The End Of Our World – פרק 5

אני מתעוררת בצרחה מעומעמת ושטופת זיעה מכף רגל ועד ראש. 
סחרחורת חזקה גורמת להכל להסתובב מסביבי, כאב ראש עצום הולם בחוזקה בראשי. 
אני מנסה לקום מהמיטה, הרגשת בערה שורפת אותי ומטפסת במעלה רגלי ועד למרכז החזה שלי.
חם כל כך. 
אני מנסה לדרוך על הרצפה אבל מתרסקת עליה במהירות, מתנחמת קצת בעובדה שהיא קרה ונעימה לעומת הרגשת הבעירה. 
״מיה!?״ קולות נשמעים באוזניי , קוראים בשמי.
ידיים חזקות תופסות אותי ומרימות אותי מהרצפה. 
אני שוב על המיטה. 
אבל הסחרחורת לא מפסיקה והדבר היחידי שאני מצליחה לזהות זה שאני מדממת. 
אני מרימה את ידי כדי לנגב את הדם ומופתעת לגלות שהדם זורם גם מפי. 
״מיה? את שומעת אותי?״ ידיים גדולות מנערות אותי, מנסות לגרום לי להתרכז. 
אני מרימה את מבטי מהדם הסובב אותי ופנים מטושטשות מופיעות קרוב אלי. 
אני מסתכלת עליהם מופתעת, הם מסתובבות יחד עם הסחרחורת החזקה שפוקדת אותי. 
״אוון זה לא עובד…לשוק! מהר… אותה… היא…מקלחת!״ אני שומעת חלקי משפטים, שלא מצליחים להתחבר לי למשפט הגיוני בראשי ההולם בחוזקה. 
הידיים הגדולות שוב נוגעות בי, מרימות אותי לאוויר וזזות. 
אין לי מושג לאן, או איך, אני מהר מאוד מוצאת את עצמי נופלת לאפילה הקודרת שקיוויתי לא לפגוש שוב לעולם. 

עיניי לאט לאט נפקחות, אור בהיר ממלא אותי לאט לאט עד שעיניי נפקחות לגמריי ואני שמה לב היכן אני נמצאת. 
אני לא באותו החדר הקטן בו התעוררתי בפעם הקודמת. 
אני בחדר אחר, על מיטה יותר גדולה ויותר נוחה. 
״מיה?״ קול בוקע מלידי ואני מסובבת לאט את ראשי הצידה, מסתכלת על הגבר שיושב לצידי. 
״ג׳ארד?״ אני מלמלת אליו בשקט אחרי שזיהיתי את פניו הגבריות ואת עיניו הכחולות זוהרות. 
״מה קרה?״ אני שואלת אותו מבולבלת נורא, פי יבש כל כך וראשי עדיין הולם לאט ובכאב. 
״הפצע הזדהם, את פתחת שוב את התפרים בלי לשים לב ודיממת מלא…״ הוא מתחיל לספר וקם מעל הכיסא עליו הוא יושב מתקרב אל המיטה הגדולה עליה אני שוכבת ומתיישב על הקצה. 
״נכנסת לשוק, היינו חייבים לקחת אותך אל האגם, לקלח אותך ולהוריד לך את החום הגבוה״ הוא מסביר לי ומשפיל את ראשו, לא מסתכל אל תוך עיניי. 
״קילחתם אותי?״ אני שואלת אותו מופתעת, מרימה מעל גופי את השמיכה הדקה שמכסה אותי, אני לבושה רק בחולצת טריקו גדולה שמכסה את רוב גופי. 
״לא הורדנו לך את כל הבגדים, את יכולה להירגע״ הוא מסביר בקול אטום וקם מהקצה של המיטה, יוצא מהחדר וטורק אחריו את הדלת. 
מה לעזאזל!? 
שקט חוזר לרעום באוזניי, אני לבד בחדר הגדול. 
