The End Of Our World – פרק 14

-כעבור שבוע- 

הלילות כל כך מפחידים ואפלים… 
שום דבר לא שובר את החשכה השוררת מסביב. 
לא הצלחתי לישון, אפילו לא דקה אחת בודדה.
למרות העייפות הכבדה שמסוככת מעל אפעפיי אני לא מצליחה להירדם. 
לא ישנתי כבר מספר לילות, לא מאז שגיליתי את האמת המרה. 
רק ברחתי… כמה שיותר מהר.
כמו אייל בסכנה. 
אני לא מצליחה לעקל את זה עדיין, את השקר הכל כך משמעותי הזה. 
איך הם העזו לעשות לי את זה? 
לשקר לי מהיום הראשון בו נפגשנו ליד האגם הגדול כמה חודשים אחורה. 
אני זוכרת את הרגע הזה בבירור, הרגע הזה שהאמת התגלתה. 
חיפשתי דבר מה בארון הבגדים של אוון ולפתע מצאתי תמונה. 
תמונה קטנה שהוחבאה בין מדפי העף המתקלפים. 
תמונה חדה וברורה של אוון וג׳ארד במדים של חיילים. 

-לפני שבוע- 

אני מתעוררת לאט למשמע קול הקורא בשקט בשמי, יד גדולה נחה על כתפי ומנערת אותי קלות. 
״היי, מיה, תתעוררי…״ אני שומעת קול מעומעם באוזניי, אני פוקחת לאט את עיניי, אוון סוכך מעלי ומביט בי מבט עדין וכחול זוהר.
״היי״ אני לוחשת בחזרה, השינה הזאת הייתה כל כך טובה, בדיוק מה שהייתי זקוקה לו כדי למלא את כל המצבורים הריקים שלי.
״כדאי שתתעוררי, את ישנה כבר כמעט עשרים-וארבע שעות״ הוא ממלמל ברכות ומלטף את מצחי, מסיט את שערי החום הצידה. 
אני מתעוררת במכה, קמה ממצב של שכיבה לכדי ישיבה. 
אני עדיין לבושה רק בהלבשה תחתונה, תחתון וחזייה שחורים חלקים. 
״עשרים-וארבע שעות?״ אני שואלת אותו מופתעת ומחפשת במבטי אחר הבגדים שלי. 
״קדימה יקירה תתעוררי, אני אכין לך לאכול״ הוא מגחך בשקט ונושק לראשי, נותן לי את חולצת הטריקו שלבש קודם לכן. 
לבשתי אותה על גופי הצנום וסדרתי את שערי הפרוע לקוקו מרושל על קודקודי. 
״איך את מרגישה?״ הוא שואל אותי וקם מהמיטה, מתקדם אל עבר דלת חדר השינה. 
״הרבה יותר טוב״ אני מלמלת אליו בחזרה והוא יוצא מהחדר בדרכו אל המטבח כדי להכין לי ארוחה קלה. 

