the story of my life פרק 20!

*נקודת מבט שון*
"ממ.. איפה אני?" שמעתי קול חלוש מדבר אליי פקחתי את עיניי לאט וראיתי שרון שוכבת על המיטה וסוקרת את החדר "חיים שלי" אמרתי לה והיתקרבתי אליה הנחתי את ידי על פניה "אנחנו בבית חולים, את התעלפת" אמרתי לה בשקט "מה קרה?" היא שאלה אותי מבולבלת "האמת שקיוויתי שאת תספרי לי.. מצאתי אותך שוכבת על הריצפה עם סכין ומכתב ביד.. מה קרה?" אמרתי לה ויכולתי לראות שהיא נזכרת בכל מה שקרה. היא לא דיברה. "שרון.." למה לא היתקשרת אליי כבר כשהבנת שמכתב ממנו? למה את מתעקשת לעשות כל דבר לבד?" שאלתי "לא רציתי להדאיג אותך;" היא אמרה וקטעה את עצמה "כמובן.." עניתי לה בציניות והיתרחקתי ממנה. היא כל הזמן עושה את זה לא משנה מתי לא איכפת לה בכלל ממה שאני חושב היא קובעת לעצמה ולא ממטר אף אחד אחר. זה לא משנה בכלל שאני חשבתי שאני הולך להרוג מישהו בגלל כל הסצנה הזאת "ברור את פשוט לא רצית להדאיג אותי נכון?" קמתי מהכסא מרוב עצבים לא יכולתי לשבת "שון.." היא קראה לי בשקט ואני קטעתי אותה מיד "לא.. אל תעני לי.. תגידי לי יש לך מושג מה קרה לי כשניכנסתי הביתה וראיתי אותך על הריצפה?? יש לך מושג מה עבר לי בראש כשקראתי את המכתב??.."
"אתה קראת אותו?" היא שאלה בשקט "ברור שקראתי אותו שרון!" הרמתי את הקול והיא סובבה את ראשה אל הקיר "אלוהים שרון את מוכנה להיסתכל עליי" אמרתי לה והיא אל היתייחסה "איך את יכולה לעשות לי את זה?? אני רציתי למות.. אניי.." אמרתי והרגשתי איך הדמעות חונקות אותי בשלב הזה היא הסתובבה אליי "אני דאגתי לך כלכך.. לראות אותך שוכבת ככה על הריצפה.. אני האשמתי את עצמי.." אמרתי והיתיישבתי על הכסא וטחבתי את ראשי בין ידיי בכיתי פשוט בכיתי "בייבי שלי" היא אמרה והתקרבה אליי אני נשארתי באותה תנוחה והיא חיבקה אותי ככה כמו שאני "אל תעשי לי את זה יותר.. בבקשה אל תעשי לי את זה שוב.." התחננתי אליה.
~נקודת מבט שרון~
"..בבקשה אל תעשי לי את זה שוב.." הוא אמר לי "יקירי שלי אני כל כך מצטערת.." אמרתי וחיבקתי אותו חזק לאחר כמה שניות הוא החזיר לי חיבוק, ראשו היה טמון בתוך עורפי והוא הסניף אותי.. רק עכשיו אני מבינה כמה אני מטומטמת.. אני כל הזמן מנסה לעשות ככה שהוא לא ידאג ואז הדבר היחיד שקורה זה שהוא דואג פי 5. דואג וכועס "אני בחיים לא אסתיר ממך משהו שוב.. סליחה " אמרתי והיתרחקתי ממנו הפנים שלו הופנו לשלי, העברתע את ידי בתוך שיערו השטני וחייכתי. "אני אוהבת אותך" אמרתי בשקט "אני אוהב אותך" הוא החזיר לי התקרבתי אליו והנחתי את שפתי על שפתיו.. מהר מאוד הנשיקה שהתחילה בנשיקה קטנה הפכה להיות סוערת ופרועה.. הכל ניקטע כשאשר שמענו דפיקות דלת, זה היה הרופא. התנתקנו וחייכנו אחד אל השניה, זה היה רגע מיוחד "שלום שרון מה שלומך?" אמר הרופא "בסדר.." החזרתי אליו "אני שמח שאת ערה, הצלחת להדאיג הרבה אנשים כאן" הוא אמר והיסתכל על שון, לא עניתי לו.. אין שום דבר שיכולתי להגיד. "בואי שבי על המיטה אני רוצה לבדוק כמה דברים" הוא אמר ואני עשיתי כדבריו. שון יצא מהחדר והרופא סגר את הוילון.. לאחר כ10 דקות הוא סיים לבדוק את כל מה שהוא רצה ואמר "יופי מצויין, הכל ניראה טוב מאוד וגם העובר בסדר למזלנו. אך כדי שתישארי במעקב לכמה ימים, כי בכל זאת את יודעת הגוף עבר טלטלה מאוד חזקה ואים דבר כזה יקרה שוב זה עלול לסכן את העובר." הוא אמר ואני הינהנתי "אוקי.. תודה ד"ר " אמרתי הוא הינהן בראשו ויצא מהחדר ולאחר מספר שניות שון נכנס חזרה "נו מה הוא אמר?" שון שאל אותי "הוא אמר שהכל בסדר אבל אני צריכה להישאר במעקב ושאם דבר כזה יקרה שוב זה עלול לסכן את העובר" אמרתי בקרירות.. זה לא משנה בכל זאת.. כבר יש לי תור להפלה "כמה זמן את נישארת במעקב?"
