The End Of Our World – פרק 11

-כעבור שבוע- 

אני רצה בין העצים ומועדת כל כך הרבה פעמים על האדמה הקשה והיבשה. 
כל רגליי וידיי שריטות וחבורות מהנפילות הרבות. 
אני בקושי מצליחה לעמוד שוב ולהמשיך לרוץ קדימה, כמה שיותר מהר, לפני שמישהו מהם יגיע. 
אני לא מאמינה כמה סתומה הייתי, כמה עיוורת הייתי מהרגשות שלי אליהם שהתעלמתי מכל הסימנים הברורים. 
כל כך הרבה פעמים שהסמנים האלה נדלקו כמו נורות ניאון על שלט חוצות מהבהב ופשוט התעלמתי מהם. 
אני ממשיכה מזרחה רצה כמה שיותר מהר כדי להתרחק מבית החווה, מהאסם , מהאגם, להתרחק כמה יותר משם ומהם. 
הם יביאו למותי. 

-לפני שבוע- 

לא הצלחתי להירדם כל הלילה. 
הנשיקה לא יצאה מראשי וממחשבותיי. 
לא ידעתי מה להרגיש עכשיו, כמה ולמי. 
אני עדיין במרפסת הקטנה, יושבת על הנדנדה בשקט ובוהה בחשכה האפלה המוארת אך ורק על ידי הלבנה. 
הלב שלי המשיך להשתולל בתוך בית חזי שעות לאחר שג׳ארד כבר נכנס אל תוך הבית הגדול.
אני מרגישה כאילו בגדתי ברגשותיו של אוון, אחרי כל מה שהיה בנינו, מה שחלקנו, קצת יותר ממה שיש ביני לבין ג׳ארד. 
אבל הייתי חייבת את הנשיקה הזאת, חייבת בשביל הלב שלי שירגיע את רגשותיו המשתוללים כלפיו. 
אבל עכשיו, אין לי מושג מה לעשות הלאה. 
אני קמה מהנדנדה ונכנסת בחזרה אל הבית החשוך. 
עושה את דרכי אל עבר חדרו שבקומה התחתונה. 
אני חייבת לדבר איתו, אני חייבת להסביר לו. 
אני מתקתקת קלות וכמעט בשקט על דלת חדרו, שעת לילה מאוחרת והוא ככל הנראה בטח כבר ישן עמוקות.  
אך להפתעתי הגמורה הוא פותח את הדלת במהירות רבה יותר משציפיתי. 
עומד עם פנים ישנוניות נטול חולצה ורק בוקסר שחור לגופו. 
״מצטערת שהערתי אותך…״ אני לוחשת ונכנסת אל החדר, סוגרת את הדלת מאחוריי. 
״זה בסדר״ הוא מלמל לאחר רגע ומעביר יד בשערו שדי ארך לאחרונה. 
״למה את לא ישנה?״ הוא שואל אותי בדאגה, כאילו כל מה שקרה קודם לכן לא היה. 
״לא יכולתי להירדם, אני חייבת לדבר איתך״ אני אומרת ומתיישבת על קצה המיטה הזוגית והגדולה. 
הוא מתכופף מולי עד שעיניו הכחולות זוהרות בגובה עיניי האפורות כהות. 
״מה קורה?״ הוא שואל ומלטף את שערי, טוחב אל מאחורי אוזני קבוצת שיערות שוררות. 
״אוון…״ אני מתחילה לומר לו, ידעתי שאני אבחר בו, הרגשות שלי אליו הרבה יותר חזקים, הרבה יותר עמוקים. 
״נישקתי את ג׳ארד…״ אני מספרת לו את האמת, הוא לא נראה מופתע, הוא לא התרחק ממני. 
ידו המשיכה ללטף את פניי ועיניו הסתכלו אלי ברוך. 
״אני יודע״ הוא לחש אלי בשקט והנהן בראשו, הסתכלתי עליו מבולבלת. 
״יצאתי קודם כדי לבקש ממך סליחה על ההתנהגות שלי מקודם, ראיתי אתכם במרפסת״ הוא אומר בקלילות, כאילו לא בגדתי באמונו כרגע. 
״אתה לא כועס?״ אני שואלת אותו בכיווץ גבות, הייתי בטוחה שהוא יתחרפן ברגע שאספר לו. 
״לא, היית צריכה את זה בשביל להסיר את הספקות שבתוך הלב שלך, את שוכחת שאני קורא אותך כמו ספר פתוח״ הוא אומר לי בחיוך עדין וקם ממולי, מתיישב לצידי על קצה המיטה. 
״ידעתי שיש לך רגשות אליו כמו שיש לך רגשות אלי, והיית צריכה להסיר את הספק הזה״ הוא אומר לי ומניח את ידו על ברכי בדיוק במקום שג׳ארד הניח את ידו קודם לכן. 
״אם לא היית מסירה את הספק הזה ודוחקת את הרגשות שלך אליו ומנסה להתעלם מהם, לא היית שלמה בנוגע אלי״ הוא ממשיך לומר, זה מדהים עד כמה הוא צודק, זה מדהים איך תמיד הוא כל כך צודק. 
״את שלמה בנוגע אלי?״ הוא שואל אותי ומרים את מבטי אליו. 
אני בוחנת את פניו היפות ומהנהנת קלות, הלב שלי שייך עכשיו אך ורק לו. 
הרגשות המבלבלים שהיו לי לג׳ארד התפוגגו ביחד עם הנשיקה ההיא.
אבל אני לא הולכת להישאר ולגרום לקרע בניהם. 
שניהם מאוהבים בי ואילו אני מאוהבת רק באחד מהם. 
אני חייבת לעזוב. 
״אני רוצה לבלות את מה שנשאר מהלילה הזה איתך…״ אני לוחשת לו וקמה מעל קצה המיטה. 
מחר אני אעזוב, מחר אני אעזוב אותם לנפשם, אז לפחות שיהיה לי את הלילה הזה בתור פרידה אחרונה. 
אני מתקדמת אליו ומפסקת את רגליו, נעמדת בניהם ומתכופפת אל פניו. 
הוא מנשק אותי בעדינות ובאותה מידה בכוחניות, בדיוק במידה שבגללה אני כל כך אוהבת אותו. 
הוא מפשיל מעל גופי את השמלה הלבנה והישנה, מוריד מעלי את החזייה הבהירה ומושך בשנייה בודדה גם את תחתוניי התחרה שלגופי. 
״אני אוהב אותך״ הוא מלמל וזורק אותי על המיטה הרכה. 
הוא מפשיל מעל גופו את תחתוני הבוקסר השחורים ועולה על המיטה, עולה מעלי. 
פניו מנשקות את שקע צווארי, יוצרות שביל של שרפה לאורך גופי המתוח. 
הוא נכנס בעדינות ומנשק את שפתיי, קולות האנחה שלי ממלאות את חלל החדר הרחב. 
אני מצמידה את פי אל עורו החם והמתוח כדי למנוע מאנחותיי להרעיש ולהפר את שלוות הלילה. 
״אני אוהבת אותך״.