the story of my life פרק 11!

"דיי שווןן" אמרתי צוחקת בקול רם "תבקשי סליחהה" הוא אמר צוחק ביחד איתי בעודו מסתכל עליי מתפוצצת מצחוק "לא!" אמרתי ממשיכה לצחוק "אין בעיה אז גם אני לא מפסיק" הוא אמר כשהוא ממשיך לדגדג אותי בכל הגוף "נו תבקשי סליחה ואני מפסיק" הוא אמר ואני כבר לא יכולתי לנשום "נו סליחההה" אמרתי צוחקת "אני לא נושמת" אמרתי ושון עצר את הדיגדוגים כשהוא עדיין מחזיק אותי צמוד אליו "על מה סליחה?" הוא שאל אותי "על זה שאמרתי שאתה מכוער" אמרתי וצחקתי "יופי" הוא אמר ונישק אותי התנתקתי ממנו וקמתי ממקומי "למרות ש… אתה יודע… אתה באמת דיי מכוער.. אתה דיי דומה לקוף כשחושבים על זה לעומק." אמרתי וצחקתי קצת כשהייתי במרחק בטוח ממנו "זהו זה עכשיו את מתה" הוא קם והתחיל לרוץ אחריי בכל הבית אבל מרוב שכבר הייתי חלשה מכל הצחוק הזה הוא הצליח להשיג אותי לא שזה היה כזה קשה והוא המשיך לדגדג אותי לאחר דקה או שתיים הוא לאט לאט הפסיק לדגדג אותי ואני הייתי בין ידיו "את באמת חושבת שאני מכוער?" הוא אמר מחייך אליי עם העיניים הכחולות והמדהימות שלו "לא.." אמרתי מסתכלת בעיניו "אתה יפיפה" אמרתי בשקט והחיוך שלו גדל "יופי. כי יצור מושלם כמוך לא יכול להיות עם פחות מזה" הוא אמר ולי קצת ירד בחיוך.
~לפני שנה~
"את יצור מושלם את מבינה את זה נכון?" הוא אמר כשהוא מסתכל לי בעיניים "דיי אופק אתה יודע שאני שונאת שמשקרים" אמרתי לו בשקט "את אישה חולה… אני לא משקר לך אני נשבע.. את הדבר הכי יפה שראיתי בחיים"
הוא אמר מתקרב אליי "אני אוהב אותך את מבינה את זה?" הוא שאל דורש לתשובה "גם אני אוהבת אותך" אמרתי לו בשקט רך והיתנשקנו. "אתה כל העולם שלי אופק אני כלום בלעדייך"
~חזרה להווה~
"היי.." שון אמר והעיר אותי מהחלום בהקיץ "הכל בסדר?" הוא שאל אותי מודאג "כן" אמרתי לו בהיסוס "את משקרת לי" הוא אמר "אני בסדר.. סתם הזכרת לי משהו שהייתי מעדיפה לשכוח" אמרתי לו. אני לא מבינה מה הוא רוצה שאני יגיד לו 'אממ יודע מה? אני לא בסדר אתה פשוט הזכרת לי את האקס שלי שאהבתי יותר מכל בן אדם אחר..' "את מדברת על האקס הזה שלך?" הוא שאל, זה כאילו הוא קורא את המחשבות שלי "את יודעת אני חושב שאת צריכה לספר לי עליו קצת" הוא אמר ברצינות "אני יספר.. אבל לא עכשיו, אנחנו רק רק 5 שעות ביחד אתה יודע.. תן לי קצת זמן" אמרתי לו והוא חייך "5 שעות וזה כבר מרגיש לי כמו חיים שלמים" הסתכלנו אחד לשני בתוך העיניים הוא נתן לי להרגיש הרגשה טובה. חמימה כזאת בלב. חייכתי אליו חיוך קטן ונישקתי אותו נישארנו ככה כמעט למש דקות רצוף עד שהפלאפון שלו צלצל שון התנתק ממני ציקצק וענה לפלאפון בזמן שאני ליטפתי לו את בית החזה "אה?..