"הוא לא אמר."
"אוקיי.. אני הולך לקנות לנו אוכל את רוצה משהו?" הוא שאל "לא" עניתי לא היה לי תאבון שון עשה לי מבט של 'על מי את עובדת' צחקתי ואמרתי "טוב אז אל תקנה מהבית חולים תביא לי המבוגר או משהו. עם ציפס." אמרתי ושון חייך "לא.. אני לא רוצה לאכול" הוא אמר מחקה אותי ואני צחקתי "למרות שבאמת לא הייתי רעבה אבל אני בטוחה שיפתח לי התאבון איך שאני אראה אותו אוכל. שון היתקרב אליי נתן לי נשיקה והלך. בכל הזמן הזה ששון לא היה פה, נותר לי זמן למחשבות.. עליי, על שון, על האיש במסכה, על העובר.. אני אפילו לא יודעת מה מין העובר בכלל, האם היא בת? ואם כן האם היא תהיה דומה לי? או שאולי זה יהיה בן? והאם יכול להיות שאני נושאת בריחמי הרס? הרס כמו אביו.. חשבתי גם על אמא שלי.. היא לא יודעת מכלום.. היא לא יודעת על שון או על האונס.. לפעמים אני כל כך רוצה לספר לה אבל לא יודעת איך.. מה אני אגיד לה? היי אמא יש לי חבר חדש, קראים לו שון, כן אני מצטערת ששמעת את זה בחדשות הבידור לפני ששמעת את זה ממני.. כן הוא התחליף המושלם לאופק, כן אני כבר לא חושבת עליו… אה ו.. רק שתדעי שאני בהריון, לא זה לא מאופק, לא זה לא משון, האמת אמא.. אני לא יודעת ממי התינוק, לא אני לא הייתי שיכורה.. אני נאנסתי..
מה היא תעשה אחרי משפט כזה? איך אני יכולה לשבור אותה ככה? ובכלל, למה היא אף פעם לא כאן כשאני צריכה אותה? אמא.. את חסרה לי! כלכך בא לי לדבר איתך.. לשמוע את הקול שלך.. בא לי שתלטפי את פניי וצגידי לי שהכל יהיה בסדר.. למה את כלכך רחוקה? ולמה העושר יותר חשוב לך מהאושר.. אני צריכה אותך אמא.. הלוואי והיית כאן.. אבל זה לא מציאותי אני יודעת.. אין לך את האפשרות לעזוב הכל ולחזור.. ובכלל זאת בעיה שלי שהיתעקשתי להישאר.. כל מה שקרה עד עכשיו זאת בעיה שלי, אני יודעת שאת בטח היית רוצה לדעת אמא, אבל את לא תדעי, אין סיבה שאני אהרוס לעוד מישהו את סדר היום.. מספיק שהחיים שלי נהרסו.. וביחד איתי גררתי גם את שון.. לא, אני לא אהרוס גם את שלך.. לא אהיה אגואיסטית.. מגיע לך שקט.. גם אם זה יבוא על חשבוני.
"חזרתי התגעגעת?" אמר לי שון וקטע את מחשבותיי "כן" אמרתי בחיוך מריר "הכל בסדר?" שון זאל אותי תוך כדי שהוא מתיישב ומגיש לשנינו את האוכל "כן" שון הוריד את החיוך מפניו ואמר "שרון הבטחת;" הוא כעוס "את לא מסתירה ממני כלום זוכרת? נמאס לי להזכיר לך את זה כל הזמן." הוא אמר ונוצרה שתיקה של כ 10 שניות "אני חושבת על אמא שלי.. לא ראיתי אותה המון זמן.. אני מתגעגעת אליה, וזה שהיא לא יודעת כלום גורם לי להרגיש כאילו אני משקרת לה.." שון הניח את האוכל שלי בחזרה על המגש לקח את את כף ידי ונישק את גבה "את פשוט לא רטצה להדאיג אותה.. זה בסדר."
