The End Of Our World – פרק 15 אחרון

אני נכנסת שוב אל בית החווה.
הכל נראה מוזר פתאום אחרי הבריחה הלא מתוכננת שלי.
לא חשבתי שאחזור לפה בחזרה, שאפול ברשת שלו ואחזור איתו לפה.
האוויר שונה.
אין לי מושג איך לתאר את זה בכלל, איך אני מצליחה לשים על זה את האצבע…
אין לי מושג, אני רק יודעת שהאוויר שאני נושמת שונה.
״היי…״ קולו הגברי והמוכר של אוון נשמע באוזניי, הוא עומד מאחורי ומניח יד חמה על כתפי.
״הכל בסדר תרגעי, אלה אותם הקירות״ הוא מלמל לאוזניי ועוקף אותי, נכנס אל תוך פנים הבית.
אני עוברת את המטבח שרק לפני כמה ימים עוד ישבנו מסביב לשולחן צוחקים.
קשה לי לשקר.
אני לא יכולה להעמיד פנים ששום דבר לא קרה ובשנייה בודדה הכל חזר לקדמותו כאילו לחצנו על כפתור הפעלה.
הכל מוזר לי כל כך.
ג׳ארד נכנס אל הסלון ומיד ניגש אלי, מחבק אותי חזק.
גופי אוטומתית זז במהירות, זז כאילו גופו מצורע ומצולק.
״היי… אני יודע שזה קשה לעיכול, אנחנו נתגבר על זה ביחד״ הוא מחייך אלי ונושק לראשי בעדינות, עוקף אותי ונכנס אל המטבח הגדול.
גופי מוצף ברגשות סותרים, עדיין לא יצא לי לדבר עם ג׳ארד מאז אותה הנשיקה, עדיין לא יצא לי לספר לו שבחרתי באחיו התאום אחרי הכל.
אני עושה את דרכי מעלה אל עבר החדר ששימש כחדרי בחודשים האחרונים.
אני מגיעה אל הדלת, המנעול שלו פרוץ ושבור, דלת העץ מרוסקת על צידה.
אני נכנסת פנימה אל הבלאגן, אל מצעי המיטה ההפוכים, אל הרהיטים השבורים מסביב.
אני מרימה לאט את מבטי אל עבר החלון ממנו קפצתי רק מלפני מספר ימים.
הוילון האדום עוד מתנופף ברוח הלוהטת הנושבת מבעד לחלון.
״היי…״ קולו הגברי והמוכר שוב נשמע באוזניי, אני מסובבת את מבטי אל אוון העומד בפתח החדר.
״אני מצטער על איך שהחדר נראה, ברגע שקפצת הייתי חייב לשבור כמה דברים״ הוא ממלמל ברכות ונכנס פנימה.
אני מתיישבת על קצה המיטה ההפוכה, שברי זכוכית מפוזרים על הרצפה ממנורה ישנה שישבה על שידת הלילה שלצד המיטה הגדולה.
״ג׳ארד עדיין לא יודע״ אני מחליפה את הנושא במהירות.
הוא מביט עלי בכיווץ גבות, עיניו הכחולות זוהרות מנסות להבין אותי, את הקרירות שלי.
אני משפילה את מבטי ומוצאת עיניין רב בציפורניי הארוכות והמרוחות בלק ישן ובהיר שכבר התחיל להתקלף.
״אני אדבר איתו, אני אמשוך קצת זמן״ הוא אומר כעבור רגע ויוצא מהחדר בלי לומר עוד דבר.

שעות אני יושבת על פינת המיטה המבולגנת, לא טורחת לקום או בכלל לסדר את הבלאגן המקיף אותי.
לא שמעתי מהאחים עוד במשך היום.
שקט רצוף שאני כל כך זקוקה לו בשביל להחלים.
הם פצעו ופגעו באמון שלי כל כך חזק, שיקרו לי מהרגע הראשון בו נפגשנו.
אני צריכה זמן, כדי לחזור לבטוח בהם, לחזור להאמין בהם.
אני קמה לבסוף מהמיטה, לשבת ולהרהר במה שקרה לא יגרום לאמון שלי להיבנות שוב מחדש.
אני יורדת מטה אל הקומה התחתונה, הבית שקט ואף קול לא נשמע ברקע.
אני נכנסת אל המטבח המוכר שלא חשבתי שאראה שוב כשברחתי מכאן.
אני יוצאת אל המרפסת המחוברת אל הדלת האחורית, המרפסת המוכרת בה ישבתי שעות.
אני מביטה מסביב על השדה הגדול…
ובדיוק כמו שאר החודשים הם עבדו כל אחד בצד שלו.
אוון זורע ועומל על הצמחייה שהצליח להחיות מהאדמה המתה והיבשה.
וג׳ארד בקצה השני והנגדי חוטב עצים לאספקה של אש בשביל הקיץ הקרב.
בשביל שיהיה לנו לפחות איך להכין לאכול בחודשים בהם נהיה סגורים בין הקירות המתקלפים ביחד.
המחשבה על כך גורמת לחששות להתחיל לכרסם בתוכי, חששות על מה הולך להיות בזמן הזה.
בקיץ הכל כך ארוך הזה שהולך להימשך זמן רב כל כך.
קיץ ארוך ומייגע, קיץ ארוך מייגע וחם.