ישבנו בחוץ במרפסת הקטנה, על נדנדת העץ הישנה שלוודאי כבר שנים עומדת כאן. 
״למי הבית הזה היה שייך?״ אני שואלת את אוון בסקרנות, לא יצא לי לחשוב על זה באמת. 
״משפחה שמתה בהתפרצויות של המחלות הראשונות״ הוא ממלמל אלי ומלטף את שערי. 
״מעניין איך הם היו?״ אני שואלת שאלה שאני יודעת שאין לה תשובה. 
״למה זה מעניין אותך פתאום?״ הוא שואל אותי מגחך ומחייך, חיוך החושף טור שיניים לבנות וישרות. 
״סתם עברה בראשי המחשבה לרגע, מי ישנו על המיטות שעליהם אנחנו שוכבים״ אני אומרת בשובבות ונושקת קלות ללחיו. 
הוא נאנח בשקט ונותן לי נשיקה קלה על שפתיי. 
״הלוואי וזאת הייתה מציאות אחרת, שונה, והייתי מתאהב בך במסעדה או אולי קניון או קולנוע״ הוא מעלה על דעתו אופציות שונות שהלוואי והיו יכולות להיות אמיתיות. 
״אבל אם זאת הייתה מציאות אחרת, לא היית מגיע לקצה השני של המדינה, לא היית חושב על להתאהב בילדה קטנה״ אני ממלמלת ומשפילה את מבטי אל רצפת העץ של המרפסת הקטנה. 
הוא מיד מצקצק בלשונו כאילו אמרתי דבר מה אסור. 
״תפסיקי לדבר שטויות מיה! זה הגורל שהפגיש בנינו ואני בטוח שאם היינו במציאות אחרת, במציאות שונה, הגורל היה מוצא דרך אחרת להפגיש בנינו״ הוא אומר בחיוך קל ומאמין, לא יצא לי לפגוש המון אנשים מאמנים. 
אמונה זה מצרך כל כך יקר בימים אלו, יקר כמעט כמו כל שאר המצרכים הבסיסיים. 
״הקיץ מגיע בקרוב…״ אני מחליפה את הנושא בקלילות ונאחנחת בקול רם. 
השדה מתקדם, כל יום אוון עובד שעות בשמש הקופחת על מנת לגדל תבואה. 
״עוד חודשים ספורים ובודדים ואי אפשר יהיה אפילו לצאת מהבית״ הוא אומר ובוחן גם הוא את השדה. 
חיים שצמחו מהמוות הספוג באדמה, כמה אירוני זה נשמע, אבל זה נכון. 
״מתי נספר לג׳ארד?״ אני שואלת אותו לפתע, לא רציתי להעיק עם הנושא הזה יותר מידי. 
אבל עם הקיץ הקרב, ועצם העובדה שנהיה שלושתינו סגורים בתוך בית אחד בלי היכולת לברוח… גרמה לי לחשוב על זה שוב פעם נוספת.
״אני אספר לו ברגע שיחזור״ אמר והרים את מבטי אליו, אל העיניים המשגעות שלו שלא מפסיקות למשוך אותי אליו. 
״ואם הוא לא יאהב את העובדה שאנחנו ביחד?״ אני שואלת אותו בהססנות קלה. 
הוא נאנח כמעט בינו לבין עצמו אבל בהחלט שמעתי את קול האנחה השקטה. 
״הוא יתגבר על זה, לא תיהיה לו ברירה״ הוא אומר במשיכת כתפיים קטנה. 
ליבי מחמיץ פעימה, אני כל כך מרחמת עליו…

