The End Of Our World – פרק 10

-כעבור שבוע- 

אני אורזת במהירות את הדברים שלי, את כל חפציי דוחפת אל תיקי הקטן ושולפת את הנשק שלי. 
נשמותיי הכבדות ממלאות את השקט שבחדר הקטן ששימש עד עכשיו בתור החדר שלי. 
הסתכלתי מפוחדת מעבר לכתף שלי, צעדים כבדים נשמעו במעלה המדרגות בדרך אלי, הם בדרך אלי. 
אני מטעינה את הנשק האוטומתי שלי ששכב זמן כה רב בתוך תיקי בלי שימוש. 
״שלא תעז להיכנס!״ אני צועקת בקול כדי שהם ישמעו אותי מבעד לדלת הסגורה והנעולה. 
השענתי על דלת העץ הפשוטה את השידה ואת הארונית הקטנה והנמוכה כדי למנוע מהם להיכנס אל החדר. 
״מיה!״ קול מוכר כל כך שגורם לליבי להחמיץ פעימה הכרחית מהדהד אלי מבעד לדלת, חבטות רמות ממלאות את החדר, הם מנסים לפתוח אותה ולהדוף אותה הצידה. 
אני בולעת את רוקי לאט אך גוש גדול חונק את גרוני, הם לא מפסיקים לדפוק על הדלת בחוזקה, מתנגשים ומתנגחים בה והכל בכדי להגיע אלי. 
״בבקשה מיה, אל תהפכי את זה ליותר קשה״ קול אחר ומוכר כל כך גם הוא נשמע הפעם מבעד לדלת. 
אני פונה אל החלון הגדול הממוקם בקיר הלבן ופותחת אותו לרווחה, רוח חמה מתנגשת בפניי וקרני השמש שורפות אותי עוד לפני שיצאתי ממחבואי. 
״מיה תפתחי את הדלת!״ הדפיקות נחלשות והידית רועדת, הם מנסים כל דבר רק בשביל לפתוח את הדלת המזורגגת. 
אני מביטה על הגובה הרב המפריד בין החלון הממוקם בקומה השנייה אל בין הקרקע שהדבר היחידי שמשמש כהגנה הוא קבוצת שיחים שדי התייבשה. 
רעש של מנעול נפתח מהדהד באוזניי בשקט שנוצר, אני קופצת בלי להסס מבעד לחלון הפתוח לרווחה, מרגישה את האוויר עוטף אותי רגע לפני שאני פוגשת בשיחים הכל כך לא רכים שעל האדמה. 
אני מתיישרת מהר על רגליי ומתחילה לרוץ קדימה- הכי מהר שרגליי מסוגלות. 
״מיה!״ אני שומעת את שמי מאחוריי, אני מסובבת את מבטי אל עבר החלון שרק מלפני רגע קפצתי ממנו בלי להסס כלל. 
הם עומדים שמה, בחלון, מסתכלים עלי מתרחקת בכמה שיותר במהירות מבית החווה הגדול. 

-לפני שבוע- 

אני מתעוררת עם חתיכות חציר בשיערי הפרוע, קרני שמש קטנות מסתננות מבעד לחריצים בתקרה ומסנוורים אותי. 
אני קמה לאט מהשמיכה שכבר הפכה לא רכה כל כך אחרי הלילה שעבר. 
אוון לא פה, אני מסתכלת מסביבי כדי לחפש זכר אפילו הקטן ביותר אליו. 
שום דבר. 
בגדיי שוכבים באותו המקום בו אוון זרק אותם אמש, גופי עירום ורק חולצת הג'ינס המכופרת שהוא לבש משמשת לי כשכבת מגן. 
אני מפשיטה מעל גופי את החולצה המכופרת, לובשת בחזרה את ההלבשה התחתונה שלי שגם היא התמלאה בחתיכות של חציר יבש וצהבהב. 
אני לובשת מעל בחזרה את השמלה הלבנה והפשוטה שלבשתי אתמול, מסדרת אותה על גופי בצורה מסודרת ולא כאילו רק עכשיו נלבשה. 
אני מעיפה מבט על הסדין האדום עליו שכבנו אמש, הסדין מבולגן וכבר לא מתוח, מלוכלך בחתיכות חציר רבות. 