השמש שקעה לאיטה ואיך שהוא החום הכבד נורא נשבר, אוויר טיפה יותר נעים נשב עכשיו מסביב.
מאפשר לנשום שוב בניחוחות.
אני עדיין יושבת על הנדנדה ממנה לא זזתי שעות, האחים עדייו בשדה עומלים בלי הפסקה כאילו כבר מחר הקיץ הולך להגיע.
אבל יש עוד זמן, עוד מספר חודשים ספורים.
אני קמה לבסוף ונכנסת אל תוך הבית במטרה להכין לשניהם ארוחת ערב אחרי העבודה הקשה.
אז אני מוציאה מהארונות כל מה שאני יכולה לחשוב עליו.
שימורים וירקות.
שקית של בשר משומר וישן שג׳ארד מצא באחד מהסיורים שלו.
אני לוקחת את המתקן המאולתר לבישול שג׳ארד בנה, קוביית עץ ספוגה במעט חומר דליק המחובר אל כיריים קטנים.
אני משפשפת את שני הגירים בשביל ניצוץ מסכן, שוב ושוב ושוב.
אך הגירים המעצבנים מחליטים להקשות עלי את הפעולה.
אני משפשפת אותם האחד בשני בחוזקה שוב ושוב עד שסוף סוף ניצוץ קטן נדלק וגורם לקוביית העץ להתחיל לבעור.
קול אנחה שמח בוקע מפי ואני מניחה על הכיריים את הסיר הקטן והבודד שמתאים לכך.
אני שופכת לבפנים מעט מקופסאות השימורים.
קצת פטריות, עגבניות משומרות, אני מוסיפה גם טונה במי מלח וקצת תירס.
״היי״ אני שומעת קול מאחורי, אני מסתובבת ומגלה את ג׳ארד בכניסה למטבח.
״היי״ אני משיבה אליו ועוברת לפתוח את שקית הבשר המשומר.
״מריח טוב, מה את מכינה?״ הוא שואל ומתקרב אלי, צילו הגדול מעל כתפי גורם לליבי לקפוץ בתוכי.
״סתם ערבוב של כל מיני דברים, מקווה שזה יצא טעים״ אני מגככת מעט.
״אני בטוח שזה יצא טעים״ הוא אומר בשקט ותופס בידי, מסובב אותי אליו לאט.
״ג׳ארד…״ אני נחנקת בשקט מרוקי ומשפילה את מבטי כדי לא לפגוש בעיניים הזוהרות והיפות שלו.
״לא יצא לנו לדבר מאז הנשיקה ההיא״ הוא ממלמל בשקט ומניח יד חמה על מותני.
״אני…״ מתחילה למלמל, חשבתי שאוון דיבר איתו כבר, אמר לו מה קורה בנינו.
מסתבר שעדיין לא.
״מיה אני לא מפסיק לחשוב עלייך, אני לא מצליח להוציא אותך מהראש שלי״ הוא מתחיל לומר והלב שלי נקרע מבפנים, מרקיע לשחקים הכי גבוהים שקיימים.
״הבנתי שהדבר היחיד שאני יכול לדבר עליו זו את, את הדבר הראשון שאני חושב עליו כשאני מתעורר והדבר האחרון שאני חושב עליו לפני שאני נרדם״ הוא אומר בשקט ומסיט קבוצת שיערות שוררת מעל פניי.
״נכנסת לי לדם״ הוא לוחש אלי, גוש גדול חונק את גרוני, אין לי מושג מה לומר לו.
הלב שלי עדיין אוהב אותו, אבל אין לי ספק שבחרתי באוון.
אין לי ספק בנוגע להחלטה שלי, לבחירה שלי באחיו התאום.
״ג׳ארד, אני כל כך מצטערת״ אני מלמלת אליו, מנסה לחשוב על תירוץ מספק שלא חושף הרבה.
אני לא רוצה שהקרע בניהם יבוא ממני, לא אני זאת שצריכה לספר לו מה קורה.
״אני לא מוכנה להכיל את ליבי כרגע, הוא פצוע, אני לא יכולה לאהוב אותך עכשיו״ אני אומרת בדממה, ממש שקטה ובקושי נשמעת לסביבה.
רק הוא שומע אותי.
ידו נופלת במהירות מעל מותני, הוא לוקח צעד אחד אחורה ממני.
מהנהן אלי בראשו פעם אחת ומחייך חצי חיוך מזויף ויוצא מהמטבח.
״לעזאזל.״