The End Of Our World – פרק 13

-כעבור שבוע-

חושך ירד על היער האפל, רעשים מוזרים וזמזום חרקים הפיחו את דממת הלילה הקודרת מתחת למעטה העצים. 
אין לי מושג ממה פחדתי יותר, מלעצור עכשיו ואולי להיפגש שוב באחים או להמשיך הלאה בשעות מאוחרות אלה של הלילה. 
נשענתי על בול עצה עבה, מחבקת את תיקי קרוב אל חזי ואת האקדח שלי אחוז בחוזקה בידי. 
אני לא מצליחה לעקל את זה, איך הם הצליחו לשקר לי כל הזמן הזה? 
לחיות איתי מתחת לאותה קורת גג ולשקר לי בפנים. 
אני כל כך כועסת! 
לא… 
אני רותחת! 
בעיקר על אוון ששיקר לי במצח נחושה ולא הסגיר אפילו לא פעם אחת את האמת המרה. 
אחרי כל מה שהיה בנינו, כל מה שחלקנו. 
הלב שלי נשבר לרסיסים, אני מרגישה כל כל נבגדת כרגע. 
איך הרשתי לעצמי להתאהב באדם שאין בו אפילו לא טיפת אנושיות קטנה. 
חשבתי שהוא אוהב אותי…
אני מרשה לעצמי לנוח מעט, אבל אוזניי קשובות לשקט הרועם מסביב, לקלוט כל צליל שהוא שאינו מתאים לרחש הלילה. 
לעזאזל. 
דמעות מרות זולגות מבעד לעיניי, שורפות את דרכן מטה עד שהן נספגות בשפתיי הסדוקות. 
לעזאזל! 

-לפני שבוע- 

״מיה?״ אני שומעת את קולו של אוון קורא לי, קולו מהדהד בחלל הבית הגדול. 
אני קמה מהספה עליה ישבתי במשך כמה שעות ונכנסת אל המטבח הקטן. 
הוא עמד ליד השיש נשען עליו, ושותה מים קרים מתוך הצנצנות המונחות לצידו. 
״היי״ חייכתי אליו והתקרבתי לכיוונו, הוא עמד נטול חולצה ומזיע כל כך. 
״אתה ממש חייב מקלחת״ אמרתי לו מגחכת למראהו המזיע כל כך, מזיע יותר מבדרך כלל. 
״אני אשמח להתקלח איתך״ הוא קופץ על הצעה של נאמרה וגורם לי לצחוק הפעם בקול רם יותר.
אני מתקרבת אליו והוא תופס בגופי, מצמיד אותי קרוב אליו. 
לא אכפת לי מהזיעה שלו, לא אכפת לי כמה מסריח הוא. 
פשוט התהפנטתי מהעיניים הנוצצות ומהשרירים הבולטים. 
הוא הרים אותי על ידיו כמו נוצה קלילה והניח אותי על השיש המבריק. 
״יש לי מתנה עבורך״ הוא אמר והכניס את ידו אל תוך מכנסי הג'ינס הישנים שלבש לגופו. 
״מתנה?״ שאלתי אותו מבולבלת, לוקחת מטלית הזרוקה לצידנו ומנגבת את איגלי הזיעה ממצחו שנוצרו משעות העבודה הרבות תחת השמש. 
״אני הכנתי״ הוא מוציא צמיד עדין עם תליון קטן של כוכב, גורם לי לפעור את עיניי ולהניח את ידי על פי מרוב הפתעה. 
״אתה הכנת את זה?״ אני שואלת אותו מופתעת, זה נראה כאילו הוא קנה את זה עכשיו מתוך חנות. 
הוא סגר את הצמיד על ידי הימנית והרים את מבטו בחזרה אלי. 
״אהבת?״ שאל אותי והסתכל עלי בציפייה לתשובה. 
נישקתי את שפתיו בעדינות, מחבקת את גופו הגדול והשרירי. 
״אני אוהבת אותך״ מלמלתי אליו, הוא מחייך מרוצה ומוריד אותי בהנחה מעל השיש המבריק. 
״גם לי יש הפתעה בשבילך״ אני אומרת לו לאחר רגע קצר של מחשבה. 
״באמת?״ הוא שואל אותי עם מבט זחוח על פניו היפות. 
אני תופסת בידו ומושכת אותו אחרי אל עבר חדרו שבקומה התחתונה. 
״אני כל כך אוהב אותך״ שמעתי את קולו ממלמל לאחר רגע כשהוא הבין מהי ההפתעה שמצפה לו. 
הוא עוצר אותי בכניסת לחדרו, גופו הגדול סוכך עלי והדביק אותי אל הקיר הקר. 
״את בטוחה? אני לא רוצה לפגוע בך״ הוא אומר לי בשקט וגורם לכל גופי להמתח. 
בכל פעם הוא מפחד לפגוע בי, לעשות משהו שהוא יותר מידי ולהכאיב לי. 
אבל הוא לא מבין שאני אוהבת את זה, רק בגלל שאני אוהבת אותו. 
״אם לא תפשיט אותי עכשיו אתה תפגע בי יותר״ אני מלמלת לאוזנו וזה נראה שזה בהחלט מדליק אותו. 
הוא מנשק את שפתיי בכוחניות שאני אוהבת, נושך אותם קלות ומקפיץ אותי על ידיו. 
גבי נחבט בקיר הקר והוא ממהר להוריד את בגדיי מעל גופי הרזה והצנום. 
אנחנו נכנסים אל החדר הרחב והוא זורק אותי בעדינות על המיטה הרכה. 
״איפה היית עד עכשיו?״ הוא מתנתק ושואל אותי לפתע. 
״מחכה״ חייכתי אליו ומשכתי מעל גופו את מכנס הג'ינס הישן שלרגליו. 

