The End Of Our World – פרק 8

עיניי נפקוחות לאט לאור הבהיר והמסנוור הבוקע מבעד לחלון החדר הגדול של אוון. 
אני מתעוררת לפניו, הוא עדיין ישן עמוק בגבו אלי. 
אני קמה מהמיטה ועוטפת סביב גופי את השמיכה הדקיקה, יוצאת מהחדר בשקט כדי לא להעיר את אוון הישן עמוקות. 
אני עושה את דרכי אל עבר הקומה העליונה, אל החדר הקטן בו אני שוכנת בחודש האחרון ביחד איתם. 
אני סוגרת את דלת העץ אחרי, נותנת לסדין הדק ליפול מעל גופי העירום והרזה. 
תיקי שלא פרקתי אותו מאז נח בפינת החדר ליד שידת המחשב שלא ידלק שוב לעולם. 
אני פותחת אותו ומוציאה מבפנים את הבגדים הבודדים והיחידים שיש לי, לובשת על גופי העירום תחתון וחזייה לבנים וקצת ישנים ומעל שמלה קלילה ולבנה ששמרתי עוד מפעם מלפני שהכל קרה. 
אני מוציאה את מברשת השיער שלי, מסרקת את שערי החום והלא כל כך ארוך, מתירה את כל הקשרים שהסתבכו במהלך הלילה שעבר עלי. 
חיוך קטן עולה על פניי כשאני נזכרת בליל אמש, כמה מדהים הוא היה, הרבה יותר ממה שציפיתי.
אני מוציאה מתיקי את היומן הקטן שלי, כבר המון זמן שלא כתבתי בו מה עובר עלי. 
כשהייתי לבדי הוא היה החבר היחידי שלי, רק איתו יכלתי לדבר והייתי כותבת בו בכל רגע שהזדמן לי בדרכים. 
אבל החודש האחרון במחיצת האחים לא פתחתי אותו אפילו פעם אחת בודדה. 
אני פותחת אותו עכשיו לראשונה, מדפדפת את הדפים הכתובים בעט שחור וצפוף עד שאני מגיעה אל הדפים הריקים. 
אני משרבטת עם עטי השחור בכתב ידי היפה והמסולסל את המילים. 
את כל מה שעבר עלי בשבועות האחרונים. 
אני רושמת על הפגישה שלי עם האחים, על הירי שפצע אותי, על הימים החשוכים לאחר מכן שבהם לא הרגשתי דבר חוץ מחושך אפל. 
אני מתארת את הכאב שהיה פוקד אותי עם כל תנועה פשוטה של הרגל, איך לפתע הזדהם וגרם לי לאבד את הכרתי. 
אני מתארת ליומני על איך שהאחים טיפלו בי, איך הם קיבלו אותי למרות שהם לא הכירו אותי ואני לא הכרתי אותם. 
את החלק הבא היה לי קצת קשה יותר לתאר, לא הצלחתי למצוא במילים איך לתאר את המשיכה שלי אליהם ואת הלילה האחרון בו ביליתי עם אוון. 
המילים כבר נגמרות ואין לי עוד מה לכתוב עוד על השבועות האחרונים. 
אני סוגרת את יומני הקטן וטוחבת אותו אל תוך תיקי מוסתר מאחורי שאר הדברים הרבים שממלאים אותו. 
אני קמה מעל המיטה עליה ישבתי ויוצאת מהחדר הקטן, יורדת בחזרה אל הקומה הראשונה ומציצה אל תוך חדרו של אוון. 
הוא עדיין ישן עמוקות וזה נראה שקרני השמש המסנוורות כלל לא מפריעות לו. 
אני יוצאת בשקט מהחדר וסוגרת את הדלת בזהירות, עושה את דרכי אל המטבח הרחב בחיפוש אחר משהו לאכול. 
ג׳ארד נכנס לפתע אל המטבח דרך הדלת האחורית עם תיקים גדולים תלויים על כתפיו, מבהיל אותי כמעט למוות כשקול צווחה בוקע מפי. 
״מצטער״ צוחק בקול רם ומניח את התיקים הגדולים על שולחן האוכל העשוי מעץ כהה. 
״זה בסדר״ אני מחייכת בחזרה אליו, הוא סורק לרגע את גופי, מבט מהיר שעובר מראשי ועד לרגליי, אני מחייכת מבויישת מעט. 
״מזל טוב! אוון סיפר לי שיום ההולדת שלכם היה אתמול״ אני מחייכת לעברו, מנסה להעביר את המבוכה מעט ממבטו הבוחן. 
