The End Of Our World – פרק 4

עיניי לאט לאט נפקחות אל אור בהיר הבוקע מן החלון השקוף שבקיר, קרניי שמש חמות ושורפות המורגשות גם דרך הזכוכית העבה והמבריקה. 
אני מסתכלת מסביבי, נזכרת היכן אני נמצאת ומה קרה לי. 
הפציעה עדיין כל כך כואבת אבל בהחלט יש שיפור ,אני שוב מרגישה את קצות אצבעותיי בלי הזרם המעצבן הזה שיעבור בתוכן. 
אני קמה לאט מהמיטה הנוחה שבחדר הקטן, אוזרת את כל כוחותיי וקמה על רגליי, מדדה על רגלי הטובה אל עבר חדר הרחצה שבמסדרון. 
אני נכנסת אל החדרון הקטן, סוגרת את דלת העץ הכהה ומסובבת את המפתח הכסוף שבתוך חריץ המנעול. 
הבטתי על המראה השבורה והמלוכלכת, אני נראה זוועה… 
שערי החום והלא כל כך ארוך שמוט מסביב פניי חסר ברק ושומני נורא, שקיי שינה עגולים וכחולים התנוססו תחת עיניי האפורות, כמו מכות יבשות שלא מוכנות להיעלם. 
שפתיי יבשות וסדוקות, אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שבאמת שתיתי משהו. 
ואני לא מדברת על האלכוהול ששתיתי אמש. 
שעות הלילה חזרו אלי במכה, שישבתי בחוץ בחשכה יחד עם אוון ושתיתי איתו שתייה חריפה. 
״אוי״ אני נאנחת בקול כשאני נזכרת מה קרה, כשפנינו היו כל כך קרובים והוא התרחק ממני בשנייה. 
דבריו מאמש ממלאים את ראשי, משאירים אותי מבולבלת נורא. 
-יש לך מזל שזה אני ולא אחי, הוא לא היה עומד בפיתוי- 
אני עוצמת את עיניי ומשפשפת אותם בחוזקה, אולי ברגע שאפקח אותן בחזרה הכל יחזור להיות כשורה הרבה לפני שהכל קרה. 
אבל כשאני פותחת אותן בחזרה, המראה השבורה והמלוכלכת עדיין נמצאת כאן מולי. 
אני יוצאת מהחדרון הקטן, עושה את דרכי בזהירות בגרם המדרגות אל עבר הקומה התחתונה. 
״היי היי, תזהרי״ קול נשמע לפתע מאחוריי תופס את גופי השברירי. 
אני מסובבת את מבטי, אכזבה קלה מלאה את חזי כשראיתי שג׳ארד זה שתופס בי. 
רציתי לראות איך אוון יתנהג אחרי אתמול בלילה, אחרי המשפט המוזר שהוא אמר. 
אני מושכת? 
כל המצב בלבל אותי לחלוטין, אני בקושי מכירה אותם והם כבר גורמים לתחושות מוזרות להתפשט בתוכי.
הוא עוזר לי לרדת אל הקומה התחתונה, מוביל אותי ביחד איתו אל עבר היציאה האחורית, אל המרפסת הקטנה. 
אני רואה ממרחק את אוון, עומד באמצע השדה הגדול שבין הבית אל קו העצים הרחוק. 
עובד על האדמה הקשה והיבשה, חופר ושותל דבר מה שלא הצלחתי לזהות מכאן. 
״מה הוא עושה?״ אני שואלת את ג׳ארד סקרנית. 
הוא מתיישב על נדנדת העץ הגדולה, אני רק מסתפקת בלהישען על המעקה המשויף העשוי עץ בהיר. 
״הוא שותל ירקות, רק הוא מצליח להצמיח חיים כל שהם מהאדמה הקשה הזו״ הוא עונה בחיוך קל ומשקיף על אחיו ממרחק. 
״מאיפה אתם במקור?״ אני שואלת אותו כשרק עכשיו אני מבינה שאין להם אפילו לא את המבטא הקל ביותר שיש לדרומיים. 
אפילו לי יש מבטא קל בקולי שישר אפשר לזהות שאני מגיעה מדרום ארצות הברית. 
״רק עכשיו את מבחינה בזה?״ הוא צוחק ומחייך אלי, גורם לי להסמיק מעט. 
״קליפורניה, הרחק מכאן״ הוא עונה לאחר רגע בודד. 
״וואו, ממש הרחק!״ אני עונה מופתעת לדבריו, לא תיארתי לעצמי שכל כך רחוק הם היו מכאן. 
״אז איך הגעתם לפה, אני בטוחה עוד לפני שהכל קרה, הרי אין מצב שתצעדו לכאן ברגל כל כך הרבה קילומטרים״ אני שואלת אותו ומתקרבת אל עבר הנדנדה, רגליי התעייפו מלעמוד, אני חייבת מנוחה. 
