
"את עייפה?" ניב שאל אותי והנהנתי.
"חד פעמי אני מרשה לך להשען עליי" אמר וצחקתי.
"אתה דפוק אבל אין לי כוח לריב איתך, תעירו אותי שיקרה משהו" אמרתי ונשענתי עליו וכנראה נרדמתי.
"יובה!" ניב אמר וראיתי שעדיין לילה מהחלון.
"מה..?" אמרתי בקול עייף.
"אני חייב לטוס, וגם גיא" אמר וחיבקתי ואתם והם הלכו, אחריי איזה חמש דקות שאני בפלא מישהו ישב לידי, זה היה נתי.
"מה קורה יובה? לא עייפה? כבר שלוש" אמר.
"אני עייפה מתה אבל אין לי על מי לישון!" אמרתי.
"לעונג ל להיות הכרית שלך" אמר וצחקתי.
"חחח מפגר" אמרתי ושכבתי לו על הברכיים. (נ.ב שחכתי להזכיר שכולם שם על הרצפה חח)
נרדמתי ומישהו העיר אותי.
"יאללה קומו!!!" מישהו העיר אותי וכנראה גם את נתי.
"מה השעה?" מילמלתי.
"שמונה! קומו מהר!!! יש חדש מהרופא!" אמר מי שהעיר אותנו.
"באים יוחאי באים!" נתי אמר.
"אין לי כוח!" אמרתי.
"אין מה לעשות, בואי" אמר וקם והושיט לי יד לעזרה לקום, התקדמנו לכולם והיה שם רופא ואחות לידו.
"…אז החדשות הרעות הן שהוא יצתרך להיות פה עוד יומיים ולבוא עוד חודש לביקורת, והחדשות הטובות הן, שדבר ראשון הוא חי, דבר שני שמכל זה הוא יצא רק עם שבר ברגל ועוד שריטות יבשות." אמר הרופא וחזר לחדר, כולנו שמחנו שעומר בסדר, כולנו נכנסנו אליו לחדר ואמא שלו ורומי ישר חיבקו אותו, ואחריהן אבא שלו ורועי, ובסוף כולם, חוץ ממני.
"טוב יובל תתארגני מהר לבצפר אנחנו הולכים" נתי אמר.
"נראלך!? אני הולכת למיטה שלי!" אמרתי.
"חה היית מתה יאללה!" אמר.
"טוב!!" אמרתי, הלכתי להגיד ביי לכולם, ואפילו לעומר בסוף.
"תודה שבאת למרות הכל" זה המשפט שנתקע לי בראש, עומר אמר לי ואתו בדיוק אחרי שבאתי צאת מהחדר של הניתוחים…
הלכתי עם נתי חזרה הביתה והתארגנתי לבצפר, הלכנו אחר כך לבית שלו והוא גם כן התארגן שם ויצאנו לכיוון הבצפר.
הגענו לשער ואני הלכתי לכיוון השכבה שלי ונתי למחששה, רגע! מה?! סליחה באמת! אבל אתה הכרחת אותי עכשיו אני אכריח אותך!
"הי! לאן זה?!" שאלתי אותו.
"למחששה"
"מה אתה אומר?! אז אני באה איתך" אמרתי ובאתי אחריו.
"לא את לא!" אמר.
"אז אם אני בכיתה אז גם אתה!" אמרתי לו והוא נאנח ובא אחרי כדי לוודא שאני הולכת לכיתה.
"תראי מה אני עושה בשבילך! את יודעת כמה זמן המורות לא ראו אותי?" אמר וצחקתי.
"לא נורא… יום טוב!" אמרתי לו בהתגרות ונישקתי אותו בלחי.
"חכי חכי" הוא אמר לפני שנכנסתי לכיתה.
"יובל! מה זה האיחור הזה?!" צעקה עליי הכלבה הזאת.
"מה ת רוצה הייתי בבית חולים!"
"אל תגידי לי מה את רוצה! ואל תנסי לעבוד עליי עם התירוצים שלך!"
"מה יש לך?! באמת הייתי בבית חולים ידיד שלי עבר תאונה!" אמרתי.
"צאי מיד מהכיתה ולכי למחנכת שלך!!! מנסה עוד להמשיך עם זה" צעקה ואז מלמלה את הסוף.
"בת כלבה" אמרתי בשקט ויצאתי מהכיתה, שכל מי ששמע את הסוף צחק.
הלכתי לכיתה של איריס (המחנכת שלי) ונחשו מה?! איזה מזל דפוקקק! זה הכיתה של נתי עכשיו!
דפקתי בדלת ונכנסתי לכיתה שלה.
"כן יובל? מה עשית הפעם?"
"הפעם זו לא אני נשבעת! המורה הכלבה הזאת לא נתנה לי להכנס ואני רק אמרתי את האמת!"
"ומה האמת?" שאלה.
"הייתי בבית חולים!" אמרתי והיא גיחכה.
"מה כאילו תיאמתם את אותו התירוץ?" שאלה את נתי כנראה והכיתה צחקה.
"אבל זאת האמת!" צעקנו שנינו והפעם גם איריס צחקה.
"טוב לכי שבי בסוף" אמרה לי והמשיכה ללמד.
התיישבתי בשולחן של נתי וכל השיעור דיברנו והעברנו פתקים אחד לשני עד שאיריס לא יכלה לסבול אותנו יותר ופשוט הוציאה אותנו! חחחח… זה היה מצחיק.
"אוקיי, עכשיו שנינו בחוץ" אמר.
"כן.. באלך לקפיטריה?" שאלתי.
"סבבה בואי" אמר והלכנו לשם, ראינו שם עוד קבוצת ילדים אז הצטרפנו אליהם וישבנו איתם, הכל עבר בצחוקים…