שעות של שקט שאנחנו רק שוכבים זה לצד זה, לא מדברים, רק מתנחמים בנוכחות האחד של השני. 
ידו הגדולה פרוסה על גבי, עוברת הלוך ושוב על עמוד השדרה שלי, גורמת לצמרמורת קלה לחלוף בכל רמח איבריי. 
״את יודעת שאני אוהב אותך נכון?״ קולו קוטע את השקט השורר. 
״נכון״ אני עונה ומסתובבת אליו, על פניו מופיע מבט לא מובן.
״מה קרה?״ אני שואלת אותו מבולבלת ומלטפת את פניו המלאות זיפים קטנים ושחורים. 
״אני מפחד לאלץ אותך לעשות דברים שאת לא מוכנה להם״ הוא אומר במשיכת כתפיים קטנה. 
״אל תפחד״ אני לוחשת אליו, מלטפת את קווי המתאר של שפתיו היפות. 
״תפסיקי, את יודעת שאת כמו ספר פתוח בשבילי!״ הוא שוב חוזר על דבריו כמו כל הזמן. 
״אני יודע שאני גדול ממך, בכמה שנים טובות, כמה שנים שאולי יכולות לגרום לקרע בנינו, בגלל זה אני כל כך עדין איתך״ הוא אומר בשקט דברים שחלפו במחשבותיי כבר כמה פעמים, הפרש הגילאים שלנו. 
״גם אם אני האדם האחרון על פני כדור הארץ, את לא חייבת להיות איתי, את לא חייבת, ברצינות מיה״ הוא אומר לי ותופס את פניי בשתי ידיו. 
״למה אתה מפקפק באהבה שלי אלייך?״ אני שואלת אותו בלחישה שקטה, תופסת בידיו התופסות את פניי ונושקת להן בעדינות. 
״הפרש הגילאיים לא מפריע לי, אז אתה בן עשרים וחמש ואני עדיין רק ילדה בת שמונה-עשרה, לך זה אמור להפריע״ אני אומרת לו בכיווץ גבות. 
״אני משתדלת לא להיות ילדותית ותלותית, אני לא רוצה לאכזב אותך״ אני לוחשת לו ומתקרבת אליו. 
״את אף פעם לא תאכזבי אותי״ הוא מנשק את שפתיי מושך אותי מעליו. 
״הלוואי תהיי בהריון!״ הוא מגחך כעבור רגע ונושך קלות את שפתיי. 
״תזהר בדברייך אוון, זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים״ אני מלמלת בחיוך קטן והופכת אותנו בקלילות, כשהוא רוכן מעלי.
אני מלטפת את שרירי ידיו וביטנו ונועצת את ציפורניי בגבו. 
״זה הדבר היחידי שאנחנו צריכים״ הוא אומר לי בשקט ומנשק בעדינות את חזי. 

