The End Of Our World – פרק 12

קרני השמש המוקדמות מהר מעירות אותי משנתי, אוון ישן עמוקות לצידי כשידו הגדולה עוטפת את גופי הרזה. 
אני מניחה את ידי על גב כף ידו הגדולה, מציירת עיגולים קטנים ודימיוניים על עורו החם והחלק. 
היום אני עוזבת. 
אני קמה לאט ובזהירות מהמיטה הרחבה, אוון שעדיין ישן שינה עמוקה מסתובב על צידו. 
בצעדים שקטים אני ממהרת להתלבש ולעזוב את חדרו הרחב. 

נכנסתי אל חדרי הקטן בקומה העליונה. 
הכל אותו הדבר כמו שעזבתי אותו מלפני כמה ימים. 
בקושי ישנתי בזמן האחרון על המיטה הזו. 
אני מנתקת את מבטי מהמיטה המסודרת ופונה אל תיקי שיושב בפינת החדר. 
בדיוק באותו המקום שהונח לפני חודש כשרק הגעתי לכאן. 
אני מוציאה מבפנים את היומן שלי, מדפדפת על הדפים הכתובים בכתבי הצפוף, מעל אלה שנכתבו ממזמן ומעל אלה שנכתבו רק מלפני כמה ימים. 
אני תולשת מהיומן דף נקי וחלק ששורותיו עדיין לא נכתבו.

אוון היקר. 
אתה בטח תוהה למה אני כותבת לך את המכתב הזה. 
אבל את האמת אני לא יכולה לומר לך למה כי גם אני לא באמת מבינה. 
הגעתי למסקנה שהדבר הכי נכון שאני צריכה לעשות למרות שהוא מרגיש לי כל כך לא נכון, זה לעזוב… 
אני לא יכולה להישאר פה, אני לא יכולה להמשיך להוות מכשול בינך לבין אחיך. 
אני לא רוצה להוות קרע בקשר שלכם, כי אני יודעת שהוא לא יתאחה. 
אתה יודע את זה. 
הימים האחרונים היו טעונים והמדהימים ביותר בחיי במציאות הקורסת הזו. 
הלוואי וזו הייתה מציאות אחרת, מציאות יותר טובה בה הקשר שלנו היה יכול להצליח. 
בחרתי בך, אני אוהבת אותך. 
הסיבה שבגללה אני עוזבת לא ברורה לי בדיוק כמו לך. 
אבל זה הדבר הכי טוב ונכון שאני יכולה לעשות בשביל להציל את הקשר שלכם. 
הדבר היחידי שעוד אני יכולה לעשות הוא רק להודות לך. 
על שהצלת אותי, שניכם. 
הייתי כל כך אבודה לפניי… 
ויש דברים שאתה פשוט יודע, בליבך. 
אני חייבת לעזוב. 
מקווה שיום אחד תוכל לסלוח לי, על שעזבתי ככה בפתאומיות. 
ואני יודעת שארגיש ריקה, בגלל שעזבתי חלקים ממני, בכל דבר שנהגתי לאהוב… אצלך. 

שלך תמיד, מיה. 

