the story of my life פרק 14!

זה היה לילה ארוך.
סיפרתי לשון את כל מה שקרה באותו יום וזה היה הדבר הכי קשה שעשיתי, כל שניה שבה סיפרתי לו על מה שקרה הייתה כרוכה בכאב בלתי ניסבל זה שבר אותי, לחיות שוב את הרגעים האלה, לעבור הכל מחדש. שון סבל. יכולתי לראות את זה על פניו, הוא סבל. אני יודעת שהוא ניסה להראות חזק בשבילי, הוא שבר דברים וקילל כל חצי דקה. אני יודעת שהכל הצגה. אחרי כמה שעות טובות של בכי.. בעיקר שלי נירדמנו. או לפחות אני נירדמתי. לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר אבל שון לא היה רגוע. הוא לא נירדם איתי בזה אני בטוחה.
~בוקר~
קמתי לבוקר מלא בשמש. השמש הזאת חדרה לי לעיניים היא הציקה לי. לא כמו בכל בוקר רגיל שאני נהנת ממנה. היום היא הציקה לי. פתחתי את העיניים לאט, אני מהאנשים האלה שלוקח להם זמן לפתוח את העיניים, אני לא בן אדם של בוקר. אבל היה שווה לפתוח את העיניים רק בשביל זה.. בשביל המבט הזה… שון היה ער והוא הסתכל עליי כל הזמן הזה "בוקר טוב מלאך" הוא אמר לי "בוקר טוב.." אמרתי לו בלחש וחייכתי "כמה זמן אתה מסתכל עליי?"
"מה איכפת לך?" הוא שאל אותי ובא לנשק אותי הזזתי את הראש ממנו והוא זז קצת אחורה "מה קרה?" הוא ניראה מודאג "לא ציחצחנו שיניים" אמרתי והוא ניראה כאילו הוקל לו "אני הולך לנשק אותך עכשיו וזה רק בגלל שהפחדת אותי זה ברור"
"לאא איכסס" הוא אמר ותפס את פניי ונישק אותי אני צחקתע וניסיתי להזיז אותו ממני "עכשיו את יכולה ללכת לצחצח שיניים"
"אתה מגעיל אותי" אמרתי צוחקת "שקרנית" הוא אמר מחייך אליי "נכון" החזרתי לו והלכתי לשירותים והוא בא אחריי הוא נעמד לידי ושינינו ציחצחנו ביחד בזמן שאנחנו מסתכלים על עצמנו במראה "את לא עושה לי מקום" הוא אמר ודחף אותי עם התחת שלו "חצוף אתה לוקח לי חצי כיור" אמרתי ודחפתי אותו גם וכך התחיל לו קרב של דחיפות עם התחת עד שהוא עיצבן אותי אז העפתי אותו מהידיים ושטפתי מהר את הפה שלי "את תשלמי על זה" הוא אמר כשהוא מתקרב אליי "אני צריכה להיתלבש אל תעקב אותי"
"זה בסדר בייבי אם לא עכשיו אז אחר כך.. אבל את תשלמי"
"אני מחכה בקוצר רוח" התגרתי בו והוא היסתכל עליי דרך המראה צופה בי כשאני הולכת "בהמה" הוא אמר לי ואני צחקתי והוא צחק ביחד איתי.
אחרי חצי שעה של התארגנויות ועוד חצי שעה שבה אכלנו יצאנו לדרך שון הסיע אותי לבית ספר.