הוא צדק כשאמר שהוא יגרום לי לצרוח את שמו… 
אבל היכן הוא עכשיו? 
אין שום זכר ממנו מסביב. 
אני מקפלת את הסדין המבולגן ואת חולצת הג׳ונס שלו לפקעת מסובכת ודוחפת אותה בין ערמות החציר מוסתרת. 
אני לא יכולה לחזור אל הבית עם החולצה שלו, ג׳ארד יחשוד ויאשר את החששות שלו לגבי הרגשות שלי אל אחיו התאום. 
אני יוצאת מהאסם, השמש מיד מכה בי ומחממת אותי תוך פחות משנייה בודדה, חמה כל כך ושורפת. 
האוויר עומד ושום משב רוח גם לא הקליל ביותר נושב על עורפי. 
אני עושה את דרכי בחזרה אל הבית, נכנסת מבעד לפתח הקדמי, אף אחד מהם לא משתמש בדלת הזאת, הם תמיד נכנסים ויוצאים מבעד לדלת האחורית המובילה למטבח. 
אני נכנסת אל המבואה, האוויר הקריר של הבית משרה בי מעט נחמה מהחום השולט שבחוץ. 
אני שומעת דיבורים שקטים, קולות מתלחששים אותם אני לא מצליחה כלל לשמוע. 
רק חצאי מילים שלא מתחברים למשפט שלם והגיוני, אז אני לא טורחת בכלל להקשיב. 
אני ממהרת אל גרם המדרגות, עולה בשקט מדרגה אחר מדרגה כדי שהם לא ישמעו אותי באה. 
אני רוצה ללכת אל אוון, לשאול אותו למה לעזאזל הוא נעלם כל כך מוקדם… אבל אני לא יכולה. 
אני נכנסת אל חדרי הקטן, סוגרת את הדלת מאחורי ונועלת את המפתח הנח בחריץ הכסוף והמבריק. 
עכשיו אני יכולה להרשות לעצמי לנשום לרווחה, אני נשכבת בנוחות על המיטה ועוצמת את עיניי. 
אחרי הלילה הסוער והלא נוח בכלל שעבר עלי, המיטה מרגישה כמו גן עדן עכשיו. 
מחשבות מתחילות למלא את הראש שלי, דברים שלא חשבתי שאחשוב בכלל. 
אני מרחמת על ג׳ארד באיזה שהיא צורה… 
זה לא פייר מה שקורה לו. 
הוא תקוע איתי ועם אוון, נמשך אלי ורוצה אותי בדיוק כמו אחיו התאום. 
אני מניחה שאם ג׳ארד היה עושה את הצעד ראשון הכל היה אחרת עכשיו, יש לי רגשות אליו כמו שהיו לי רגשות לאוון לפני שהכל התחיל בנינו. 
אבל ברגע שאני ואוון שכבנו בפעם הראשונה הרגשות אליו התגברו קצת יותר. 
אני יודעת שהוא יעזוב באיזה שהוא שלב, אוון לא יצליח להסתיר לנצח את הקרבה בנינו, את הלילות שאנחנו מבלים ביחד כמו אמש. 
הוא לא יוכל להסתיר את זה עוד הרבה, ג׳ארד לא טיפש, הוא יבין את זה מהר מאוד ממה שאוון חושב. 
לעזאזל הוא אפילו התחיל להבין כבר… 
דפיקה קטנה על דלת החדר מעירה אותי מבועת המחשבות בה שקעתי במשך דקות ספורות וארוכות. 
״אני באה!״ אני קוראת אל עבר הדלת וקמה מהמיטה הנוחה כל כך, מסובבת את המפתח שבתוך החריץ הכסוף והקטן ופותחת את הדלת לרווחה. 
אוון עומד מולי, נשען על המשקוף נטול חולצה. 
״את יודעת במקרה איפה החולצה שלי?״ הוא שואל בחיוך קטן ונכנס אל החדר, משאיר את הדלת פתוחה לרווחה מאחוריו. 
אני מנידה את ראשי בחיוך משועשע, משחקת אותה לא מבינה על מה הוא מדבר. 