אני אוספת את כל דבריי המעטים והבודדים אל תוך תיק הגב שלי, תולה אותו על גבי. 
אני לוקחת את דף הדפדפת המלא כעט ומתקדמת אל עבר דלת החדר הקטן. 
אני מעיפה בו מבט אחרון ויוצאת מבעד הדלת הבהירה.
שעות בוקר מוקדמות, ג׳ארד לוודאי ישן. 
אני לא רוצה לראות אותו כרגע, לא אחרי הנשיקה אמש. 
כדי שלא אצטרך להסביר לו שאני לא אוהבת אותו, לא כמו שאני אוהבת את אחיו התאום. 
אני עומדת מול דלת חדרו של אוון, מציצה לבפנים מבעד לסדק הדק והפתוח. 
הוא ישן שנת ישרים מתוקה, נראה כל כך נינוח ורגוע. 
זה כל כך מכאיב לדעת שברגע שהוא יקום הלב שלו ישבר בחוזקה והכל ישתנה.
אני נכנסת אל החדר ומביטה בפניו היפות והגבריות. 
העיניים הכל כך יפות וזוהרות שלו סגורות. 
אני מניחה את הדף המקופל לארבע על שידת הלילה שלצד מיטתו. 
ומסתובבת על עקבותיי עושה את דרכי לצאת מחדרו הרחב. 
״מיה?״ קולו לפתע קורע את הדממה והלב שלי מתנפץ בחוזקה. 
לעזאזל. 
״לאן את הולכת?״ הוא שואל אותי מופתע וקם מהמיטה, מתקרב אלי. 
אני עומדת בגבי אליו לא יכולה להסתובב ולפגוש בפניו. 
״לאן את חושבת שאת הולכת?״ הוא שואל אותי ותופס בידי, מסובב אותי אליו. 
דמעות גואות בעיניי, ואני לא יכולה לעצור אותן מלפרוץ. 
״מה זה?״ הוא שואל אותי ומציג בפניי את הפתק שרק מלפני רגע הנחתי על שידת הלילה שלו. 
איך הוא התעורר כל כל מהר?! 
הוא פותח את הפתק וקורא אותו במהירות ומיד מחבק אותי. 
״את לא הולכת לאף מקום״ ידיו אוחזות אותי ומסרבות לשחרר, אני מתפרקת בבכי בין ידיו ושנינו נופלים על הרצפה. 
״אתה יודע שאני חייבת! אני לא יכולה להישאר כאן״ אני אומרת לו בכיווץ גבות ומבט מתייסר על פני. 
״אני אספר לג׳ארד עלינו, הוא יהיה חייב לקבל את זה, להשלים עם העובדה שאני אוהב אותך״ הוא אומר בקול מתחנן, אוחז אותי כל כך חזק בלי להרפות לרגע. 
״אוון אתה חייב להבין!״ אני מנסה למצוא איך להסביר לו, אבל גם במכתבי בקושי הצלחתי להסביר מדוע. 
״אם תברחי עכשיו, את לוקחת את הדרך הקלה החוצה!״ הוא אומר לי, תופס בפניי ומכריח אותי להסתכל לעיניו הכחולות זוהרות המהפנטות כל כך. 
״את הדרך הקלה?״ אני שואלת אותו מזועזעת ומופתעת נורא. 
״אתה חושב שזה קל עבורי?״ אני בקושי מצליחה למצוא את קולי בין יבבות הבכי השקט שלי. 
״אני חושב שאת צריכה להישאר כאן, איתי, ולהתמודד עם מה שלא יהיה״ הוא מנסה לשכנע אותי. 
הוא מנשק אותי, דמעותיו נספגות בשפתיי הסדוקות מרוב בכי. 
״בבקשה תשארי״ הוא מלטף את גבי, אני מתפרקת על גופו השרירי. 
אני לא יכולה לעזוב, לא עכשיו, כשהוא כל כך נחוש לגרום לי להישאר. 

אני נכנסת אל המטבח הקטן כדי להכין ארוחת בוקר, לבסוף נשארתי. 
לא יכולתי לעזוב כשהוא ער ומתחנן אלי להישאר. 
אנחנו נצטרך לספר לג׳ארד באיזה שהוא שלב, ואני יודעת בכל ליבי שהוא לא ישאר. 
אוון נכנס אל המטבח כעבור רגע, מחייך כשהוא רואה אותי מתעסקת עם הירקות וקוצצת אותם לסלט. 
את כל הירקות אוון מגדל במו ידיו בשדה הגדול אותו הוא עומל בכל יום. 
״תשאר קרוב אלי היום, אני לא רוצה להיות במחיצת ג׳ארד לבד״ אני אומרת לו בשקט והוא מהנהן בראשו מבין את דבריי. 
אין לי מה לומר לו אחרי הנשיקה הטעונה אמש. 
כעבור רגעים בודדים ג׳ארד נכנס אל המטבח וגם הוא מחייך אלי כשרואה אותי עובדת על ארוחת הבוקר. 
״הייתי בטוח שאני אתעורר ראשון ואצטרך להכין הכל״ אומר ג׳ארד בגיחוך ומתיישב ליד פינת האוכל עם הכיסא לכיווננו. 
אוון הולך ומתיישב גם הוא, שניהם מביטים עלי מכינה ועומלת. 
״אתה עדיין יכול לעזור להכין״ אני אומרת בחיוך ומביטה על שניהם. 
הוא גיחך וקם ממקומו, ג׳ארד יודע לבשל די טוב, בגלל זה הוא תמיד מכין את ארוחות הבוקר. 
״יש לי זמן ללכת להתקלח?״ אני שואלת אותו ומביטה במעשיו. 
הוא בוחן לרגע את פעולותיו ומחשב בראשו את הזמן הנותר. 
״כן את יכולה לעשות מקלחת מהירה״ הוא אומר לי ואני ממהרת לצאת מהמטבח להתרחק משניהם. 
אני חייבת מקלחת שתצנן אותי. 