אני קמה לאט מהמיטה, סחרחורת קלה פוקדת אותי ואני ממהרת להתיישב עליה בחזרה. 
אוון ישן לצידי, כל היום היינו במיטה, מנצלים את הזמן בו ג׳ארד לא נמצא בין כותלי הבית. 
כל החדר הסתובב מסביבי, אני חייבת כדור.
תרופות הן מצרך יקר, לא משנה היכן תחפש לא תמצא את הכדור הפשוט ביותר והנפוץ ביותר מלפני שהכל קרה. 
אני נשכבת בחזרה על המיטה, גל חום ממלא את בטני ואני מרגישה איך גרוני מתכווץ לאט.
הקאתי את נשמתי הצידה, יורקת הכל על רצפת חדרו של אוון. 
אוון שהתעורר מהרעש מיד קם בדאגה מהמיטה ורץ אלי, אוסף את שערי ומרחיק אותי מהקיא המבחיל. 
״לעזאזל אוון, רק שאני לא באמת בהריון״ אני ממלמלת אליו בצניות, הוא צוחק ונאנח, מוזיז מפניי את שערי החום שדי ארך בזמן האחרון. 
״את לא בהריון… את רק חיוורת נורא, את לא אוכלת מספיק״ הוא בוחן את פניי ופוסק לאחר רגע קל. 
״אני אביא לך משהו לאכול, חיזרי אל המיטה״ הוא דוחף אותי בעדינות ומשכיב אותי בחזרה, מכסה אותי בשמיכה הדקיקה הזרוקה על המיטה. 
״אל תזוזי״ הוא פוקד עלי בכובד ראש ויוצא מהחדר הרחב. 
לעזאזל. 
אני מקללת בשקט בתוכי, להיות חולה בתקופה הזאת זה לא סימן טוב. 
אי אפשר לזהות סימנים, או לטפל בהם כשהם מתגלים. 
המחלות אחראיות למוות של מחצית מאוכלוסיית כדור הארץ. 
״היי, מיה, תרימי את הראש״ אני שומעת לפתע את קולו של אוון, לא שמתי לב בכלל שאני מאבדת את עצמי. 
הוא חתך לי מספר ירקות ושם לי מעט מתבשיל העגבניות שג׳ארד הכין הבוקר. 
״תאכלי, שלא תהיי חולה״ הוא מלמל בדאגה ומאכיל אותי כמו ילדה קטנה. 
אין לי מושג מאיפה זה תקף אותי לפתע, אולי באמת אני לא אוכלת מספיק וזה התבטא בכך שכל אבריי כשלו וגרמו לי להקיא. 
״לאט…״ הוא ממלמל ודוחף את הכפית לפי, מאכיל אותי לאט ובזהירות מתבשביל העגבניות והבשר הזה. 
״מיה!״ אני מתחילה לאט לאט לאבד את חדותי עד שאוון מנער את כתפיי ומעורר אותי. 
״תשארי איתי, תאכלי עוד קצת את חייבת כוח בגוף, את עומדת לקרוס״ הוא מורה לי וממשיך להאכיל אותי, ביס אחרי ביס. 
התבשיל מהר מאוד מסתיים והוא מניח את צלחת הזכוכית הריקה בצד. 
״תחזירי לישון, הכל בסדר״ הוא ממלמל ומשעין אותי בחזרה על המיטה הרכה. 
העיניים שלי נעצמות כבר לבדן ובמהירות מרוב שאני עייפה. 
״לילה טוב…״ זה הדבר האחרון שאני שומעת רגע לפני שאני נופלת בשינה.