״יפה לך שמלה״ הוא מחייך אלי ויוצא מהמטבח נעלם בתוך הבית ומשאיר אותי סמוקה כל כך. 
״הוא צודק״ קול נוסף גורם לי לקפוץ בבהלה בפעם השנייה, אני מסתובבת אל אוון שנכנס אל המטבח, לבוש אך ורק במכנס עבודה שחור וישן. 
הסומק הלהיט עוד יותר את לחיי, משאיר אותי נבוכה כל כך. 
הוא מעיף מבט מעבר לכתפו ומתקרב אלי, נושק ללחיי הסמוקות ומעביר קבוצת שיערות שוררות אל מאחורי אוזני. 
״אם לא הייתי מכיר את אחי כל כך טוב הייתי בטוח שזאת רק מחמאה פשוטה, אבל מיה, אני מכיר אותו כל כך, יותר טוב ממה שאני מכיר את עצמי ולמחמאה הזאת יש משמעות נסתרת…״ הוא אומר לי, מעביר את מבטו מעיניי לשפתיי. 
״אני יודע שהוא רוצה אותך, רוצה אותך כמו שאני רוצה״ הוא אומר בשקט, קול שקט שלא עולה על לחישה, קול שקט שגורם לליבי לפעום בחוזקה. 
״אתה באמת חושב שאחרי אתמול בלילה…״ אני מתחילה לומר אבל הוא קוטע אותי עם נשיקה רכה על שפתיי. 
״זה ג׳ארד, אף אחת לא עומדת בפניו, אפילו גברים סטרייטים לחלוטין מתחילים איתו״ הוא מגחך בשקט ומתנתק ממני, לוקח צעד אחד אחורה בדיוק בשנייה שג׳ארד נכנס אל המטבח. 
כאילו באיזה שהיא צורה מטורפת הוא ידע שהוא בא והתרחק ממני. 
דבריו נשארים תלויים באוויר, גורמים לי להיות יותר מבולבלת ממה שאני כבר. 
״מה הצלחת להשיג?״ הוא שואל את אחיו התאום ומתיישב על כיסא שולחן האוכל. 
״נתקלתי בדרך אל העיר בבית קטן ומרוחק, עלה ממנו ריח של מוות אז פרצתי את הדלת״ הוא מתחיל לספר ומתיישב גם הוא מהעבר השני של השולחן על כיסא עץ תואם. 
אני נשארת לעמוד במקומי, נשענת על השיש המבריק ורק מסתכלת עליהם בשתיקה. 
עדיין מבולבלת כל כך ממה שקרה שנייה לפני שג׳ארד נכנס שוב אל המטבח. 
״מצאתי בפנים גופות, אז לקחתי את כל האוכל והאספקה שהייתה להם, בגלל זה חזרתי כל כך מהר״ הוא מסביר ופותח את התיקים הגדולים, מוציא מבפנים המון קופסאות שימורים, שקיות של קטניות מיובשות כמו אורז, אפונה וגזר. 
הוא הוציא בנוסף שקיות של קפה שחור, שקים קטנים של כל מיני תבלינים שונים. 
״לעזאזל, איך לא נתקלת בבית הזה עוד לפני?״ אוון שואל אותו מופתע לנוכך כל האספקה שיוצאת מתוך התיקים הגדולים. 
״עשיתי קיצור דרך שונה הפעם, היו חיילים על הדרך הראשית לא יכולתי להמשיך מבלי לחתוך דרך היער״ הוא מספר בקצרה וסוגר את התיקים הגדולים שהתרוקנו מהאספקה שהביא איתו. 
״חיילים?״ אוון שואל אותו מבולבל, על פניו מבט רדוף ומוזר שלא הצלחתי להבין. 
״מה הם עושים כל כך דרומה?״ הוא שואל אותו לא מבין, ג׳ארד רק מחזיר לו בהרמת כתפיים קטנה ומיד משנה את נושא השיחה. 
״איך היה לילה בלעדיי?״ ג׳ארד שואל וגורם לליבי להחמיץ פעימה הכרחית, לפי דבריו של אוון קודם, דבריו מלאים בכוונה נסתרת, רק עכשיו הצלחתי לזהות את המבט החוקר שעל פניו. 
״בכינו כל הלילה מעל תמונה שלך״ אוון אומר בקול אטום ומיד צוחק, מעביר את מבטו הכחול אלי וקורץ. 
אני מחייכת חיוך קטן ומזויף ויוצאת מבעד לדלת האחורית של המטבח אל אוויר החורף החם כל כך. 