אני מפשילה מעלי את הבגדים ונכנסת בקפיצה אל המים הקרירים של האגם. 
החום עומד ואף רוח אפילו לא הקלילה ביותר נושבת. 
אני מגרדת את קרקפתי, עברו כמה ימים מאז המקלחת האחרונה שלי, הייתי כל כך זקוקה לזה. 
רעש מוזר לפתע מושך את תשומת ליבי, אני מסתכלת מסביב ובוחנת את העצים המקיפים אותי. 
אוון לפתע פוסע קדימה, הקלה מתפשטת בחלל החזה שלי. 
״את כל כך עושה לי חשק להיכנס פנימה״ הוא מחייך חיוך רחב ובוחן את גופי העירום שמעל המים. 
״קפוץ פנימה״ אני מחייכת אליו משועשעת ומסתובבת סביב עצמי במים הקרירים והנעימים. 
״באתי להגיד לך שהאוכל מוכן״ הוא אומר בקול אנחה ומסתובב אלי בגבו, פונה בחזרה אל הבית. 
אני יוצאת מהמים הקרירים ומנגבת את גופי הסחוט והנוטף. 
לובשת הלבשה תחתונה חדשה על גופי הרזה ומעל מכנס ג׳ינס קצר וישן שמצאתי לפני כמה חודשים באיזה שהיא חנות בגדים נטושה, וגופייה קלילה בצבע כחול כהה. 
אני ממהרת לחזור אל בית החווה הגדול והלא רחוק. 
הם יושבים ליד שולחן האוכל ומדברים בלהט, על כל מיני דברים מן העבר. 
הלב שלי נצבט לראות אותם ככה. 
ברגע שאוון יספר לג׳ארד עלינו הכל ישתנה, בנינו, בניהם. 
״חיכינו לך״ ג׳ארד מחייך אלי כשהוא מבחין בי עומדת בכניסת המטבח. 
״לא הייתם צריכים״ חייכתי בביישנות והתיישבתי בראש השולחן, לא ליד אף אחד מהם. 
ג׳ארד מזג את האוכל אל הצלחות, תבשיל עגבניות טריות מהגינה עם רצועות של בשר בקר משומר. 
״אני כל כך מתגעגע לגבינות״ אוון ממלמל ונוגס באוכל החם. 
״הייתי נותן הכל עכשיו בשביל פיצה״ ג׳ארד צוחק לדבריו ומעלה על פניו מבט חלומי. 
אני מגחכת למראה שלהם כל כך שטותיים, אני רגילה שהם תמיד רציניים ועמוקים. 
הרגשתי איך העיניים הכחולות זוהרות של ג׳ארד בוחנות אותי, התעסקתי באוכל שבצלחתי מבויישת, לא מרימה את מבטי אל פניו. 
אין לי מה לומר לו אחרי הנשיקה הסוערת שלנו אמש.
״אז מה התכנון להיום?״ אני מנסה לעלות נושא שיחה, מרימה את מבטי בחזרה מצלחת האוכל המלאה שלי. 
״חשבתי ללכת העירה להביא קצת אספקה חדשה, עוד קצת אוכל, אולי בגדים, סדינים, צריך חומרי ניקוי חדשים…״ ג׳ארד התחיל לומר אך אוון קטע אותו לאחר רגע. 
״זה מסוכן ללכת העירה עכשיו ג׳ארד, עדיף להישאר בבית״ הוא אומר לו בגבות מכווצות, כאילו הם מבינים דבר מה שאני לא. 