״ג׳ארד הכין ארוחת בוקר, בואי״ הוא אומר בגיחוך קל ומסתובב כדי לשוב על עקבותיו ולצאת מהחדר. 
״רגע…״ אני אוחזת בידו ועוצרת מבעדו להמשיך, הוא מסתכל עלי בכיווץ גבות ומבולבל מעט. 
״למה עזבת אותי הבוקר לבד?״ אני שואלת אותי בשקט ותולה בו את מבטי מחכה לתשובה. 
״לא חשבתי שזה יפריע לך״ הוא אומר במשיכת כתפיים קטנה ויוצא מהחדר. 
אני עוקבת אחריו ויוצאת מהחדר הקטן, עושים את דרכנו אל המטבח. 
״זה לא מפריע, אבל זה יהיה נחמד להתעורר לצד הגבר ששכבתי איתו״ אני לוחשת אליו בשקט את סוף המשפט ושנינו נכנסים אל המטבח. 
ג׳ארד כבר ישב בשולחן הערוך, המצרכים שהוא השיג שלשום מלאו את רוב השולחן בכל טוב. 
״התרנגולת מתה, אלה הביצים האחרונים שתאכלו אי פעם״ גארד אומר בציניות אך עם מבט רציני על פניו. 
״כדי שהן יהיו טעימות״ אני צוחקת לדבריו ומתיישבת דווקא לידו מאשר מליד אוון. 
הוא תולה בי מבט מעט מופתע, הוא ציפה שאני אתיישב לידו.
לג׳ארד זה לא הפריע, להפך זה נראה כאילו הוא דווקא מרוצה מכך. 
התעלמתי מהמבטים השונים של האחים ופשוט העמסתי אוכל לצלחתי. 
מעט פטריות חמות שג׳ארד הכין, ביצת עין מלאה בתבילנים שהריחו כל כך טוב באפי. 
לקחתי פחית שימורים המלאה בטונה עם שמן. 
נסיתי לפתוח את הפותחן הקשה, נאבקת בו מספר שניות בודדות. 
״תביאי אני אפתח בשבילך״ אוון הושיט את ידו כדי שאמסור לו את הפחית העקשנית. 
״אני מסתדרת…״ מלמלתי בחיוך מנומס ומשכתי את הפותחן בחוזקה, חתך עמוק פילח את אצבעי ודם אדום זב ממנו על האוכל שבצלחתי. 
״לעזאזל!״ התעצבנתי בקול וקמתי משולחן האוכל, פונה אל צנצנות המים שבמטבח. 
״מיה״ קולו של אוון נשמע מאחורי, לקחתי כוס ריקה ומלאתי אותה במים, שופכת על החתך המדמם בכמויות מעל הכיור הכסוף והמחליד. 
״אני בסדר״ מלמלתי אליו, ידי החלה לרעוד מהכאב, מלאתי שוב את כוס המים ושפכתי מעל החתך שלא מפסיק לדמם דם אדום וכהה. 
״מיה?״ הוא שואל ומנסה לתפוס בידי, עצבים ממלאים את גופי אני מנערת ממני את ידו.
״אני בסדר אוון, תחזור לאכול״ אני מסננת אליו במרות, לא מסתכלת לעיניו הכחולות כי אני יודעת שברגע שאביט בהם אני אתמוסס לרגליו. 
הוא מלמל משהו לא מובן, ויוצא מהטבח כששטף של קללות זורם מפיו. 
שפכתי עוד מים על החתך המדמם ועטפתי מסביב מגבת מטבח ישנה כדי שתעצור את הדימום.
״עכשיו הרסת את החביתה האחרונה שלך״ שמעתי את קולו המצחקק של ג׳ארד מאחורי, לא יכולתי שלא לחייך גם לדבריו הציניים. 
״אני יכול לעזור לך?״ הוא שואל אותי בזהירות, חשש מלווה במבט רך ומנחם. 
״כן…״ אני מלמלת ומגישה אליו את המגבת שהתחילה להיספג בדם סמיך. 
הוא הוציא מאחד ארונות המטבח את ערכת העזרה הראשונה, מוציא מבפנים חוט ומחט שחורים. 