אני מתיישבת לידו והוא מסתובב לעברי, בוחן אותי בעזרת עיניו הכחולות זוהרות. 
מה יש להם, למה הם תמיד עושים את זה וגורמים לי לבסוף להסמיק ממבטם הנוקב. 
״האמת שזה קרה לאחר שהכל השתנה, יש לנו אחות צעירה שלמדה כאן בקולג׳, בזמן שהכל קרה וכל התקשורת נפלה…״ הוא מתחיל לספר ומנתק את מבטו הכחול ממני, עובר להביט באחיו שעובד בלי הפסקה על האדמה היבשה והחומה. 
״היינו חייבים לבוא לכאן, לראות שהיא בסדר, אז רכבנו על סוסים את כל הדרך, לקח לנו כמה חודשים עד שהצלחנו להגיע לכאן״ אמר בקול אטום שלא מסגיר דבר. 
״אז איפה היא עכשיו?״ אני שואלת אותו, מנסה לחבר את הפאזל עם כל החלקים הכל כך מעטים שיש לי על שני האחים האלה. 
״לא הספקנו להגיע בזמן, חבורת שודדים פרצה אל בית האחווה שלה כדי לקחת כל מה שרק אפשר, אוכל, שמיכות וכל דבר שבהישג יד״ הוא אמר בכיווץ גבות, קולו המשוחרר הפך בהדרגה לאטום וקר. 
״מצאנו אותה מתה, עם דקירת סכין במרכז החזה שלה״ הוא השלים לבסוף את הסיפור גורם לי לפעור את עיניי בהפתעה, לא ציפיתי לסוף הזה, לא תאתרתי לעצמי שזה מה שקרה. 
״אני מצטערת…״ מלמלתי לעברו, מניחה יד זהירה על כתפו הרחבה והחסונה. 
חיוך מיד עלה על פניו, מנסה להעביר את האווירה הטעונה שהקיפה אותנו לרגע קצר. 
הוא קם מהנדנדה והתקרב אל עבר המעקה, מנופף בידו לאוון שיחזור בחזרה אל הבית. 
״אם הוא לא יפסיק לעבוד, העייפות תמוטט אותי מהר יותר מקרני השמש השורפות״ הוא מגחך ופוסע אל עבר הדלת האחורית, נכנס אל תוך הבית הגדול. 
אני צופה באוון עושה את דרכו בחזרה אל הבית, בוחנת את המראה שלו לאחר שעות של עבודה תחת השמש הקופחת. 
הוא הסיר באיטיות את החולצה, מנגב בעזרתה את הזיעה שהצטברה על מצחו. 
דבריו מאמש שוב חוזרים לראשי, מעניין למה הוא התכוון ואם בכלל. 
אחרי הכל שנינו היינו שיכורים… 
הוא מגיע אל המרפסת הקטנה, מדלג בזריזות מעל מעקה העץ הדק והבהיר. 
״בוקר טוב״ הוא מחייך לעברי וזה נראה כאילו כלום לא התרחש אמש, כאילו המבוכה עברה. 
״בוקר טוב״ אני מחייכת בחזרה אליו, הוא מתיישב לידי על נדנדת העץ, איגלי זיעה נוצצים מכסים את מצחו ופלג גופו העליון והחשוף.
קעקוע ענקי כיסה את כתפו השמאלית האחורית, לא שמתי לב אל הקעקוע הזה קודם לכן כשהוא התרחץ באגם. 
לא שמתי לב שאני בוהה בו כבר במשך כמה דקות, הוא רק חייך ולא אמר דבר. 
״אז מה שתלת שם?״ שאלתי אותו בכחכוך גרון קל, מנסה לצאת מהמבוכה אליה נקלעתי. 
״בצל ירוק, הכי טעים שאי פעם תאכלי״ הוא אומר ומחזיר את מבטו אל השדה הגדול, אל שטח האדמה אותו עבד לפני כמה רגעים בודדים. 
״ארוחת בוקר מוכנה״ קולו של ג׳ארד קוטע לפתע את השיחה הקטנה שנוצרה ביני לבינו.
הוא קם מהנדנדה ועזר לי לקום על רגליי, מוביל אותי כשהוא מאחורי בחזרה אל הבית. 
רגע לפני שפסעתי מבעד למפתן הדלת האחורית הוא תופס בידי בעדינות ועוצר אותי. 
״לגבי אתמול…״ הוא אומר בקול נמוך, לעזאזל, הייתי בטוחה שהוא שכח מזה. 
סומק עדין הלהיט את לחיי, גורם לי להשפיל את ראשי מטה אל הרצפה כאילו היא הדבר הכי מעניין שקיים. 
לא באמת קרה משהו בנינו, רק משפט קטן שיצר אי נעימות.
״הכל בסדר נכון?״ הוא שואל בהססנות, מבטו הכחול נוקב בי גם בלי שאביט לפניו.
״מעולה״ אני מחייכת קצרות ונכנסת אל הבית כשהוא מתעקב מאחוריי.