The End Of Our World – פרק 2

הכל שחור כל כך, הכל ריקני כל כך מרגע לרגע… 
אני זוכרת הכל, אני זוכרת כל פרט ופרט החקוקים בתוך מוחי.
זה מרגיש כאילו חור שחור שאב אותי פנימה ולראשונה אני מצליחה לצאת החוצה.
הכול מרגיש לי מוזר כל כך, כאילו משהו הכרחי חסר לי, משהו נחוץ. 
כמו… נשימה.
אני יודעת שהעניים שלי עצומות, אבל כשאני מנסה להיאבק עם עפעפיי שיפקחו אני לא מצליחה לגרום להם לנוע מעלה. אני מצפה לאור קלוש שיאיר את התוהו והבהו השחור המקיף אותי מכל עבר.  
כמו גלי ים שחורים שמציפים אותי ומכסים אותי, הכל כל כך קשה נורא. 
לזוז, לנשום, להגיד משהו, לזעוק לעזרה. כאילו כל מעמסת העולם נפלה על כתפיי פתאום, כאילו אוקיינוס שלם נוחת עלי בלי שום אזהרה מוקדמת מראש. 
ואני טובעת.
לאו דווקא נרטבת… אני מרגישה יבשה יותר מאי פעם בתוהו והבהו האפל הזה. 
שוב הרגשה מוזרה משתלטת על הריק, הרגשה מוזרה שאין לי מושג למה השתלטה עלי לפתע. 
אני מבחינה בנקודת אור רחוקה ממני, נראת רחוקה במיליוני ואלפי קילומטרים,גרוע יותר… באלפי שנות אור. אני מנסה לרוץ אל עבר נקודת האור, גם אם זה יקח לי שנים על גבי שנים, אני רק רוצה לברוח מהחושך ומהעלטה שמסביב.
רגליי מסרבות לנוע, אני לא מצליחה להבחין בגופי בתוך החושך הזה, כאילו אני רק נשמה תועה בריק אינסופי ונצחי. 
אין לי מושג כמה זמן עבר עד שהבחנתי שאני בתוך החושך הזה, זה מרגיש שניות, דקות, שעות, ימים, לילות, שבועות, חודשים, שנים, כבר אין לי מושג כמה זמן אני פה, כמה זמן אני טובעת באוקיינוס השחור והאפל הזה. 
נקודת האור המהבהבת ממרחקים מתקרבת לעברי, עפה במהירות הקול לכיווני, ועדיין באיזה שהיא צורה מטורפת- הכול שקט נורא כמו החושך שמסביבי. 
נקודת אור נוספת מהבהבת ממרחק, מנקודת ההתחלה של הנקודה הקודמת וגם היא עפה לכיווני, שני נקודות האור מתחרות האחת בשנייה מי תגיע אלי הכי מהר. 
ואני רק רוצה שזה יתנגש בי בחוזקה, שזה יעורר אותי מהעלטה. 
האור משתלט על החושך, הכול לבן וצח והחושך לאט לאט נסוג ממני, העלטה לאט לאט נעלמת יחד עם החשכה והריק השחור והאינסופי- נעלם כלא היה.
אני מרגישה שוב שליטה על הגוף שלי שנמצא בתרדמה עד עכשיו בתוך החושך הנורא, אבל כאן באור השליטה חזרה אלי. 
אני ממצמצת כמה פעמים ספורות, מחליטה לפקוח את עייני במכה לא משנה לאיזה מחזה אראה בקומי. 
הכול מטושטש ולא מובן, האור עדיין מככב בעייני וגורם לצורות מוזרות ומזוגגות להופיע באוויר המטושטש שמולי. 
הראייה שלי לאט לאט מתבהרת, לאיטה מתחדדת ואני מצליחה להבדיל בין הדברים הרבה יותר טוב.
תקרה לבנה, ארבע קירות לבנים. 
אני שוכבת על מיטה, לא כל כך גדולה אבל בהחלט נוחה, אני שוקעת בה ברכות. 
השליטה לאט לאט חוזרת אלי, אני מצליחה להוזיז את קצות אצבעותיי ולהתעורר מהתרדמת על המיטה הרכה. 
אני מסתכלת מסביבי, אני בתוך חדר קטן וביתי.
קירות מלאים תמונות ממוסגות ופוסטרים שונים, רהיטי נוער מפוזרים צמודים אל הקירות ועמוסים בכל כל הרבה דפים וחוברות. 
אני מרימה לאט את ראשי, שערי החום פזור ומבולגן סביבי, כאב ראש עדין פועם לאיטו ברקותיי. 
איפה אני לעזאזל? 
אני מסתכלת על עצמי, אני לבושה אך ורק בחולצה מכופתרת גדולה ומשובצת בצבעי כחול כהה ולבן. 
אני קמה לאט מהמיטה הנוחה, כאב עצום פועם לפתע ברגלי ואני קורסת בקול על רצפת העץ החומה. 
אנקת כאב משתחררת מפי ואני מביטה על רגלי הכואבת, תחבושות לבנות מקיפות את כל ירכי וכתם אדום וגדול מתנוסס עליהם. 
חרדה מתחילה להציף אותי, אני מחפשת את הדברים שלי בחדר הזר, את התיק ואת הנשקים שלי. 
אני מנסה לקום שוב על רגליי אבל עווית של כאב חוזר וגורם לי לכשול קדימה שוב, אני גוררת את עצמי בכוח אל מחוץ החדר הקטן. 