״קדימה תני לי!״ הוא פוקד עלי בחיוך ומסמן בידו שאושיט אליו את ידי החתוכה. 
״אתה הולך לתפור אותי?״ אני מגישה לו את ידי בהססנות. 
ידו החמה עטפה במהירות את ידי, משרה רוגע נעים שכמעט גורם לי לשכוח מהחתך הכואב. 
״זה יקח ממש שנייה״ הוא ממלמל ופותח את המגבת הישנה העטופה סביב אצבעי השסועה. 
אוון נכנס אל המטבח, תולה בי מבט מלא משמעות ויוצא מבעד לדלת האחורית אל השדה הגדול. 
נאנחתי בדממה, רק אני יכולתי לשמוע את קול האנחה שלי. 
״זהו…״ מלמל ג׳ארד, אפילו לא שמתי לב שהוא תפר את החתך הקטן, העמוק והמדמם. 
הוא לוקח גוש צמר גפן קטן וסופג אותו בחומר מחטא בצבע חום בהיר ושקפקף. 
״זה הולך לשרוף! את מוכנה?״ הוא שואל אותי עם חיוך קטן, מקריב את צמר הגפן אל החתך העמוק והתפור. 
אני מהנהנת קלות ומסיטה את מבטי, מחכה לרגע השרפה שיצרוב אותי. 
הוא מגיע במהירות ואנקת כאב בורחת מפי, ג׳ארד מיד מחבק אותי ומסיח את דעתי מהאצבע הכואבת. 
״כמו חדש״ הוא מלמל בשקט לאוזני, גורם לליבי להאיץ את פעימותיו, מסתבר שזה קורה לי הרבה כשאני במחציתם. 
״תודה״ אמרתי בחיוך מבוייש, ידעתי עד כמה לחיי סמוקות עכשיו אז פשוט נמנעתי מלהביט בעיניו.
הוא ליטף קלות את סנטרי ולחי ויצא מהמטבח, חוזר אל פינת האוכל הקטנה הנמצאת בין המטבח אל הסלון הרחב. 
אני יוצאת מבעד לדלת האחורית בכדי לראות את אוון, זה לא הגיע לו שצעקתי עליו. 
פשוט הייתי עצבנית בגלל שהוא עזב אותי הבוקר לבד. 
הוא ישב על נדנדת העץ עם מבט אטום על פניו, מביט אל הנוף הפסטורלי המקיף את החווה הגדולה. 
״אני מצטערת״ אמרתי את זה מיד בלי להסס, הוא הפנה את מבטו אלי, מסתכל עלי מופתע כל כך. 
״על מה את מצטערת?״ הוא שואל אותי ומסיט את מבטו שוב אל עבר הנוף הירוק-צהוב המקיף את הכל. 
״על שהתעצבנתי עלייך, רק נסית לעזור״ אני ממלמלת אליו בקול מתנצל, אני מרכינה את ראשי, מוצאת עיניין רב בנעלי הבובה הישנות והלבנות שלי שהתלכלכו מעט עם הזמן העובר. 
״מיה את עדיין לא הבנת את זה? אני יודע על מה את חושבת, מה את רוצה, אני קורא אותך כמו ספר פתוח, כמה פעמים אני אוכל להגיד לך את זה?״ הוא שואל אותי עם מבט המלא חוסר אי אמון משווע. 
אני מסתכלת עליו מבולבלת, לא מבינה למה הוא בעצם מתכוון בדבריו. 
״אני יודע שאת נמשכת אליו, אני יודע את זה ורואה את זה, במשך כל הזמן הזה ציפיתי בך צופה בו״ אמר משפט כל כך מוכר, בדיוק אותו הדבר ג׳ארד אמר לי אתמול כשהיינו ביער הסבוך. 
צפיתי בהם באותה מידה, כנראה שבכל פעם שצפיתי באחד השני צפה בי. 
לעזאזל. 
״אוון…״ אני מתחילה לומר אך הוא קוטע אותי במהירות, מניח את ידו על ברכי ועוצר אותי מלדבר. 
״את אוהבת אותי?״ הוא שואל אותי לפתע, מנחית עלי את השאלה הזו משום מקום בעצם. 