אני מביטה מסביבי, כאב הראש עדיין הולם ולא רוצה לעזוב אותי. 
הדלת שוב נפתחת והפעם אוון הוא זה שצועד פנימה, מתיישב על הכיסא הקטן שלצד המיטה הגדולה עליה אני שוכבת. 
״איך את מרגישה?״ הוא שואל אותי, איך שהוא הקול שלו מצליח להרגיע אותי אחרי הסערה בה ג׳ארד יצא מהחדר. 
אני מהנהת אליו את ראשי, מסמנת לו שהכל בסדר איתי למרות הכאבים החזקים הפוקדים אותי. 
״אל תתייחסי לג׳ארד, הוא קצת עצבני היום״ הוא מנסה להתנצל בפניי על התנהגותו של אחיו התאום. 
״זה בסדר, אתה לא חייב לי הסברים״ אני אומרת בקצרה ומחייכת חיוך קטן שיורד במהירות. 
האמת שרציתי הסברים, רציתי הסבר לכל דבר פאקינג דפוק שקורה בחיי. 
מי הם? מה הם רוצים ממני? למה הם עוזרים לי בכלל? 
ועוד המון המון שאלות שנערמות לערמה אחת גדולה מאז שפגשתי בהם. 
הוא מרים מעלי את השמיכה הדקה שמכסה אותי, חושף את רגלי העטופה בתחבושות לבנות וגדולות שמכסות כמעט את כל ירכי השמאלית. 
ידיו עוברות לגעת בתחבושות ואני נרתעת ממגעו, הוא מחזיר אותן אליו ומחייך בהתנצלות. 
״זה כאב?״ הוא שואל אותי, עיניו הכחולות זוהרות האומנם דומות לשל אחיו התאום אבל מקרינות את ההפך הגמור מהן. 
״לא…״ אני מלמלת ונותנת לו להתעסק שוב בתחבושות שברגלי. 
צמרמורת חולפת במעלה גבי עם מגע ידיו, הוא מתעסק בתחבושת בעדינות רבה כל כך כאילו הוא מפחד שאם יפעיל עוד קצת כוח אני אשבר. 
ידיו נוגעות בעורי החם וזה גורם לכל גופי להימתח, להתקשח במקומי ולהסיט את מבטי ממנו. 
״אני מצטער אם אני גורם לך לאי נוחות מיה״ הוא אומר בשקט וסוגר את התחבושות בחזרה על רגלי, מרחיק את ידיו ממני ומחייך חצי חיוך קטן. 
״לא… זה בסדר״ אני מלמלת בהתנצלות ומחייכת אליו, מאז אותו ערב המשפט שהוא אמר, גורם לי לחשוב אחרת עליו. 
״את רעבה?״ הוא שואל אותי ורק עכשיו אני שמה לב לבטן המקרקרת שלי. 
״כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה?״ אני שואלת אותו, מסתבר שיש לי הרגל לאבד את הכרתי למשך זמן ארוך. 
״פחות מיממה״ הוא עונה לי וקם ממקומו שעל הכיסא שליד המיטה עליה אני שוכבת. 
״אני אלך להביא לך משהו לאכול ואראה אם ג׳ארד בסדר, כמו שאמרתי הוא קצת מתוח היום״ הוא אומר לי ומתקדם אל עבר הארון החום הצמוד אל הקיר. 
אני עוקבת אחר פעולותיו, הוא פותח את דלת הארון ומוציא משמה חולצה נקייה, טוב… חולצה שכמעט נקייה, כבר אין מכונות כביסה. 
הוא מוריד את חולצתו במשיכה מעל פלג גופו העליון ואני מיד מסיטה את מבטי ממנו. 
אני בחדר שלו, של אוון. 
אני לא רואה אותו עוד בעיניי, רק מסתכלת אל הצד השני ושומעת את פעולותיו. 
