the story of my life פרק 19!

*נקודת מבט של שון*
"בכל מקרה זה הרעיון ואני מאמין שאם אתם תישארו עם ראש פתוח אנחנו נוכל לצאת לדרך מאוד טובה ביחד.." אמר האיש בחליפה האפורה והעניבה ההדוקה, האיש שרוצה להיות המפיק הבא של הלהקה שלנו, גדעון. "אני מסכים." אמר שי וקם ללחוץ לגדעון את היד, גדעון מיד קם ממקומו ולחץ לשי את היד כולנו חייכנו בעיקר בגלל הסכומים היפים מאוד שהוצעו לנו במידה ונלך עם החברה שלו. השיחה הסתיימה זמן קצר לאחר מכן כולנו יצאנו מאוד מרוצים לאחר מכן הלכנו לאכול במסעדה ביחד עם שי ישבנו בשולחן ניסתר כדי שלא יפריעו לנו כולם הזמינו אוכל ודיברו שטויות "קיצור ליאםם" אמר לאון "מה איתך חבר איך עם לימור?" הוא שאל וכולם צחקו כי כולנו ידענו שליאם לא הולך לספר על המערכת יחסים שלו ובטח שלא לפני כולם.. "וואלה אחי. מה יכול להיות איתה?" ענה ליאם בחיוך "זיינת אותה?" ליאון שאל וקרץ וליאם זרק עליו לחם כולנו צחקנו ולאון כמעט נחנק מרוב צחוק מה שגרם לכולנו לצחוק יותר "טוב טוב אתה לא חייב לדבר על זה אחי בואו נעבור לבחור הנאה שלצידי, שון." הוא אמר ואני חייכתי "אה אחי?" החזרתי לו וכולם גיחחו חיכו לשמוע מה יאמר בשיחה "איך עם שרון?" הוא אמר והבעת פניו השתנתה. שנינו יודעים מה קרה אבל לא נפתח את זה מול כולם זה בינינו אפילו שרון לא יודעת אף אחד לא יודע שהוא רצה אותה קודם.. ועדיין רוצה. "דבש אחי, אני אוהב אותה" אמרתי נזכר בחיוך שלה ומיד עלה לי חיוך "אווו.." תומר אמר וכולם צחקו. לאון רק חייך ושתה מיים "אבל עזבו מה אנחנו מדברים עליי בכלל בואו נדבר על שי.. יתאים פה שבירת דיסטנס קטנה לא?" אמרתי והעברתי את השיחה לנושא אחר לא היה לי לב לעשות את זה ללאון אני באמת אוהב את הבן אדם הזה..
לאחר כשעתיים בערך סיימנו את המפגש היה כיף והרבה זמן לא יצאנו ככה כולם. כולם עלו למיניבוס של הלהקה חוץ ממני "אתה לא עולה?" שאל אותי שי "לא, תלכו אותם אני הולך לשרון לבדוק מה קורה איתה היא לא עונה לי לפלאפון" אמרתי מודאג קצת, למרות שידעתי שזה בטח סתם כי היא שכחה להוציא את הפלאפון ממצב השתק. "וואו אחי אתה בן זוג הרבה יותר טוב ממני" אמר ליאם וחייך אני צחקתי והמשכתי ללכת. המיניבוס החל לנסוע מאחורי ואני נכנסתי לאוטו שלי התנעתי ושמעתי מצדדי קולות של פלשים דפקתי גז לפני שהם יספיקו לבוא ולתחקר אותי. הנסיעה לשרון לקחה בערך רבע שעה והאמת שעם כל דקה שעברה דאגתי יותר כי תאכלס שרון אף פעם לא משאירה את הפלאפון שלה על מצב שקט וגם אם שרון ישנה היא הייתה שומעת את השיחה. בקיצור זאת הייתה נסיעה מהגיהנום. הגעתי לרחוב שלה וחיפשתי חניה מצאתי אחת בדיוק מחוץ לשער הבית התקדמתי ברגל לכיוון הבית והזנתי את הקוד של השער. לא ידעתי אם היא ישנה או לא אז פשוט הוצאתי את המפתחות ובאתי לפתוח את הדלת הופתעתי לגלות שהדלת הייתה כבר פתוחה באותה שניה ידעתי שקרה משהו מסריח. הכל ניהיה לי שחור והדברים הכי נוראיים עברו לי בראש.. שרוני שלי רק שלא קרה לך שום דבר. הלב שלי דפק על 400 רק רציתי לדעת שהיא בסדר לאחר שתי שניות בערך מצאתי אותה שוכבת על הריצפה עם סכין ומכתב ביד "פאק שרוןן" צרחתי.. אני לא יודע מה קרה לי מה זאת הייתה הצרחה הזאת אבל זה פשוט יצא ולא יכולתי לשלוט בעצמי ירדתי על בירכיי והדבר הראשון שבדקתי זה האם היא חיה בכלל.. יש דופק אבל חלוש.. לקחתי את הסכין והמכתב מידה והלכתי לחפש את הפלאפון שלי. אני חושב ששכחתי אותו באוטו אני אתקשר מהטלפון הביתי שלה. החזרתי את הסכין למקום והמכתב עדין היה בידיי, האם אני רוצה לקרוא אותו בכלל? ברור שכן אידיוט איך אוכל להגן עליה אם לא אדע את הכל.. הרמתי את