לא ציפיתי לזה, לא כל כך מהר. 
אם אני אמהר לומר כן זה רק יבריח אותו, הוא לא גבר של בחורה אחת הוא בעצמו אמר את זה, אני רק ילדה. 
״אוון״ אני קוראת בשמו אך הוא קוטע אותי בנשיקה עדינה על שפתיי, נשיקה עדינה שגורמת לבטני להתהפך מהתרגשות בתוכה. 
אני כל כך אוהבת את השפתיים שלו. 
״אני לא רוצה להוות מטרד בשבילך, עוד איזה ילדה קטנה שאתה שומר עליה״ אני מלמלת אליו כששפתיינו מתנתקות האחד מהשנייה, פנינו עדיין קרובים כל כך ומצחנו צמודים. 
״מיה, את באמת חושבת שאם היית ילדה קטנה הייתי שוכב איתך?״ הוא שואל אותי עם מבט מתייסר על פניו. 
״אני יודע שאת לא רוצה להיראות תלותית בעיניי, בגלל הפרש הגילאים בניינו, אני מבין אותך, אמרתי לך כבר שאני מצליח לקרוא אותך״ הוא מתנתק ממני לאט, עיניו הכחולות נפקחות והוא מביט אל תוך עיניי. 
לעזאזל מה שהעיניים שלו עושות לי, ים כחול זוהר שפשוט מחרפן אותי. 
״אני יודע שאני לא מה שחלמת עליו, גבר רומנטי, בחיים לא אהבתי משהי, לא מספיק בשביל להתעורר לצידה וזה מפחיד אותי לעזאזל מה שאני מרגיש אלייך״ הוא מודה בפניי על הרגשות שלו, הלב שלי מחסיר פעימה, הוא אוהב אותי. 
״אני מבטיח להשתדל להיות כל מה שאת רוצה, אני פשוט לא מוכן לחיות עם העובדה שמשהו מפריע בנינו ושג׳ארד מנסה לגנוב אותך ממני״ הוא אומר במשיכת כתפיים קטנה, תופס את שתי ידיי בזהירות בין ידיו, משתדל לא להכאיב לחתך העמוק שעכשיו נוצר. 
״איך אתה יכול לאהוב אותי, אתה עדיין לא מכיר אותי״ אני שואלת אותו בביישנות ומרכינה את מבטי האפור. 
״אני לא צריך להכיר אותך יותר מידי בשביל לדעת שאני מאוהב בך״ הוא לוחש אלי, אפשר לשמוע את ההתרגשות בקולו הגברי והמחוספס. 
״אמרתי לך, מהרגע שכוונת אלי את הרובה באותו היום אני חושב שהתאהבתי בך״ הוא מגחך ומלטף קלות את פניי, טוחב קבוצת שיערות שוררות אל מאחורי אוזני. 
״אני אוהבת אותך״ אני לוחשת אליו בשקט, מלטפת את הלחי המחוספסת והמלאה זיפים שלו. 

הוא מושך אותי אל היער הצפוף, מוביל אותי בין העצים הרבים בדרך המוכרת
והלא סלולה אל עבר האגם הגדול. 
הוא לא מדבר ואני לא מפריעה לשקט השורר. 
חום עוטף אותנו ומכביד, המעלות לא מפסיקות לעלות עם כל יום שעובר והזמן המתקדם בדהרה אל עבר הקיץ. 
אנחנו מגיעים אל האגם הגדול ואוון מסמן לי בידו לחכות ליד קו העצים המסוכך. 
אני מסתכלת עליו מבולבלת עם חיוך על פניי, אני יודעת מה יקרה עכשיו, הוא שוב יגרום לי לצעוק את שמו אל השמיים. 
מאז שהכל התחיל בנינו, אני מרגישה כמו מכורה, רק רוצה אותו יותר ויותר עד שאני פשוט מרגישה זקוקה אליו. 
הוא מוריד את חולצת הטריקו וחושף את גופו השרירי והחסון, את הגב החטוב שלו ואת הקעקוע המסובך המופיע על כל כתפו השמאלית. 
הוא טובל את החולצה במים הצלולים וסופג אותה כמה שאפשר במים הכחולים. 