"בסדר? כשאני מסתירה ממך דברים אתה יכול להרוג אותי מעצבים" אמרתי והוא חייך "אני לא חושב שזה אותו דבר.. אמא שלך לא הייתה פה הרבה זמן.. ולפי מה שסיפרת לי, גם כשהיא הייתה היא לא ממש דיברה איתך.. אני ואת זה אחרת אנחנו מדברים ומשתפים אחד את השניה בהכל אנחנו דורשים כנות אחד מהשניה, אמא שלך אומנם התעניינה מידי פעם אבל גם אז לא סיפרת לה הכל… היא ידעה את זה והמשיכה.. אין לך מה להרגיש רע.." הוא אמר ועזב את ידי "תאכלי" הוא ציוןה עליי ואני עשיתי כדבריו, האמת שאני רעבה ברמות אני יכולה לאכול פיל.
לאחר כמה דקות סיימנו את האוכל "אממ" אמרתי וטפחתי על ביטני "וואי איך שבעתי" אמרתי וחייכתי "כן אה?" שון חייך וקם ממקומו "תעשי לי מקום" הוא אמר והפליק לי בתחת זזתי והוא נשכב לידי, כרך את ידו סביבי נישק את אפי ועצם את עניו "אתה באמת הולך להירדם עכשיו" שאלתי בשקט הוא פתח עין אחת והיסתכל עליי "כן! וגם את!" הוא הורה עליי וחייך גילגלתי את עיניי והוא צחק וסגר את עיניו שוב. רציתי לעצבן אותו וגם לא רציתי שהוא ישן, מה אני אמורה לעשות עכשיו כדי להעיר אותו? שמתי לב שהוא מתחיל להירדם הייתי חייבת לחשוב מהר. "איכס מה את עושה??" היא אמר לאחר שליקקתי את פניו "מה לא טוב?" שאלתי וצחקתי צחוק מתגלגל הוא הריח את עצמו ואמר "כולי ריח של טבעות בצל וציפס עכשיו" הוא אמר וצחקתי שוב יותר חזק "וואי את מתה!" הוא אמר והיתמקם מעליי תפס את ידיי והניח אותם מעל ראשי והעביר לק את הפרצוף שלי "דיי סירחון דייי" צעקתי אליו תוך כדי צחוק "עכשיו זה דיי אה?" הוא אמר ולא נתן לי לזוז הוא הוריד את ראשו אליי שוב וחשבתי שהוא עומד ללקק אותי שוב אז הצמדתי את ראשו לכתף שלי ככה שהוא לא יוכל לגעת בי, בערך. "תשחררי את הצוואר" הוא אמר בקול שקט ובסי עשיתי את מה שהוא ביקש "אל תזוזי" הוא אמר וקירב את ראשו לצווארי ונשק לי בעדינות, מתוך ריפלקס רגלי זזה למעלה "אל תזוזי" הוא אמר והוריד את רגלי בחזרה אל המיטה עצמתי את עיניי והיתמכרתי לשפתיו.. ולאט לאט הוא החל לרדת אל בית החזה שלי ואחז את השד שלי בידו "שון…" אמרתי מנסה לעצור אותו "ששש.." הוא אמר לי והמשיך "לא שון!" אמרתי נחרצת בדעתי הוא זז מעליי ונישכב שוב לצידי "אני מת לגעת בך" הוא אמר מתסכל עליי באישונים גדולים "גם אני.. וזה יקרה פשוט לא עכשיו, אנחנו מוקפים באנשים הדלת אפילו לא סגורה" אמרתי וליטפתי את פניו "את יודעת למה אני מתכוון" הוא אמר ורק אז הבנתי.. שום דבר לא יספיק לו.. הוא צריך את הדבר האמיתי..אני מבינה אותו "אני מצטערת" אמרתי בשקט "אין לך על מה.. זאת לא אשמתך, ואני פה מבחירה.. אז שלא תעזי להצטער על זה, אני פשוט רוצה לדתף אותך זה הכל.." הוא אמר וחיבק אותי "אני אוהב אותך" הוא אמר לי "גם אני" אמרתי לו, זאת הפעם הראשונה שלא החזרתי לו את המשפט 'אני אוהבת אותך' פשוט אמרתי 'גם אני' אבל לפני שהוא הספיק לשמוע או להגיב לי הוא פשוט נירדם ולאחר כמה דקות של שקט וחמימות, נירדמתי גם אני.