אני מסתכלת בבהלה לצדדים, אין לי מושג היכן אני, איך הגעתי לכאן… 
רעש של צעדים מהירים נשמעים באוזניי, כבדים, גדולים, אני מסתובבת אל הכיוון הנגדי, מנסה להתקדם בזריזות ובזהירות אל תוך פנים המסדרון כדי להסתתר. 
״מיה?״ אני שומעת קול של גבר, קול שאני די בטוחה ששמעתי בעבר. 
אני שותקת, מסתתרת אחרי הקיר הבולט והלבן. 
עצרתי את נשמותיי הכבדות, נושמת בשקט מאפי הסתום. 
הצעדים מתקרבים אלי, צעד ועוד צעד שמתקדמים לכיווני. 
אני מתפללת בשקט, מתפללת שלא ימצא אותי ואני אוכל לברוח מכאן. 
״מיה, את מדממת…״ אני מסתכלת בהיסטריה של הרצפה, שביל טיפות אדומות מובילות היישר אלי. 
אני יוצאת ממחבואי. 
נשענת על הקיר הלבן ומכתימה אותו בדמי, בקושי מצליחה לעמוד ישר בלי שכאב עצום יגרום לעוויתות של כאב. 
״מי אתה?״ אני שואלת אותו מבולבלת, אני בוחנת את פניו, הם נראות מוכרות אבל אני לא מצליחה לזהות מהיכן. 
״קוראים לי אוון, הכרנו ביער ליד האגם, פגשנו בך אני ואחי ג׳ארד״ הוא מסביר לי ומתקדם לעברי לאט. 
דמותו מתחילה להיטשטש מול עיניי, אני מנסה לומר משהו אבל רק מלמול שקט יוצא מבעד לפי. 
הוא מתקרב אלי עד שהוא תופס בגופי החלש ואני נופלת אל זרועותיו תשושה. 
״מה קרה?״ אני שואלת מבולבלת, הכאב כל כך קשה שאני לא מצליחה לגרום לעצמי לחשוב על מה שקרה. 
״חיילים, הם ירו לכיווננו את חטפת כדור״ הוא מסביר לי ומרים אותי בעדינות על ידיו, כאילו הייתי רק נוצה קטנה וקלה כל כך. 
אני מביטה על רגלי, התחבושת הלבנה נספגה בדמי העז והאדום. 
״כשקמת פתחת את התפרים…״ הוא אומר לי בשקט, אבל אני בקושי שומעת, מנסה להרגיע את ליבי הדוהר במרכז חזי ואת דמי המתפרע בעורקיי ולבסוף יוצא מרגלי. 
הוא נכנס אל תוך חדרון קטן ומניח אותי על מושב אסלה לבנה ופונה אל רגלי. 
״מה אתה עושה?״ אני שואלת אותו בזמן שהוא מתעסק בתחבושות הספוגת דם שעל רגליי. 
״צריך לתפור אותך שוב״ הוא מלמל בזמן שהוא עוסק במלאכתו. 
״למה אתה עוזר לי?״ אני מסתכלת עליו במבט תוהה, הוא לא מרים אלי את מבטו, רק פונה להביא את ערכת העזרה הראשונה שבתוך הארון הקטן שמתחת לכיור המחליד. 
״למה לא?״ הוא עונה לבסוף, סופג אל תוך צמר גפן חומר שקוף מתוך בקבוקון קטן מזכוכית. 
״אתה לא מכיר אותי…״ אני משיבה לו, הוא מצמיד את צמר גפן אל רגלי וצרחה מיד בוקעת מפי. 
שרפה מלווה את הכאב עכשיו, הוא מחטא את פצעי המדמם. 
״זה שהעולם השתנה והאנושות קרסה, לא אומר שצריך להפסיק להיות אנושי אחרי הכל״ הוא עונה לי בקצרה, מנסה להסיח את דעתי מהכאב הנורא. 
שקט משתרר, אני לא מרגישה כבר את הכאב רק שוקעת באופוריית חושים מוזרה. 
הוא מטפל ברגלי ותופר את הפצע המדמם שנפתח. 
דקות ארוכות של שקט עוברות בזמן שהוא מטפל ברגלי, תופר, מנקה וחובש אותי. 
״תודה״ אני מלמלת לעברו עם חיוך קטן וקלוש על שפתיי. 
הוא מחייך חיוך קטן לעברי ומרים אותי מעל האסלה, שוב כאילו הייתי רק נוצה. 
״כבר כמה זמן אני מחוסרת הכרה?״ אני שואלת אותו כשהוא מוביל אותי בחזרה אל החדר בו התעוררתי מקודם לכן. 
״כמעט שבוע…״ הוא עונה לי וגורם לי לפקוח את עיניי בהפתעה. 
״ומי החליף את בגדיי?״ אני שואלת בביישנות לאחר רגע קל, מכחכחת בגרוני מרוב הבושה. 
הוא גיחך בשקט, גיחוך שכמעט בלתי נשמע. 
״ג׳ארד, הוא זה שהציל אותך מהחיילים, הוא יחזור בקרוב״ הוא אומר לי ומשכיב אותי על המיטה הנוחה בחזרה. 
מכסה את גופי החלש והפצוע בעזרת שמיכת צמר דקה ואפורה. 
״לאן הוא הלך?״ אני שואלת אותו בזמן שהוא עושה את דרכו כדי לצאת מהחדר. 
״אל תדאגי בנוגע לזה״ הוא מחייך אלי ומיד יוצא מהחדר הקטן, משאיר אותי מבולבלת מאחור. 

מי הם האחים האלה?