"תקשיבי אני לא רציתי להעלות את זה מיקודם אבל.. את חייבת להגיש תלונה.. תחשבי בכמה בנות האיש הזה יכול לפגוע.. תחשבי מה יקרה אם הוא ידע שאת בהריון ממנו, הוא יכול לפגוע גם בך" הוא אמר ואני לקחתי נשימה עמוקה "אני לא יודעת אם אני רוצה להגיש תלונה" אמרתי לו והמכונית נעצרה. פאק. "מה זאת אומרת 'לא יודעת אם אני רוצה להגיש תלונה'?? האיש הזה מטורף הוא יפגע בך שרון" שון התעצבן "כן אני יודעת שהוא מטורף אבל תחשוב על זה מי אמר שיאמינו לי? לא שמעת את כל הסיפורים על הבנות שנאנסו ובמשטרה לא האמינו להם? אני לא מספיק חזקה כדי לעבור את זה.. את כל החדירה לפרטיות ואת זה שמנסים להראות לך כאילו את המשוגעת שעושה סיפור משום דבר או יותר גרוע הם יפילו את זה עליי ויגידו שאני רציתי את זה.. איך אני יצליח להתמודד עם הדבר הזה?" אמרתי ושון הוריד את החגורה ממנו והניח את ידו על פניי "כי את איתי.. ואת לא לבד, ואני לא יתן שיקרה לך משהו רע"
"תן לי לחשוב על זה" אמרתי לו ונתתי לו נשיקה קטנה שון הינהן חגר והמשיך לנסוע אחרי 10 דקות הגענו "ביי קטנה" הוא אמר לי "ביי מאמי" אמרתי לו והתנשקנו. ניכנסתי דרך השער ולימור באה לקראתי "זה באמת הולך להיות ככה?" היא שאלה אותי "מה?" החזרתי לה והתקדמנו יחד אל העץ הגדול "את לא תדברי איתי בגלל השטות הזאת? כאילו אני יודעת שאנחנו החברות הכי טובות ושהייתי צריכה לספר לך על הפעם הראשונה שלי אבל אנחנו חברות טובות מידיי בשביל לריב בגלל זה אני פשוט לא ישבתי שזה יפגע בך כלכך ו.."
היא רצתה להמשיך ואני קטעתי אותה "אני לא כועסת עלייך לימור, כן זה קצת פגע בי שלא אמרת לי אבל אני לא כועסת עלייך" אמרתי והיתיישבתי והיא מייד אחרי "אז למה את מתרחקת ממני?" היא שאלה ואני שתקתי איך אני יסביר לה את כל מה שקרה? "שרון בבקשה תדברי איתי. זה בגלל שון?" היא אמרה שוב "לא.. זה לא שון.. האמת ששון הוא כניראה הנקודת שפיות היחידה שיש לי בחיים כרגע" עניתי והוצאתי את המחברת שלי מהתיק "אז מה זה דברי איתי" היא אמרה שוב לא יכולתי לעשות את זה, שוב לספר, שוב לבכות לקחתי את העט שתלוי על המחברת וכתבתי בדף האחרון שנאנסתי והעברתי את זה ללימור. היא הביטה בדף והיא ניראתה קצת עצובה אבל לא כלכך מופתעת. לא יודעת אולי זה רק הדימיון שלי אבל אני מכירה אותה יותר מידי טוב. "אוי מאמי" היא אמרה לי וחיבקה אותי חזק, החזרתי לה חיבוק ונשענתי עליה "את הולכת להיתלונן?" היא שאלה אותי "לא יודעת, שון רוצה שאני יתלונן אבל אני לא ריאה שום דבר טוב בזה"
"אני מצטערת שאת צריכה לעבור את זה" היא אמרה בכנות "כן גם אני.." אמרתי ונשמע הצלצול לתחילת השיעור הראשון "למה את לא נישארת בבית לנוח?"
"לא יודעת אני מנסה לשמור על השיגרה שלי בלעדיה אני באמת ישתגע" אמרתי והמשכנו לכיתה. במהלך השיעור הראשון סיפרתי ללימור את כל מה שקרה מאז האונס והיא הקשיבה לכל מילה ועד סוף השיעור היא כבר ידעה הכל "אני מצטערת שלא הייתי שם בשבילך" הוא אמרה והניחה את ידה על ידי חייכתי אליה חייך קטן ואמרתי "זה בסדר, את לא ידע.." באתי להמשיך ואז שירז קטעה את דבריי "תהרגי אותי אני לא יודעת מה הוא מוצא בך" היא דיברה לכיוון שלי ושל לימור טשנינו ביחד ענינו לה "סליחה??" לימור מתעצבנת קצת יותר מהר ממני ולי בכל מקרה אין כח לריב באמת שכבר לא איכפת לי מי יודע ומי לא נימאס לי לחשוב על כל צעד שאני עושה מיליון פעם ואם התקשורת תפסה אותנו שוב אין בעיה שיהיה אני סיימתי עם הניסיון להסתיר. "מילא שרון.. אבל את?? מה לעזאזל הוא מוצא בך? בטח שכבת איתו" שירז אמרה ללימור "על מה את מדברת חתיכת פסיכותית?" לימור אמרה לה ושירז התקרבה והושיטה לעברנו את הפלאפון שלה, ככל שהיתקרבנו ראינו יותר בבירור זאת הייתה תמונה של לימור עם ליאם היא מחבקת אותו והוא מחייך הם ניראים כלכך מאושרים "לא.." לימור אמרה ופניה נפלו בשניה היא ניראתה כאילו היא עומדת לבכות "לימור זאת רק תמונה" אמרתי מנסה להרגיע אותה והיא נישארה שקועה בתמונה למשך כמה שניות היא ניראתה עצוהה אבל ניסתה להסתיר את זה "אז..?" שירז אמרה "תשחררי ממני זה לא עיניינך" לימור ענתה לה במהירות ויצאה מהכיתה ואני הלכתי אחריה היא ננעלה בשירותים והיה נישמע כאילו היא מדברת עם משהו זה היה ליאם החלטתי לתת להם פרטיות זה לא ממקומי לבוא ולהפריע להם.