כן אני עדיין אצל שרון.. מה איך יכול להיות קבענו ב7… שיט טוב אני כבר בא.." הוא אמר כשהוא קם מהריצפה ואני אחריו "מצטער חיים שלי המפיקים של הקליפ הבא שלנו הקדימו אני חייב לזוז" הוא אמר כשהוא מתחיל לסדר את עצמו ולשים נעלים "זה בסדר" אמרתי מיד "את בטוחה?" הוא שאל "כן ברור שאני בטוחה שון. למה שלא?" שאלתי "לא יודע זה מפחיד כל הלבד הזה לא?" הוא שאל ואני מיד נדרכתי "שון אני הייתי ככה לפניך ואני יהיה ככה אחריך הכל בסדר.. אנחנו גם רק 5 שעות ביחד  אתה זוכר את זה נכון? אין צורך שניפול אחד על השני עם הצרות שלנו" אולי לא הייתי צריכה להיות בוטה כלכך אבל בכל זאת אנחנו באמת בסך הכל 5 שעות ביחד אנחנו צריכים לזכור את זה "5 שעות מספיקות לי בשביל לדאוג לך חוץ מזה אל תשכחי שאם לא הייתי דואג לך או שהיה לי איכפת ממך אז גם 5 שעות ביחד לא היו לנו. ובכלל מה זאת השטות הזאת של ליפול אחד על השני עם צרות? לא בשביל זה אנחנו ביחד? בשביל לעזור לטפל ולדאוג אחד לשני?" הוא אמר קצת עצבני לא היה לי מה לענות לו יכול להיות שהוא צודק המזל שלי היה שמחפשים אותו בטירוף והיתקשרו אליו שוב ככה אני לא צריכה להמשיך את השיחה הזאת "טוב אני חייב לזוז. תהיי זמינה אני ידבר איתך יותר מאוחר" הוא אמר ונישק אותי "אני כבר מתגעגע"הוא אמר מחייך ואני נשכתי את השפתיים "פאק" הוא אמר בשקט ואז שוב התקשרו אליו הוא יצא ממהלם נישק אותי שוב ויצא מהבית.
~למחרת בבוקר~
"היי בובה" אמרה לי לימור כשראתה אותי בבוקר "את חתיכת נחש" אמרתי לה מחייכת "אל תעשי לי את המבט הזה אני יודעת שנהנת" היא אמרה לי בחייך ניצחון והתקדמנו יחד אל עבר העץ שלי "נו.. דברי אני רוצה לדעת הכל" היא אמרה ועלה לי חיוך על הפנים "הוא מקסים לימור.." אמרתי לה באושר "וואו מאמי אני חושבת שלא ראיתי אותך מחייכת ככה מאז אופק" היא אמרה לי בחוסר טאקט "אל תזכירי לי אותו אפילו… תאמיני לי ששון הרבה יותר טוב ממנו… הוא דואג לי ממש.. את יודעת כל הדאגה הזאת ממש חסרה לי עכשיו כשגם אמא שלי לא נמצאת כמעט בכלל וכל הפרידה מאופק עשתה לי ממש רע.. היחידה שנשארה לי זאת את.. אבל בסופו של דבר גם לך יש את החיים שלך ואני כן נישארת דיי לבד בסוף היום. ואתמול? זה כאילו הכל השתנה ב5 שעות. הוא אמר לי לנעול את הדלת אחריו והתעצבן מזה שהדלת לא הייתה נעולה כשהוא נכנס. הוא התעצבן מזה שלא דיברתי או כשהחלטתי לשבת רחוק ממנו, את יודעת שכשאמרתי לו שאין צורך שנפיל את הצרות שלנו אחד על השני הוא נתן לי חתיכת הרצאה על זה שאיי מדברת שטויות ושאנחנו צריכים לדאוג אחד לשני. הוא אפילו התקשר אליי בלילה ישר אחרי הפגישה שלו עם המפיקים רק כדי לבדוק שהכל בסדר. ואני יודעת לימור אני יודעת שבעיניי אנשים אחרים זה שטויות קטנות שנימצאות בכל מערכת יחסים אבל בשבילי? בשביל ילדה כמוני שרוב החיים שלה נימצאת לבד… זה לא שטויות… הוא הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי את מבינה?" אמרתי לה וירדה לי דמעה קטנה. דימעה של סערת רגשות. מצד אחד תסכול על כל הלבד הייתי כלואה בתוכו ומצד שני אושר על זה שאני כבר לא לבד אני יודעת שלימור תמיד תהיה איתי בשביל מה שאני רק יצתרך אבל לימור