״אי אפשר להמשיך ככה אוון, לא ניקנו את המקום הזה כבר חודשים, האבק כבר ישן איתי כפיות במיטה״ הוא מגחך ולוגם מכוס המים שלו. 
״אבל חיילים מתקדמים לכיוון הזה עכשיו, הם על הדרך הראשית, הם עלולים לתפוס אותך״ הוא שולח אליו מבט רב משמעות שאני לגמרי לא מבינה. 
״מה אתם לא אומרים לי?״ אני שואל אותם מבולבלת. 
שניהם מביטים עלי מחייכים, כאילו הם לא מבינים על מה אני מדברת, הם חושבים שאני סתומה. 
״תפסיקו לנסות להגן עלי!״ אני מתעצבנת עליהם ומרימה מעט את קולי. 
״זה פשוט מסוכן להסתובב באזור הזה מיה, עדיף להתרחק מהדרך הראשית המובילה אל העיר… חיילים לוקחים שבויים עכשיו״ אוון מסביר לי קצרות את המבטים הרבי משמעות שהוא וג׳ארד החליפו בניהם. 
״אני אקצר דרך הגבעות, הכל יהיה בסדר, אני אחזור גג בעוד יומיים״ הוא אומר במשיכת כתפיים ומפנה את צלחתו הריקה מאוכל. 
אוון גם הוא כמעט סיים לאכול מהתבשיל החם והטעים. 
הצלחת שלי עוד מלאה כמעט לגמרי. 
״תזהר ג׳ארד, שלא תעז לעלות על הדרך הראשית״ אוון מזהיר את אחיו התאום.
״אני צריך תחמושת, נגמרו לי המחסניות״ אמר לאוון והוציא תוך כדי מספר דברים מתוך ארונות המטבח, אספקה  לימים הקרובים עבורו. 
אוון קם ממקומו ונכנס אל תוך הבית, משאיר אותי לבד עם ג׳ארד. 
״היי…״ שמעתי לפתע את קולו, הוא רכן לידי על השולחן והביט לתוך עיניי. 
״הכל בסדר איתך?״ הוא שואל אותי בשקט, על פניו מופיע מבט ספק סקרן ספק  מבולבל. 
״כן הכל בסדר״ אני ממהרת לחייך אליו שלא יחשוד בשום דבר. 
״אני רוצה לדבר איתך כשאחזור…״ הוא אומר בחיוך קל, כנראה שהחיוך המזוייף שלי קנה אותו. 
הוא מלטף את פניי בעדינות רבה וקורץ אלי. 
אני מהנהנת אליו כדי לספק את רצונו ומחייכת אליו בחזרה. 
אוון נכנס בחזרה אל המטבח מושיט לו מספר מחסניות לנשק אוטומתי. 
״תיהיה זהיר אחי״ הוא מחבק אותו חיבוק קצר וגברי. 
ג׳ארד מהר מאוד יוצא מהדלת האחורית ונעלם משדה הראייה שלנו. 
״יומיים שלמים לגמרי לעצמינו!״ חייך אלי אוון עם נימת התרגשות קלה בקולו.
הוא התקרב אלי ונישק את שפתיי בקלילות. 
״אני מבטיח, כשג׳ארד יחזור, אני אספר לו עלינו…״ הוא ממלמל אלי ונושק לי שוב. 
״עכשיו תסיימי את האוכל שלך, את צריכה להתחזק״ אמר בחיוך ויצא גם הוא מבעד לדלת האחורית, נעלם משדה הראייה שלי. 
מותירים אותי לגמרי לבדי.