This Is My Life – פרק 1

״דניאל דוד.״ המורה קראה בשמי.
התחלתי להתקדם אל עבר הכיתה, זה היום האחרון של כיתה י׳א, שנה הבאה י׳ב, ואני מסיימת עם הסיוט הזה שנקרא בית ספר!
פסעתי במהירות במסדרון הלבן שהיה עמוס תלמידים, ונכנסתי לכיתתי.
בפעם הראשונה היא הייתה נקיה, עם כסאות מורמים על השולחנות, והשולחנות עצמם היו מסודרים בשלוש שורות מדויקות אחד אחרי השני.
התיישבתי בכסא שהיה מול שולחן המחנכת שלי, וחייכתי אליה חיוך קטן.
״אז דניאל, הגעת אליי השנה. בהתחלה היית תלמידה שמותחת גבולות, אבל חרוצה בלימודים ואז התחלת להתנהג גם בדרך ארץ. השינוי שעברת היה שינוי מדהים, ואני מאחלת לך הצלחה בשנה הבאה בכל תחום שתבחרי.״ היא אמרה וחייכה, יש לי מורה מדהימה.
היא צודקת, תמיד הייתי אחת כזאת שמותחת גבולות, נוהגת להתחצף, אבל ידעתי בשלב כלשהו לעצור ולתת כבוד לאותו בן אדם שעמד מולי.
״התעודה שלך בסך הכל תעודה טובה, הייתי ממליצה לך בזמן החופש לעבוד על מתמטיקה.״ היא המשיכה את דבריה, וחייכה שוב.
מתמטיקה, שנאת חיי!
״אני אשתדל לעבוד על זה המורה.״ אמרתי וחייכתי אליה בחזרה. היא הנהנה לחיוב והגישה לי את התעודה שלי.
״שתהיה לך חופשה נעימה, תשמרי על עצמך!״ היא אמרה וחייכה.
הנהתי לחיוב, וחייכתי חיוך תודה.
קמתי מהכסא ויצאתי מהכיתה, ירדתי למטה לחפש את מאיה. נדחפתי בין עשרות התלמידים שהיו ביציאה של בית הספר.
לפתע האייפון שלי צלצל זאת הייתה מאיה.
״איפה את משוגעת?״ שאלתי כאשר עניתי לשיחה.
״מחפשת אותך בשכבה! איפה את?״ היא שאלה אותי.
״אני בשער בית הספר, תבואי אני מחכה לך.״ אמרתי וניתקתי, לא נתתי לה לענות בשביל שלא תגרום לי לעלות עד למעלה בשנית.
הלכתי אל הספסל שהיה מתחת לעץ האלון בכניסת בית הספר, ובהיתי בשער הגדול והאפור שבעוד שנה כבר לא אראה באופן יומיומי, בביתן של השומר שהיה צבוע בלבן בתוספת ציורי פרחים שעשינו ביום למען הקהילה עם ילדים קטנים, במספר הדקות הבודדות שחיכיתי למאיה, עלו לי מלא זיכרונות וחוויות מהשנה הזאת.
תוך כדי שאני בוהה, קלטתי ממרחק את מאיה.
נעמדתי בחזרה על רגליי, והתחלתי להתקדם לעברה.
״שמנה איפה היית?״ שאלה כאשר הגיעה אליי.
״פה סתומה, נתקדם הביתה?״ שאלתי וחייכתי, היא הנהנה לחיוב והלכנו אל תחנת האוטובוס.
״איזה סיוט, אין מקום לשבת.״ אמרתי מאיה ופלטה אנחה.
״אז תעמדי ותשתקי חיילת!״ אמרתי וצחקתי, היא נתנה לי מכה עדינה על הגב וצחקה שוב.
״את באה היום בערב?״ שאלה תוך כדי שעשינו סלפי.
״ברור, תבואי להתארגן אצלי?״ שאלתי אותה.
״ברור, בחמש אני אצלך.״ אמרה והרימה את עיניה מהאייפון אל פניי. הנהנתי לחיוב והאוטובוס בא סוף סוף.
״מקווה שבאוטובוס לפחות יהיה מקום.״ אמרה בשקט תוך כדי שנעמדנו בתור.
גילגלתי את עיניי וצחקתי.
שילמנו לנהג, והתיישבנו בספלסל לזוג שהיה בקצה האוטובוס, המקום האהוב עלי!
האוטובוס התחיל להתמלא לאט לאט ומאחורינו בספלסל האחרון, ישבנו בנים דיי חתיכים שעכשיו סיימו י׳ב.
״בנות, איך קוראים לכם?״ שאל אחד מהם.
מאיה הסתכלה עליי, ואני הסתכלתי עליה בחזרה.
״אני מאיה, וזאת דניאל.״ אמרה וחייכה.
״אני דור, זה אליאב וזה דולב.״ אמר אחד מהנערים.
עיניו היו ירוקות, שיערו היה שחור, ושרירי החזה שלו בלטו תחת תלבושת בית הספר הלבנה.
״אתם יוצאים היום לסלפי?״ שאלה מאיה וחייכה אל דור אם זכרתי נכון.
״כן, אתן באות?״ המשיך דור בלהיות נציג הבנים.
הנהנו לחיוב, והוא חייך.
״מה המספר שלך?״ שאל דור את מאיה.
״למה?״ שאלה.
״בשביל שנקבע שם.״ אמרתי וצחק, ומאיה צחקה.
הם החליפו מספרים, והמשיכו לפטפט ביניהם. שמתי אוזניות בתוך אוזניי והאזנתי למוסיקה שלי.
לפתע האוטובוס עצר, הגעתי אל התחנה שלי סוף סוף, נשקתי למאיה לפרידה, נפרדתי מהבנים וירדתי מהאוטובוס.
האוטובוס התקדם, וחציתי את הכביש כדי להגיע לקצה השני שלו, שם נמצא ביתי.
התחלתי להתקדם, שהאוזניות עדיין בתוך אוזניי, הגעתי אל ביתי.
הקשתי את הקוד של השער, והוא נפתח. נכנסתי אל תוך החצר והתחלתי להתקדם בשביל הכניסה, אל דלת הבית.
הרמתי את שטיח הכניסה, והוצאתי משם את המפתח שלי, פתחתי את דלת הכניסה הגדולה והלבנה ונכנסתי אל ביתי.