זאת לימור וגם לה יש עכשיו בן זוג ולה יש איפלו אמא שנימצאת 24/7 ולי לעומת זאת? אפילו החבר שהיה לי העדיף לברוח מסיבה שאפילו לא קיימת "היי.." היא אמרה מחייכת אליי ומנגבת את הדמעות שלי "אין לך מושג כמה אני מאושרת בשבילך קטנה שלי.. מגיע לך את הכי טוב בעולם.. את יודעת אני באמת חושבת ששון יעשה לך רק טוב" היא אמרה בשקט "גם אני.." אמרתי והיינו בשקט לכמה שניות "טוב נו דיי לדבר עליי. גם לך יש מאהב סודי.." אמרתי וציחקקתי לימור הצטרפה אליי בציחקוק חמוד והתחילה לדבר "אוייי שרון את לא מבינה בכלל.. הוא מתוק ומצחיק ומעניין וכל שיחה שלי איתו עושה לי כלכך טוב על הלב את לא מאמינה בכלל תקשיבי אני מאוהבת בו מהשניה שראיתי אותו מופיע ועכשיו כשזה כלכך קרוב ואמיתי… אוחח מה שהוא עושה לי בגוף כשהוא מדבר ונוגע." היא אמרה ואני חייכתי שמחתי בשבילה "ישנתי אצלו אתמול" היא אמרה "אה כן ואמא שלך הסכימה לזה?" שאלתי אותה "אל תכעסי, אמרתי לה שאני יושנת אצלך" היא אמרה וקצת התעצבנתי, אני שונאת לשקר, אני גם גרועה בזה ולפני שהספקתי לומר מילה היא קטעה אותי "שכבתי איתו" היא אמרה מהר "את מה??" שאלתי בהלם "כן כן אני יודעת שאנחנו מכירים באופן אישי רק 5 ימים אבל עדיין אני לא יכולה להתעלם מהתחושת קירבה שיש לי אליו את מבינה? אני באמת מאוהבת בו.." היא אמרה ואני הייתי בהלם "את בטוחה שזה לא מוקדם מידיי? אני לא רוצה שתיפגעי.. הוא הראשון שלך?" אני יודעת שזה דבילי לשאול אותה אם זה לא מוקדם מידי כי ברור שזה כן וחוץ מזה היא כבר עשתה את זה.. אין דרך חזרה "לא, הוא לא הראשון שלי ואל תדאגי אני לא יפגע ממנו זה בטוח" רגע מה?? "הוא לא הראשון שלך?!" שאלתי בהלם "איך לא סיפרת לי דבר כזה?? מי זה??" שאלתי ולימור ניראתה כאילו ניגמרו לה המילים "מה זה משנה?" היא שאלה אותי "את שואלת ברצינות?" עניתי לה בשאלה וליפני שהיא הספיקה לענות לי היה צלצול חזרה לשיעור ולימור ניראתה מלאת הקלה "בואי נלך" היא אמרה והלכה מהר לפני הגענו לשיעור והמורה ניכנסה "אוקיי בנות להוציא סיפרי מתמטיקה יש לנו הרבה מה לעשות היום"…
~לאחר שעתיים~
לימור התעלמה ממני בהפסקות היא כניראה לא רצתה להמשיך את השיחה הזאת היא ניראתה לי ממש חשודה בכל הקטע הזה אבל נתתי לה מרחב זה עיניין שלה חיכינו בכיתה לבנים הם קצת איחרו היום. קצת אמרתי? הם איחרו בחצי שעה! האמת שקצת דאגתי כי שלחתי לשון הודעה והוא לא ענה לי. אבל אחרי חצי שעה של המתנה הם ניכנסו לכיתה עם מדונות והרמקולים מוקמו בכיתה הם שאו לנו שיר מהאלבום החדש שלהם שהאמת עכשיו כבר לא נישמע לי קטשי ויומרני. אני אהבתי את זה, איזו הזיה אני אוהבת שיר של ביט און.. זה כבר חייב להיות נס אחרי שהם סיימו הבנות מחאו כפיים ואני לא הצתרפתי אחיהם פשוט חייכתי אל שון ושלחתי לו נשיקה הוא קלט אותי וחייך אליי חיוך רחב הוא לא אמר כלום וגם לא שלח לי נשיקה בחזרה כי לא רצינו שידעו עלינו. "טוב בנות אז אלו