The Golden Angel.1

האגדה מספרת על מלאכית זהובה. שעוברת מעולם לעולם. להציל בני אדם בצרה. ועולמות שלא יציבים. ובכל סוף משימה חוזרת לגן עדן. כדי לחפש משימה בעולם חדש. נולדת מחדש. ומופיעה משום מקום. המלאכית יוצרת דמות בכל עולם. כדי שתוכל לעזור. אף אחד לא יודע איך המלאכית נראית. או איך היא עוזרת. אבל אף אחד לא האמין לאגדה. אף לא אחד. וילדים שרצו להאמין. הוריהם אמרו להם לא. האגדה הנטושה. וה'לא מציאותית'. זה מה שהם קוראים לה. אבל מי אמר שהיא לא מציאותית?. המלאכית הזהובה. השומרת של העולמות. כן. זו אני. היקארי. נתנו לי את השם של האור. כי אני מאירה את דרכם של כל מי שפוגש אותי. ככה אמי אמרה לי. טוב אבל בואו נגיע לעניין. אני כאן כדי לספר לכם את הסיפור שלי. ואת הסוד שלי. הסוד העצוב שלי. אבל בואו נתחיל לאט לאט. קודם. אראה לכם את בית המגורים שלי. אני גרה בטירה גדולה בעננים. ממלכת גן עדן. אבא שלי הוא המלך. אצלינו המלאכים. לכל הנסיכים והנסיכות יש שיער זהוב. אבל למלך. מהיום שהוא מוכתר השיער שלו הופך להיות לבן טהור כשלג. טוב לא ממש ראינו את זה. כי אבא שלי היה מאז ותמיד המלך. אבל הוא לא הסכים להתחתן למישי אחרת חוץ מאמא שלי. הוא לא רוצה להתחתן לכמה מלאכיות אלה רק לאחת. והוא אהב את אמא שלי. וככה אני ושני האחים שלי נולדנו. אבל כשהייתי בת 8 אמא שלי נפטרה. מסיבה לא יודעה. "אחות גדולההה!" וזה האח הקטן שלי. רין. "ברוכה הבאה אחות גדולה!" הוא חייך אליי. "תודה רין. איפה אבא? באתי לדווח על המשימה האחרונה שלי." כאן. הכול מתחיל. "הוא עכשיו בישיבה. הוא אמר לי להגיד לך שאם את תגיעי והוא בישיבה אז שתחכי לו" רין החזיק בידי. "בואי נשחק עד שהוא יצא!" הוא חייך. "כן כן גם אני רוצה לשחק!". וזה. האח הגדול שלי. מקס. "ברוכה השבה היקארייי!" הוא תפס אותי בחיבוק גדול. "התגעגעת לאח הגדול שלך?" הוא אמר בדמעות. "לא. לא ממש…ואתה יכול לעזוב אותי? זה כואב" הוא התעקש מליון פעם להינשא לי. אפילו שהוא אח שלי. אבל הוא סתם אדיוט שלא רוצה שבחורים אחרים יתאהבו בי. אני בטוחה שזה רק מאהבה כאח. אני חושבת…"כל כך קר. היקארי!" הוא הביט בי עצוב והרפה מהחיבוק. "אה תנחשי עם מי אבא מדבר עכשיו!" הוא חייך. "מי?" שאלתי. ורין צחק ואמר "זה דוד קאגה!". דוד קאגה זה אח של אבא שלנו. הוא המלך של השדים. השדים לא עובדים כמונו בלעזור לבני האדם. לרוב הם נשארים בגיהינום ולא מתעסקים עם בני אדם. אבל חלק מהם לפעמים כשמשעמם להם הם באים לאחד מהעולמות כדי לשבור את האיזון בשביל הכיף. ואנחנו המלאכים צריכים לסדר את זה!. אני די שונאת שדים. הם ילדותיים ומעצבנים. ורק עושים צרות. "אבא אמר לנו לחכות איתך בגינת הפרחים. כדי שהוא יוכל להכיר בינינו לשדים שבאו לבקר אותנו!" רין חייך בשמחה. "זה לא ממש משמח" מלמלתי לעצמי. "אני מקווה מאוד שהם לא יגעו בהיקארי" מקס מלמל לעצמו בכעס. "אח תמיד ישאר אח" צחקתי. "הנה הם באים" רין אמר. היו שם 4 אנשים שבאו לקראתנו. אבי. בעל שיער לבן טהור כשלג. וארוך עד הגב. ואחיו. איש עם שיער סגול כהה. ושני נערים. שנראו כתאומים. לא לגמרי דומים. עם שיער סגול ככה כאבא שלהם. "קאגה. אלה הילדים שלי. זו היקארי" כשהוא אמר את שמי קדתי קידה קטנה וקצרה. "וזה מקס האח הבכור" מקס קד קלות והביט בתאומים במבט מאיים. "וזה רין. האח הקטן" ורין חייך אליהם. "ילדים יפים יש לך. אקאי" דוד קאגה אמר. "אלה התאומים שלי. קורו וקאנמה" הוא הביט בתאומים. אחד מהם היה עם שיער אסוף לקוקו. והשני היה עם שיער פזור ארוך עד לכתפיים. "אני קורו" אמר זה עם השיער האסוף. "אני קאנמה" אמר זה עם השיער הפזור. "נעים להכיר אתכם" שניהם אמרו. וקדו קידה קטנה. "נו באמת לא צריך להיות כל כך רשמי!" אמר דוד קאגה. "אנחנו נישאר כאן למשך שבועיים לחופשה ואז נחזור לגיהינום" הוא אמר. אחריי ההיכרות ישר הלכתי אל אבי. "אבא. סיימתי את המשימה שלי. הנה הדיווח" מסרתי את הדף עם הדיווח אל אבי. "עבודה טובה היקארי. אבל אולי תישארי לשבועיים האלה בשביל האורחים?" הוא שאל אותי. "אני מעדיפה ללכת למשימה הבאה שלי" אמרתי. "עבודה קודם. כמו תמיד אצלך" הוא צחק קצת בעצב. "אבל אני אשאר כמה ימים. יש כמה דברים שאני צריכה לעשות כאן עדיין." נאנחתי. "אבל אבא. אני יודעת מה אתה מנסה לעשות. זה לא יעזור." אמרתי. והלכתי

~המשך יבוא P:~