הוא מסתובב ומתקרב לעברי עם החולצה המטפטפת שבין ידיו הגדולות. 
״מה זה?״ אני שואלת אותו בחיוך מבולבל הוא נושק קלות ללחי ושפתיו מתקרבות לאוזני. 
״את תכף תגלי״ הוא לוחש בשקט ובחיוך חצוף שמהר עולה על פניו.
 הוא שוב מוביל אותי בין העצים, הפעם בדרך סוללה אחרת שאין לי מושג לאן מובילה הפעם. 
לאחר מספר דקות בודדות הוא עוצר בקרחת יער קטנה בה פרוסה אותה השמיכה המשובצת שעליה היינו באסם אמש. 
הוא מורה לי בידו לשכב על השמיכה הדקה, אני מקשיבה לדבריו ונשכבת בזהירות על השמיכה, האדמה הקשה מעקצצת מתחת לגבי. 
הוא תופס את קצה שמלתי הרופפת ומוחץ אותה בתוך ידו. 
״את בכלל מבינה מה את גורמת לי?״ הוא שואל עם מבט מתייסר על פניו, עיניו הכחולות זוהרות מחליקות על גופי וגורמות לצמרמורת לחלוף במעלה גבי. 
״אני כל כך רוצה אותך מיה, כל כך רוצה אותך שתיהיי רק שלי״ הוא מתקרב אל פניי והבל פיו הנעים מתערבב ביחד עם שלי. 
״אני שלך״ אני מלמלת אליו בשקט, מחכה כבר לרגע שיוריד מעל גופי את השמלה הפשוטה. 
הוא מגחך בשקט, המבט הצמא מופיע שוב על פניו, כאילו הלך קילומטרים במדבר ואני הדבר היחידי שירווה אותו. 
הוא מחייך אלי את החיוך החצוף שלו, מושך מעלי את השמלה בחוזקה ובמהירות וזורק אותה הצידה. 
הוא לוקח את החולצה הסחוטה מים ומצמיד אותה אלי, סוחט טיפות מים על גופי הבוער מחום וציפייה. 
המים מחליקים במורד פניי, חזי, ביטני ורגליי. 
הוא סוחט מים מעל פי ומיד מנשק את השלולית הקרירה שנוצרה. 
״לעזאזל מיה!״ הוא מלמל בשקט ופותח את כפתורי מכנס הג'ינס שלגופו. 
אני מסתכלת עליו, בולעת את המראה שלו.
״בואי נעזוב״ הוא לוחש לפתע לאוזניי ומלטף את צדדי גופי המתוח מרוב התרגשות. 
אני מסתכלת עליו מבולבלת מעט, מלטפת את פניו המכוסות זיפים קטנים ושחורים.
״לעזוב?״ אני שואלת אותו בשקט לא מבינה מהיכן זה הגיע פתאום. 
הוא לוקח שוב את החולצה הסחוטה, מלטף איתה את פניי וסוחט אותה מעלי, טיפות קטנות מטפטפות על מצחי, גשר אפי ולחיי. 
טיפות של רוגע בתוך החום הלוהט שמקיף אותנו. 
הוא מחייך ומלקק את טיפות המים הזולגות. 
דבריו על עזיבה שוב החזירו את ראשי למחשבות על העזיבה המתוכננת שלי. 
לפני שהכל התחיל התכוונתי לעזוב, אבל אחרי מה שקרה ביני לבין אוון המחשבות נעלמו. 
אך חזרו ביומיים האחרונים בחזרה לתודעתי. 
אני לא יכולה להפריד בניהם, אני לא יכולה לגרום לקרע הזה לגדול ולהוות לבסוף הגורם המפריד. 
אני לא יכולה להרשות לזה לקרות. 
״מתי עשית את הקעקוע הזה?״ אני מלטפת באצבעותיי בעדינות את עורו החם והמזיע שמעלי, עוברת על קווי המתאר השחורים של הקעקוע המסובך שמכסה חלק עצום מכתפו השמאלית. 
הוא מסתכל עלי בכיווץ גבות, הוא מבין מה עשיתי, שיניתי את הנושא במהירות. 