אני מתיישבת על נדנדת העץ, אוויר חם נושב בשערי החום ומעיף אותו אחורה. 
אני לוקחת נשימה עמוקה ומסדירה את דפיקות הלב שלי שביממה האחרונה… השתגע לגמריי. 
״הכל בסדר?״ אני שומעת לפתע קול באוזניי, ג׳ארד מתיישב על הנדנדה לצידי ומסתכל עלי במבט טיפה מבולבל. 
״כן בטח״ אני ממהרת להנהן בראשי ולחייך אליו חיוך קטן שלא מסגיר דבר. 
״לא אמרת חצי מילה וברחת משם כאילו המטבח עולה באש״ הוא מגחך ונשען אחורנית על משענת העץ. 
הוא מניח את ידו על המשענת מאחורי, גופי מתקשח במקומו נוכח הקרבה. 
״אני הולך להביא דלאיי מים, רוצה להצטרף אלי?״ הוא שואל לאחר רגע של שקט וקם על רגליו, תולה בי את מבטו הכחול זוהר כמו של אחיו התאום. 
״כן למה לא?״ אני מחייכת בנימוס וקמה מהנדנדה, אני לא יכולה לסרב ולהראות שמשהו לא כשורה הוא יחשוד בכך. 

אנחנו פוסעים תחת העצים שמשמים כמעט הגנה וצל מתחת לשמש הקופחת, מתקדמים אל האגם הגדול שנמצא לא הרחק מכאן. 
״את בטוחה שהכל בסדר? את שקטה מבדרך כלל״ הוא שואל אותי, אני מדלגת מעל אבן קטנה ומובילה אותו בכמה צעדים קדימה. 
״כן הכל בסדר, אני קצת עייפה״ אני מחייכת לעברו וחוצה את קו העצים אל האגם הגדול והכחול הנוצץ תחת קרני השמש החמות והמסנוורות. 
הוא לוקח את הדלאיים שבידיו וממלא אותם במים קרירים מן האגם הגדול. 
״אני אעזור לך״ אני מציעה בנימוס ומתקדמת אל הדלאיים לקחת אחד מהם בידיי.
״זה כבד, אני מסתדר״ אמר בחיוך ותפס את ידי הקטנה בתוך ידו הגדולה. 
״לא, באתי איתך עד לפה אני אעזור לך גם אם תרצה או לא״ אני מגחכת אליו ומושכת את ידי מידו מרימה את הדלי הכבד כל כך בידיי. 
״אני ארים״ הוא מתעקש ומנסה לחטוף מידי את הדלי שנופל על הרצפה ונשפך על האדמה היבשה. 
״את פשוט עקשנית״ הוא צוחק ומרים את הדלי השני, אני מגחכת למראה הדלי שעל האדמה היבשה. 
״סליחה״ אני מחייכת לעברו ומרימה את הדלי, מתקרבת אל האגם כדי למלא אותו מחדש. 
זרם מים קרים לפתע פוגש בי ומרטיב אותי מכף רגל ועד ראש, אני מתסובבת מופתעת אל ג׳ארד שעומד עם הדלי הריק שהרים לפני רגע בין ידיו. 
״למה עשית את זה?״ אני שואלת אותו צוחקת, השמלה הלבנה שלבשתי הפכה כמעט שקופה ונדבקה לעורי. 
הוא התקרב אלי לפתע, מניח את ידו על צווארי ומושך את כתפיית השמלה מטה עד שהיא נופלת על ידי. 
״אמרתי לך שאת כל כך יפה בשמלה?״ הוא שואל אותי בשקט, גוש גדול חונק את גרוני, אני מרימה את ידי ומניחה אותו על לוח החזה שלו, מרחיקה אותו ממני. 
״ג׳ארד…״ אני מתחילה לומר אבל הוא קוטע אותי, ידו תופסת בידי שעל לוח החזה שלו והוא מרים אותה אל פיו, מנשק אותה בעדינות. 
אוון צדק, הוא בהחלט טוב בזה,בלנסות לפתה בחורות, אבל אני לא יכולה להיכנע אליו, לא אחרי ליל אמש עם אוון אחיו התאום. 
״ג׳ארד די״ אני מחייכת אליו חיוך קלוש שיורד במהירות רבה, הוא מחייך בחזרה אלי ולוקח צעד אחד אחורה. 
״אני מבין…״ הוא מלמל בשקט, פונה אל האגם וממלא שוב את הדלאיים הגדולים. 
״מה?״ אני מלמלת מבולבלת ולא מבינה מה הוא בעצם הבין, חשש מילא מעט את ליבי. 