~במהלך השיעור האחרון~
"את יודעת יש לי רעיון מצויין שישפר לשנינו את המצב רוח" אמרתי ללימור "דברי אליי"
"אז ככה בשבוע הבא ביום שלישי אני ושון חוגגים חודש ביחד ואין לי בכלל מה ללבוש ואני ואת לא יצאנו מלא זמן.." אמרתי ולימור קטעה אותי "say no more baby its shoping time!" היא אמרה וניראתה נירגשת אני צחקתי וחייכתי אליה.
בסוף היום אני ולימור ברחנו מהר כדי לא להיתקל בשירז ובעוד כמה עורבים מהסוג שלה וכשיצאנו החוצה היו כמה צלמים וכתבי רכילות. כאילו ברצינות אין להם שוב דבר יותר טוב לעשות בחיים שלהם? אני ולימור התקדמנו מהר ולא ענינו על אף שאלה לקחנו מונית ותוך 10 דקות היינו בקניון ואחרי מסע של שעתיים מצאתי את השימלה המושלמת. היא שמלה שחורה שכל החלק העליון שלה הוא דוגמאות של פרחים וכל הגב שלה פתוח והחצאית שלה היא כמו טוטו כזאת. אויי היא השמלה הכי יפה שראיתי בחיים  וקניתי אותה בלי להסס המשנו הלאה לחנות של ויקטוריה סיקרט ולימור דחפה לי מליון תחתונים וחזיות מדדתי אותם והלכנו לקופה "את יודעת אני לא ממש צריכה תחתונים וחזיות חדשות" אמרתי לה "אל תדאגי את תצתרכי, תאמיני לי ראיתי את הארון שלך פעם או פעמיים בחיי ואף פעם לא ראיתי חזיה או תחתון שמתאימים לזיון" היא אמרה והתחלחתי קצת "אני לא מתכננת שום זיון להזכירך אני בהריון" היא ניראתה מזועזעת "אני מצטערת מאמי אני כזאת חסרת טאקט אבל.. את הרי לא תשאירי את התינוק ואת אוהבת את שון ושון אוהב אותך.. זה הכי טבעי בעולם שתירצו להיות ביחד"
"אוקיי אנחנו מפסיקות עם הנושא הזה עכשיו." אמרתי ושילמתי לקופאית "כולם עושים את זה בסוף שרונוש" היא אמרה והתקדמה כדי שאני לא יוכל לתפוס אותה צחקתי לעצמי "את נחש" אמרתי לה "אני יודעת" היא החזירה והמשיכה ללכת. זה היה יום מדהים לא יכולתי לחשוב על דרך יותר טובה לבלות אותו לימור יודעת ביוק איך להצחיק אותי ולעשות לי טוב כל הלב ואני שמחה שיש לי אותה.
אבל השיחה שלנו היום גרמה לי לחשוב.. שון כן ירצה להיתקדם בשלב מסויים מה אם אני לא יוכל לעמוד בזה? אני אוהבת אותו זה ברור ואני נימשכת אליו גם זה ברור אבל.. איך אני יוכל לעשות משהו שמזכיר לי כלכך הרבה כאב? נימאס לי לחשוב כבר אני כל היום במחשבות היום זה היום להירגע הכל מושלם היום וחשבתי על ההריון והאונס אולי פעמיים בלחץ זה יום טוב אני לא רוצה להרוס אותו עד שיש לי אחד..