השעתיים האחרונות שלנו אני צודק?" אמר לאון וכל הבנות התחילו להיתלחשש חלקן אפילו התחילו לבכות עקב הפרידה המרה ואני רק חייכתי, לא יודעת יש מצב שזה קצת מגעיל מצידי לשמוח שכל הבלגאן הזה ניגמר אבל אתם יודעים מה?? זה לא מעניין אותי אני באמת שמחה שזה נגמר "וואו בנות היה לי העונג להכיר כל אחת מכן" לאון המשיך לומר "כנ'ל פה בננות" שון אמר ואני הרמתי לעברו גבה והוא בתשובה חייך ונד בכתפו ככה בגדול עברו השיעורים האחרונים מילות פרידה וסיום. "נו חיים שלי איך הייתי?" שאל אותי שון בסוף השיעור "היית מדהים" אמרתי וליטפתי את פניו "לא תתני לי נשיקה?" הוא שאל אותי בקול של ילד קטן "אוו מאמי, קודם כל נצא מכאן ואז תקבל כמה נשיקות שתירצה" אמרתי לו והרחקתי אותי ממני בצחוק הוא עשה מעצמו נעלב ושילב ידיים כלכך התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק באותו רגע אז יצא לי חיוך קטן כזה לפני שהספקתי להבין מה קורה שום נישק אותי "שוןן" אמרתי בלחש אבל עצבנית "אני לא יכול את מדהימה אותי" הוא אמר ואני הסמקתי "מה שתגיד" אמרתי ולקחתי את התיק ויצאנו ביחד מהכיתה אל עבר הרכב של הבנים "אני רציני נו.." הוא אמר מחייך כשכבר הגענו למטה "בואי תעלי לאוטו ניתן לך טרמפ הביתה" שון ציווה עליי "לא עזוב נוני אני בכל מיקרה לא הולכת הביתה" אני ברצינות אמרתי נוני עכשיו?! אני משתגעת… "מה זאת אומרת לאן את הולכת?" הוא שאל אותי בדאגה. אתם יודעים זה אולי ישמע מוזר אבל כל פעם שהוא עושה לי את המבט הדואג הזה.. אין לי איך לתאר את זה הוא פשוט מרגש אותי כל פעם מחדש זה באמת לא מובן מאליו בשבילי… "אני צריכה לעצור בסופר המקרר שלי ריק לגמרי" אמרתי לו "נו אז ניקח אותך לסופר מה הבעיה?" הוא אמר לי ממשיך ללכת "לא צריך שון זה אפילו לא בדרך שלכם"
"שוב את מתווכחת איתי??" הוא אמר מתעצבן "אתה כלכך עקשן…" אמרתי מחייכת "בוקר טוב אליהו מותק" הוא חייך אליי ואני צחקתי עלינו על האוטו והתחלנו לנסוע אחרי משהו כמו 20 דקות הגענו לסופר "דברי.. איתיי.. כשתגיעי.. הביתה.. טוב.. אהבה.. שלי..?" שון אמר לי כשהוא מנשק אותי בין מילה למילה "טוב.. חיי…" אמרתי עושה כמוהו "איכס" אמר לאון מהצד ואני צחקתי "סתום תפה בסוף היא לא תנשק אותי בגללך" שון אמר לו ונישק אותי שוב ואני צחקתי "טוב ביי בנים.. ביי מאמי" אמרתי לבנים ולשון לפני שיצאתי מהאוטו "לימורי דברי איתי אהובה" אמרתי ונתתי לה נשיקה על הלחי ויצאתי מהאוטו באופן רישמי. אחרי משהו כמו 20 דקות של קניות בסופר לקחתי את הדברים והתחלתי ללכת הביתה כשהגעתי לפניה של הרחוב שלי ראיתי מרחוק את האיש במסכה הפעם משום מה הייתה לי הרגשה רעה, יותר מבדרך כלל התחלתי להיתקדם מהר יותר אל השער והוא הגביר מהירות אחריי עשיתי את הקוד של השער והכנסתי מהר את השקיות ובדיוק כשבאתי להיכנס גם אני הוא תפס אותי.. חנק אותי עם יד אחת שלו שהייתה כרוכה סביב הצוואר שלי ובידו השניה החזיק את הפה