כנראה שהוא סיים להתלבש וסגר את הארון, מספר צעדים ספורים נשמעים באוזניי ומיד לאחר מכן דלת החדר נסגרת בטריקה. 

אחרי מספר רגעים ארוכים בהם בהיתי בתקרה הלבנה והחלקה, דלת החדר נפתחת שוב לרווחה. 
ג׳ארד פוסע פנימה עם מגש עמוס אוכל על ידו הימנית ובעזרת ידו השמאלית הוא סוגר אחריו את דלת העץ הכהה. 
הוא מתקרב לעברי ומתיישב לידי, על קצה המיטה הגדולה והרכה כל כך. 
״אני מצטער שברחתי קודם…״ הוא מתחיל לומר אבל אני קוטעת אותו בהנפת יד קטנה, מביטה אל תוך עיניו הכחולות זוהרות. 
״זה בסדר, לא נורא״ אני מחייכת אליו ומהנהנת פעם אחת בראשי, הוא לא חייב לי הסברים, לא משנה כמה אני רוצה אותם. 
אני לא יכולה להמשיך להישאר פה, להוות מטרד בשבילם, הם לא התכוונו לעשות בייביסיטר לילדה בת שמונה-עשרה שנפצעה. 
ברגע שאחלים וארגיש טיפה יותר טוב… אעזוב ואמשיך צפונה אל מחנה השורדים עליו שמעתי. 
״אוון אמר לי שאת רעבה, אני לא בשלן מי יודע מה, אבל הכנתי לך מקושקשת… שוב״ צחקק וחייך לעברי, דוקר באמצעות המזלג הכסוף את הביצה המקושקשת שעל צלחת הזכוכית המונחת על המגש הכסוף שעל ברכיו. 
הוא מקרב את המזלג אלי, אני פותחת את פי ואוכלת בביס אחד את כל הביצה המקושקשת שעל המזלג הכסוף. 
שקט השתלט עלינו, הוא האכיל אותי בדממה ולא דיבר עוד, נותן לי ביס אחרי ביס את הביצה המקושקשת. 
״אני שמח שאת בסדר״ הוא קוטע לפתע את השקט ואומר, אני מרימה אליו את מבטי, בוחנת את פניו הגבריות והנאות. 
הוא מחייך אלי חיוך קטן שמהר מאוד כמו שהוא עלה הוא גם יורד וממשיך להאכיל אותי בשקט. 
״הייתי בטוח שלא תשרדי את זה האמת״ הוא אומר באנחה קלה, מפר את השקט השורר ומחפש אחר נושא שיחה כדי להעביר את המבוכה הקלה שנוצרה בנינו. 
״היית במצב גרוע, בערת מחום ולא הפסקת למלמל כל מיני שטויות״ הוא גיחך ועזר לי לשתות מים מתוך כוס זכוכית גבוה ושקופה. 
״מה מלמלתי?״ שאלתי בחיוך קטן, משתפת איתו פעולה, אוון אמר לי עד כמה הוא עצבני ומתוח היום ואין לי מושג מה הסיבה, אני רוצה שהכל יהיה בסדר איתו. 
״שאת מהווה לנו טרחה ושנשאיר אותך לגסוס לבד״ הוא אמר לי וגירד בעורפו, מניח את המגש הריק בצד ופונה בחזרה אלי. 
אני מגחכת לדבריו, למרות שחלק מדבריי היו באמת נכונים, אני באמת מהווה טרחה בשבילם.  
״אני באמת שמח שאת בסדר מיה״ הוא קם מהמיטה הרכה, מהדק מסביב לגופי את השמיכה הדקה ונושק קלות למצחי. 
אני מסתכלת עליו טיפה מופתעת, דבריו של אוון חוזרים לראשי לפתע, באותו הערב ששתינו המון. 
הוא יצא מהחדר הדי גדול, משאיר אותי לבדי טיפה מופתעת אבל בעיקר מבולבלת. 
לעזאזל עם האחים האלה.