״לפני שבע שנים פחות או יותר״ הוא מלמל אלי ומרחיק את ידי מכתפו, קם מעלי ומתיישב לצידי. 
״מה קרה?״ אני שואלת אותו מבולבלת, מצב רוחו השתנה במהירות רבה עד כדי כך שהוא לקח את החולצה הסחוטה ניער אותה ולבש אותה בחזרה לגופו. 
״בואי, כדאי שנחזור״ הוא ממלמל אלי לאחר מעשיו, אני קמה בשקט מעל השמיכה המשובצת ולובשת בחזרה לגופי את השמלה הלבנה והישנה שלי. 
״הכל בסדר אוון?״ אני שואלת אותו מבולבלת מושיטה אליו את ידי. 
הוא מתרחק ממני ומתחיל לצעוד בחזרה אל בית החווה הגדול. 
משהו בפעולותיו פגע בי, פגע בי כל כך. 
ליבי החמיץ פעימה הכרחית והרגשתי איך רגש כל שהוא ממלא את החלל שבחזי. 
מה קורה לו? 

חזרנו אל בית החווה הגדול, אוון נעלם בחדרו נעל את דלתו ולא שמעתי ממנו עוד במשך היום. 
הערב ירד והחום סוף סוף נשבר, הטמפרטורות ירדו בצורה דרסטית וסוף סוף היה אפשר לשבת בחוץ ולהנות ההאוויר הדי נעים יחסית למצב העונה.  
ישבתי על נדנדת העץ במרפסת הקטנה, אוויר נעים הקיף אותי והרגיע אותי לאחר היום הלוהט שעבר עלי. 
הבטתי על אצבעי, על התפרים השחורים שסגרו את החתך העמוק שלי. 
מחשבות רבות ממלאות את הראש שלי, על אוון, על ג׳ארד, על עזיבה. 
״היי״ קול מוכר לפתע נשמע באוזניי, מפוצץ את בועת המחשבה שלי על הכל ועל כלום. 
ג׳ארד מתיישב לידי וגורם לאכזבה קלה להתפשט בתוכי, רציתי שזה יהיה אוון, שיסביר לי מה לעזאזל קרה לו היום. 
אני כועסת עליו, הוא קם לפתע בלי הסברים ופשוט התרחק ממני. 
״היי״ אני מחזירה אליו חיוך קטן החושף טור שיניים לבנות וישרות. 
״איך האצבע?״ הוא שואל ומתקרב אלי, ליבי שוב מזנק בתוך בית חזי. 
אני לא יכולה להמשיך ככה, איך זה שעדיין הלב שלי מתפוצץ כשהוא מתקרב אלי? 
אני אוהבת את אוון. 
הוא מלטף את אצבעי ומסתכל על התפרים השחורים שתפר בעצמו הבוקר. 
״בעוד כמה ימים נוכל כבר להוריד את התפרים האלו״ הוא מרים את מבטו ומחייך אלי. 
אני טובעת לרגע בפניו, העיניים הכחולות האלה, משהו בהם משגע אותי, צבע העיניים של שניהם משגע אותי כל כך. 
יש בהם משהו מוזר, כאילו הם מהפנטות ומכשפות אותי. 
הוא לא דומה לאוון כלל, יש לו יופי שונה לגמרי. 
שיער שטני בהיר פרוע, זיפים בהירים וקטנים, שפתיים מלאות ומשורטטות. 
תווי פנים חודרים ועיניים משגעות. 
״מיה?״ הוא שואל אותי מחייך כשהוא שם לב שטבעתי בפניו היפות. 
״סליחה, שקעתי לרגע…״ אני ממהרת לומר ולנתק ממנו את מבטי בביישנות. 
סומק עדיין הלהיט את לחיי והסגיר אותי לגמריי. 
״במה שקעת?״ הוא שואל אותי, הינה זה שוב מתחיל, משחקי המשיכה האלה. 
אני מגחכת בשקט אך לא עונה לו, הוא מניח את אצבעו מתחת לסנטרי ומרים את מבטי בחזרה אל עיניו הכחולות הזוהרות והמשגעות. 