שלי כדי שלא יצא לי קול היא גרר אותי לסימטה שהייתה במרחק שני ביניינים מהבית שלי והעיף אותי על הריצפה "תעוף ממניייי" צרחתי אליו "אין טעם לצעוק ילדה יפה אף אחד לא ישמע אותך כאן" הוא אמר והתקרב אליי קמתי על רגליי ובאתי לברוח אבל הוא החזיק אותי בשני ידיו מסביב לבטן שלי גורר אותי חזרה אליו ומעיף אותי על הריצפה בוא תפס את פניי בידו וצימק לי את הפרצוף כך שלא יצא לי קול.. או אויר ירדו לי דמעות אבל זה לא עיניין את האיש במסכה "תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, אם אני ישמע אותך צועקת עוד פעם אחת את לא תחזרי הביתה בחתיכה שלמה הבנת?" הוא אמר "הבנת?!" הוא צרח שניה אחר כך "כן!" צעקתי בפחד ובכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי הייתי חסרת אונים.. אף אחד לא יבוא לעזור לי "יופי" הוא אמר והוריד את החולצה שלו "דיי אני מתחננת" לחשתי לו בוכה "אל תדאגי את לא תסבלי" הוא אמר והרים אותי אליו וקרע מנני את חולצתי "דיי" אמרתי ממשיכה להיתחנן והוא העיף לי סטירה "אני לא רוצה לשמוע אותך!" הוא צעק לעברו הוא פשט את מיכנסו וכך גם את התחתונים שלי נוא הרים את החצאית שלי ותוך שניה פלש לגופי "אההה" צרחתי בכאב שאני אפילו לא יכולה להתחיל לתאר והוא הרביץ לי באחוריים משך את שיערי אליו ולחש לי באוזן "אני לא רוצה לשמוע עוד ציוץ אחד ממך וזאת הפעם האחרונה שאני מבקש יפה.. חתיכת זונה" הוא אמר וצחק. בכיתי בשקט פחדתי ממה שהוא יהיה מסוגל לעשות לי אם אני יעז לקרוא לעזרה.
אף אחד לא יבוא לעזור לי…
אחרי שהוא סיים לעשוץ בי כרצונו הוא העיף אותי על הריצפה וברח משם ניסיתי לקום אבל כל גופי כאב. בניסיון בשלישי הצלחתי לקום וכך הלכתי רועדת כולי אל עבר ביתי עשיתי את הקוד של השער והכנסתי את הדברים הביתה פיניתי הכל למקרר ניסיתי לחזור לשיגרה לסיים את מה שהתחלתי ולעשות כאילו שום דבר מיזה לא קרה אבל זה לא עזר אולי כי הרגשתי את העצמות שלי בוערות מכאב אולי כי התמונות של עיניו צוחקות לא יוצאות לי מהראש אולי הכל ביחד.
אני מגעילה, אני לא יכולה להיסתכל על עצמי, באלי למות.
פתחתי את הפלאפון שלי ראיתי 3 שיחות שלא נענו משון ובדיוק כשבאתי לחזור אליו הוא צלצל שוב "מה שון?" עניתי לו בשקט בקושי שמעתי את עצמי האמת גם לא רציתי הגעלתי את עצמי איך אני יכולה לחיות ככה אני דוחה! "מה קרה?!" הוא שאל בדאגה אבל זה כבר לא ריגש אותי "כלום.." אמרתי והדמעות עלו בעיניי "אל תגידי לי כלום אני יודע שקרה משהו" הוא אמר ויכולתי לשמוע בקולו שהוא מתעצבן "אני רק עייפה לא שתיתי מספיק אני הולכת להיתקלח ואז לישון נדבר בערב" אמרתי לו רובוטית לא יכולתי לספר לו.. הוא ישנא אותי.. אפילו אני שונאת אותי "אני דואג לך" הוא אמר בשקט "תודה, לילה טוב שון" אמרתי וניתקתי את השיחה. אף אחד לא דואג לי. אף אחד לא יעזור לי. אי אפשר לאהוב מישהי כמוני. אני טמאה… אני כלום חוץ מהילדה הזאת ששתקה לאיש במסכה..