הוא קם והרים את הדלאיים הכבדים בידיו מתחיל להתקדם פנימה בחזרה אל תוך היער ובחזרה אל החווה. 
״אז אוון?״ הוא שואל אותי בלי להביט אלי בכלל, אני מסדרת את השמלה הסחוטה שעל גופי שתנוח ישרה. 
״מה?״ אני שואלת אותו מבולבלת, אולי הוא הבין מה שקרה אמש כשהוא לא היה. 
״אני רואה איך את מסתכלת עליו, חודש שלם צפיתי בך צופה בו״ הוא אמר לי בקול אטום וקר, סוחב את הדלאיים העמוסים מים בכזאת קלילות כאילו היו ריקים. 
״אני לא יודעת על מה אתה מדבר…״ אני מלמלת בשקט ומתחרטת שזה המשפט הכי טוב שיכולתי להוציא מפי. 
״אה כן?״ הוא שואל אותי בגבות מורמות, מניח את הדלאיים על האדמה הקשה ומצמיד אותי אל העץ הקרוב ואל גופו הגדול והשרירי. 
״תנשקי אותי״ הוא פוקד עלי, מנסה לראות אם באמת אני לא יודעת על מה הוא דיבר לפני רגע קל. 
ליבי פועם בחוזקה, פניו קרובות לפניי כשרק סנטימטר קטן ובודד מפריד בניהם. 
אני מסיטה את מבטי הצידה, לא משנה עד כמה רציתי לנשק אותו. 
״אז אוון״ הוא קובע בקולו ומתנתק ממני, מרים את הדלאיים הכבדים בחזרה על ידיו וממשיך ללכת. 
״לא בחרתי באף אחד ג׳ארד, אני גם לא מתכוונת לעשות כך״ אני אומרת לו בקול החלטי, כנראה שזה לא טוב שאני עדיין בסביבה, אולי אחרי הכל אני באמת צריכה לעזוב. 
״אני לא מספיק טוב בשבילך?״ הוא שואל אותי בלי להביט בעיניי, רק מתקדם קדימה אל עבר החווה הגדולה שנמצאת מעבר לקו העצים. 
״זה לא קשור לזה, שניכם מדהימים״ אני ממלמלת אליו, מנסה כמה שפחות להסגיר בקולי. 
״אז למה זה קשור מיה?״ הוא שואל אותי כמעט עצבני ומניד בראשו פעם אחת לשלילה. 
אני לא עונה לו, אנחנו חוצים את קו העצים ומתקדמים דרך השדה הגדול אל עבר הבית. 
השמלה שלגופי לא התייבשה לחלוטין, עדיין אפשר היה לראות את בגדיי התחתוניים מבעדה. 
ג׳ארד נכנס אל הבית, מכניס ביחד איתו את הדלאיים הכבדים, אני נשארת בחוץ מתיישבת על נדנדת העץ בחזרה ולוקחת נשימה עמוקה. 
״ידעתי שמשהו כזה עלול לקרות״ אני שומעת את קולו של אוון מאחורי, הוא מתיישב לידי ומביט אל תוך עיניי. 
״הייתה לי תחושה…״ הוא מלמל ומניח יד חמה על עורפי מתחת לשערי שעדיין לא התייבש. 
״לא קרה בנינו כלום״ אני אומרת לו בשקט, מרימה את מבטי אל עיניו הכחולות זוהרות. 
״אני יודע״ הוא אומר בשקט, מחייך אלי חיוך קטן ורך, זה לא מפסיק להפליא אותי כל פעם מחדש, עד כמה הם שונים כל כך. 
מחשבות על העזיבה חזרו שוב לראשי ומילאו את תודעתי. 
אולי כדאי שאני אעזוב, לפני שאצור בניהם קרע, קרע שלא יוכל להתאחות. 
״אני יודע מה את חושבת מיה, את חייבת להפסיק עם זה״ הוא ממלמל לאוזניי, זה מרגיש שהוא באמת מצליח לקרוא את מחשבותיי. 
״כשהחושך ירד תבואי אל האסם שמאחורי הבית״ הוא לוחש בשקט לאוזניי, בקול אטום ומושך כל כך. 
״זה החלק בו אתה רוצח אותי?״ אני שואלת אותו בגיחוך שקט, כל גופי נמתח למשמע קולו. 
״זה החלק בו אני גורם לך לצעוק את שמי״ הוא אומר בשקט וקם מהנדנדה לידי נכנס בחזרה אל הבית ומשאיר אותי לבדי. 
משאיר אותי עם הלב שלי שפועם בעוצמה אדירה בתוכי.