המכתב והתחלתי לקרוא אותו "שיטט פאק פאק שיט" אמרתי ונתתי אגרוף לקיר הראשון שראיתי "כוסאמאמאמק ערס. אני אהרוג אותך יבן זונה אני אהרוג אותך. שלא תעז לגעת בהה" צרחתי בבית ומיד ניזכרתי בשרון ששוכבת קומה למטה מחוסר הכרה הבאתי את הטלפון הביתי וחייגתי למדא. "מדא שלום במה אוכל לעזור" ענתה לי הפקידה "שלום אני צריך אמבולנס דחוףף" הרמתי את קולי קצת לתוך הטלפון "קודם כל תירגע אדוני ותינשום עמוק. תסביר לי לאט מה קרה ולאן אני צריכה לשלוח את האמבולנס" היא אמרה ברוגע אבל אני הייתי רחוק מלהיות רגוע "אני לא יודע אני פשוט הרגע נכנסתי הביתה ומצאתי את החברה שלי ממוטטת על הריצפה היא מחוסרת הכרה בדקתי לה דופק אבל הוא בקושי מורגש.. היא בהריון" אמרתי בשקט והייתי לחוץ הרגשתי את הדמעות משחקות לי בעיניים אבל לא יכולתי לבכות. לא עכשיו. "הבנתי אדוני שים אותי על רמקול ותעשה בדיוק את מה שאומר לך" היא אמרה וכך עשיתי.. כל מילה שהיא אמרה אני אמרתי אמן הסברתי לה לאן לשלוח את האמבולס והיא הסבירה לי דרך הפלאפון כיצד לעשות עיסויים בחזה שאמורים לגרום לה להמשיך לנשום.. פחדתי לפגוע בה.. לפגוע בעובר "אני אוהב אותך יפה שלי.. הכל יהיה בסדר, הם בדרך, הכל יהיה בסדר" אמרתי בזמן שאני לוחץ לה את בית החזה כל הזמן. כעבור כמה דקות האמבולנס הגיע. הם העלו אותה על האלונקה ובדקו לה דופק.. "יופי. אנחנו יכולים להספיק להגיע לבית החולים עם הדופק הזה בלי חשש לפגיעת מוח. כל הכבוד חבר" החובש אמר לי "פשוט תעזור לה" אמרתי והאצתי בו ללכת. נסענו אל בית החולים והם הסיעו אותה מהר לתוך מסדרון שאני לא הורשתי להכנס אליו היתחננתי שיתנו לי להיכנס. אמרתי להם שהיא צריכה אותי. אבל הם לא הקשיבו, הם לא נתנו לי להיכנס ואחת האחיות חסמה אותי בגופה. הלכתי אחורה ובעטתי בפח שהיה קרוב אליי והלכתי להיתיישב. חיכיתי בחוסר אונים לתשובה. בשלב הזה החלו לרדת לי דמעות. ניגבתי אותם מיד. אני לא יכול לבכות. אני צריך להיות חזק בשבילה.. זה מה שהיא צריכה עכשיו כעבור שעה האחות יצאה מהמסדרון לקראתי והיתיישבה בכיסא לידי היא הביאה לי כוס מיים ודרשה שאשתה אותו לא רציתי כלום.. הנחתי את הכוס על השולחן ודרשתי תשובות "אז ככה.." היא התחילה לדבר "מצבה של שרון יציב כרגע.. היא עדיין מחוסרת הכרה אך הרופאים מעריכים שזה פשוט טראומה שהגוף חווה ולכן הוא צריך זמן כדי להיתמודד עם הדברים.. נתנו לה חומרים מיצבים למרות שזה היה קצת מסובך בהיתחשב בזה שהיא בהריון. תראה חמוד אני מבינה שאתה דואג אך כרגע אין צורך בזה. היא תתעורר, השאלה היא רק מתי.." היא אמרה ואני עיקלתי את דבריה מרפקי הונחו את בירכיי וידיי תפסו את פניי באגרופים כדי שלא אפול. אני שמח שלא יכולתי לראות את עצמי.. בטח ניראתי פתטי לחלוטין.. "אני צריך לראות אותה" אמרתי בשקט ולא זזתי סנטימטר.. "אתה יכול לראות אותה. בוא אני אקח אותך לחדר שלה" התרוממתי לאט אבל לא הצלחתי נפלתי לאחור האחות הוציאה מהכיס שקית סוכר כמו של המסעדות ושפכה את כולה לתוך כוס המים שהביאה לי "שתה את זה או שאני אאלץ לאשפז גם אותך" היא אמרה בטון סמכותי ואני עשיתי כדבריה ולאחר כמה שניות קמתי שוב והפעם הצלחתי. הלכתי אחריה והגענו לחדר של שרון "אני אשאיר אתכם לבד" היא אמרה ויצאה מיד הסתכלתי עליה.. על המלאך הקטן שלי שוכבת ככה על המיטה המפחידה הזאת.. התקרבתי אליה וליטפתי את פניה היתקופפתי לאוזנה ולחשתי לה "אני מצטער נסיכה שלי.. הייתי צריך לשמור יותר טוב.. תתעורי אני מצטער.." אמרתי אך היא לא החזירה לי תשובה. נישקתי את מצחה והיתיישבתי על הכסא שליד המיטה וחיכיתי. באיזשהו שלב, אני לא בטוח איזה.. נרדמתי.