-כעבור שבוע- 

ידיים גדולות לפתח תופסות אותי ומעירות אותי מהשינה הרדופה שלי. 
אני מתעוררת בבהלה וקופצת בידיו המוכרות של אוון. 
״תשחרר אותי!״ אני צועקת ונאבקת בידיו העבות. 
״תפסיקי, את מוכנה להקשיב לי?!״ הוא צועק ומנסה לייצב אותי על רגליי, אני רק מועדת ונופלת למרגלות העץ על האדמה הקשה. 
הוא מתיישב מולי ותופס בידיי בחוזקה, מפחד לשחרר שמא אברח והוא לא יצליח למצוא אותי יותר לעולם. 
״אתה שיקרת לי!״ אני מטיחה את האמת בפניו, אני לא מתכוונת לחכות עד שידבר וינסה להסביר את פשר מעשיו. 
״את לא מבינה בכלל! את לא יודעת את כל הסיפור!״ הוא אומר בנימה כאובה ובכיווץ 
גבות. 
ידיו החמות והמוכרות אוחזות בידיי ואני יודעת שלמרות הסתירה של מחשבותיי אני מתנחמת במגעו המוכר. 
״איך אני אמורה להבין את הסיפור כולו אם אף פעם לא סיפרת לי אותו?״ אני שואלת אותו מאוכזבת, מבטו מושפל מטה אל ידינו האחוזות האחד בשנייה. 
״אתה שיקרת לי! מהרגע הראשון שנפגשנו, מעולם לא סיפרת לי את האמת״ אני אומרת לו בנוקשות ובקרירות. 
״אתה ידעת הכל עלי, ידעת כל סנטימטר שבי, נתתי לך את הלב שלי״ אני אומרת לו ומרימה את מבטו הכחול שיביט אל תוך עיניי, שיראה את הכאב והפחד הצרופים. 
״כל כך הרבה הזדמנויות היו לך, לומר לי מי אתה באמת… וכל הזמן שהיינו ביחד אתה העדפת לשתוק״ אני אומרת לו, את כל מה שחשבתי עליו ברגעי המנוסה האחרונים שלי. 
״אם הייתי מספר לך היית בורחת בדיוק כמו עכשיו״ הוא אומר במשיכת כתפיים קטנה. 
״את מפחדת ממני בגלל שאני חייל, בגלל שכל מה שאי פעם ידעת על חיילים השתנה ברגע שהאנושות קרסה״ הוא מסביר לי את מה שידעתי כבר. 
״חיילים הם התגלמות הרוע, הם רוצחים כל כך הרבה אנשים, חולים, בודדים רק כדי להוכיח לעולם את הכוח שיש בידיים שלהם, את הכוח לקחת מה שלא שייך להם״ אני אומרת לו במשיכת כתפיים קלה, הוא עדיין לא מביט לפניי, עיניו עדיין תקועות על ידינו האחוזות זו בזו. 
״אני נפצעתי בגללכם, בחודש שעבר, אני נפצעתי בגלל שהחיילים ההם רדפו אחריכם״ זה לפתע מכה בי, לא חשבתי על זה עד עכשיו. 
״את לא מבינה את זה מיה? את לא מבינה את זה?״ הוא לפתע מרים את קולו בעצבים. 
״את לא מבינה שברגע שראינו את כול הרוע שיש בחיילים ובצבא עזבנו כמה שיותר מהר!״ הוא מנסה לשכנע אותי אבל זה לא קונה אותי, רק מלחשוב על כך שהם היו שותפים לכל כך הרבה פשיעות ורציחות משנה את נקודת המבט שלי. 
״מהרגע שהאנושות קרסה אני וג׳ארד הפכנו עריקים, לא יכולנו להתמודד עם כל המוות והשנאה!״ הוא אומר בהנדת ראש. 
״אותו היום שנורת בחודש שעבר, בגלל החיילים שרדפו אחרינו, אנחנו עריקים כבר כמה שנים״ הוא תופס את פניי בשתי ידיו. 
״לא סיפרתי לך את זה כי לא רציתי שתרתעי ממני בדיוק כמו שאת נרתעת ממני עכשיו״ הוא מלטף את לחי ושפתיי ובלי לחשוב בכלל אני מתרחקת ממגעו החם. 
״אני אוהב אותך, מעולם לא שיקרתי לך בנוגע לזה, מעולם לא שיקרתי לך על הרגשות שלי אלייך״ הוא משתמש באהבה שלו אלי כתירוץ. 
״אני יודע כמה את מפחדת ממני עכשיו, אני בטוח שהיו לך כבר כמה היתקלויות עם חיילים שאת כבר די בטוחה מי הם באמת״ הוא מתקרב אלי לאט, הלב שלי פועם בחוזקה. 
״אני לא כמוהם, פעם חשבתי שכן, שאני אולי קצת משניהם…״ הוא מתחיל לומר ומגחך בשקט. 
״אבל ברגע שהכרתי אותך הבנתי שאני לא יכול להיות שניהם, בחרתי להיות אנושי, לצידך!״ הוא תופס את פניי ומלטף עם אגודליו את שפתיי. 
״איך אני אדע שאתה דובר אמת? איך אני אוכל לסמוך עלייך שוב?״ אני שואלת אותו מבולבלת נורא. 
״עם הזמן״ הוא מנשק קלות את שפתיי ואני עוצמת את עיניי בחוזקה, מפחדת אולי שמשהו השתנה. 
אבל אותו המגע העדין אותו הטעם המתוק והמוכר, שום דבר לא השתנה. 
״עם הזמן?״ אני שואלת אותו בקול אנחה קלה ומעומעמת. 
״עם הזמן, שנתבגר ונתחתן והיו לנו ילדים…״ הוא מחייך למשמע דבריו.
״ילדים?״ אני שואלת בהססנות ובחיוך קל ומבולבל. 
״את עדיין לא מבינה עד כמה אני באמת אוהב אותך?״ הוא שואל אותי מיואש. 
״אני רוצה להתחתן איתך, אני רוצה אותך בכל צורה אפשרית״ הוא מתחיל לומר ומתקרב לאוזני. 
״אני יודע שזה כל כך מהיר, שאנחנו מכירים רק חודשים בודדים, אבל החודשים האלה הספיקו לגרום לי להתאהב בך כל כך עד כדי כך שחיים בלעדייך כרגע נראים לי חלום בלהות״ הוא נושק קלות למצחי ואז ללחיי.  
״בגלל זה רדפת אחריי עד לכאן?״ אני שואלת אותו ומביטה בעיניו הכחולות זוהרות. 
״לא יכולתי לשאת את המחשבה שאת כאן בחוץ לבדך, אלוהים יודע מי יכול לבוא לפתע ולנסות לעשות לך משהו… לא יכולתי לשאת את המחשבה הזאת״ הוא אומר לי ומקים את שנינו מהאדמה הקשה בחזרה על רגליינו. 
״בואי נחזור הביתה?״ הוא שואל אותי ואוחז בידי. 
אני מהנהת קלות לעברו. 
הוא מחייך חיוך גדול ומושך אותי אחריו בחזרה אל בית החווה. 
אולי עם הזמן אוכל ללמוד לחיות עם העובדה שהוא היה פעם חייל, ואם לא אוכל… 
אעזוב אותו, לתמיד.