״הלוואי והיית שלי״ הוא מלמל בשקט ומלטף את הלחי שלי, אני עוצמת את עיניי ומתנחמת במגעו החם והנעים המשרה עלי סוג של רוגע עדין. 
״אני יודע שאת אוהבת אותו״ הוא אומר לפתע ואני פוקחת את עיניי לאט ובזהירות. 
״על מה אתה מדבר?״ אני מנסה להכחיש את זה כמה שיותר, אסור לו לגלות על מה שקרה ביני לבין אוון. 
אני לא רוצה לגרום לקרע בניהם, כי הקרע הזה לא יתאחה. 
״אוון, אני יודע שאת אוהבת אותו״ הוא אומר ולוקח את ידו בחזרה אליו, מחזיר אותה אל צידי גופו השעון על משענת הנדנדה לידי. 
״אתה טועה״ אני משקרת לו, אוזרת את כל כוחותיי כדי לא להסגיר את האמת בפניי. 
״אני לא חושב״ הוא מגחך ומביט שוב אלי, העיניים, הצבע שלהן, הם חייבים להפסיק לחרפן אותי כל כך כל פעם שאני מביטה אל אחד מהם. 
״הלב שלי ריק״ אני עונה בשקט, זה שקר גס, הלב שלי מעולם לא היה מלא כל כך. 
מלא כל כך בשניהם. 
״את משקרת לעצמך מיה, את יודעת טוב מאוד שהלב שלך עמוס ברגשות״ הוא אומר כעבור רגע קל, כאילו הוא קרא הרגע את מחשבותיי. 
מזכיר לי את דבריו של אוון כל הזמן, שאני כמו ספר פתוח בשבילו והוא יודע על מה אני חושבת כל הזמן. 
״את לא צריכה להכחיש את זה, אני יודע שאת אוהבת אותו״ הוא אומר שוב ומעביר יד בשערו השטני שדי ארך בחודש האחרון מאז שהכרתי אותו.
אני מנידה בראשי, ממשיכה לצדד בטענתי.
הוא מגחך ומשלב את ידיו על חזהו השרירי והקשיח. 
״תוכיחי לי שלא…״ הוא אמר לאחר רגע, הוא רוצה שאנשק אותו, בדיוק כמו ביער יום קודם לכן. 
הוא נותן לי תצפית מושלמת לעיניו בתקווה שזה ימשוך אותי אליו יותר. 
״איך אני אוכיח?״ אני מעמידה פני תמימה, כאילו לא הבנתי את כוונותיו הנסתרות שבדבריו. 
״איך שאת חושבת לנכון!״ הוא מחייך אלי ומניח את ידו על ברכי החשופה, צמרמורת קלה חולפת בגופי. 
אני קמה מהנדנדה ונשענת על מעקה העץ הכהה המקיף את המרפסת הקטנה. 
אני מביטה אל החשכה הרחוקה, נושמת עמוק לראותיי את האוויר הנעים בכדי להרגיע את ליבי המשתולל בחוזקה.
״ג׳ארד…״ אני מתחילה לומר ומסתובבת בחזרה אליו, הוא עומד הרבה יותר קרוב משחשבתי. 
נשמותיו המתוקות מתערבבות עם שלי ורק  סנטימטרים בודדים מפרידים בנינו. 
הוא דוחק אותי אל מעקה העץ, יד אחת מונחת על המעקה וידו השנייה מונחת על מותניי. 
״לעזאזל את כל כך יפה!״ הוא לוחש בשקט ומבט מתייסר על פניו, הוא כל כך נואש אלי. 
הלב שלי עומד להתפוצץ, חודש שלם פיתחתי רגשות אל שני האחים אני לא יכולה להתעלם משניהם עכשיו. 
אני אוהבת את אוון, אני לא יכולה לעשות את זה אחרי הלילות שבילנו ביחד. 
אבל אני לא יכולה להתעלם מהרגשות שלי לג׳ארד, לעזאזל אני אוהבת גם אותו. 
אני מנשקת את שפתיו לפתע, הוא לא נראה מופתע להפך הוא מיד מעמיק את הנשיקה ומחליק את לשונו פנימה. 
אולי זה מה שיגרום לי להחליט את מי אני אוהבת יותר… 
ג׳ארד או את אחיו אוון?