The End Of Our World – פרק 1

חרטתי עם עט השחור על גבי היומן שלי שדפיו החלו לההרס. 

אני יודעת על מספר מקומות שנחרבו לפני שהטלוויזיה הפסיקו לעבוד לגמרי. 
צונאמי ענק שהגיע מהאוקיינוס פגע באנגליה, הטביע כמעט את כולה מתחת למעמסת המים. 
סופות טורנדו ענקיות פגעו ביובש באפריקה, החריבו את כל היבשת עד כדי כך שנשאר אך ורק עפר. 
שריפות ענק פרצו בכל רחבי אסיה שורפות ומשמידות מדינות שלמות. 
וכאן בארצות הברית רעידות אדמה הורגשו בכל מקום והמיטו את האדמה הקשה. 
אף אחד לא יודע איך לעזאזל זה קרה. 
מחלות רבות הופצו באוויר, מחלות שהיו קבורות עמוק בתוך האדמה השתחררו עם כל אסונות הטבע. 
כמעט מחצית מאוכלוסיית כדור הארץ מתה כתוצאה מהאסונות , שליש מהחצי הנותר מתו מהנגיפים והמחלות. 
הרבע שנשאר מסתתר, בורח, מנסה לשרוד את הטבע ואת האנושות כולה גם יחד. 
ולחשוב שעד לפני שנה הייתי בשנה האחרונה שלי בתיכון, סתם עוד ילדה רגילה עם משפחה נורמלית ופשוטה. 
ועכשיו… הוריי שחלו במחלה קשה מתו ונקברו יחד עם כל תושבי העיירה שמצאו את עצמם מתים גם הם. 
אחיותיי הגדולות הופרדו ממני בכוח כשהאדמה החלה להתמוטט תחת רגליהן. הם דחקו בי לברוח, לרוץ כמה שיותר עמוק אל תוך היער. 
ועכשיו אני לבד, כמעט שנה שאני נמצאת כאן לבדי. 

אני סוגרת את היומן שלי ודוחפת אותו אל תוך תיק הגב שלי, אני עושה את דרכי אל מקלט שורדים ששמעתי עליו בתקופה האחרונה, כולם מתאפסים נגד הצבא שלקח את הפיקוד לידיו. 
אי אפשר לבטוח באף אחד. 
אנשים הורגים ורוצחים בשביל האוכל הכי מועט שהם מוצאים. 
אני אוחזת בנשק אוטומתי גדול שגנבתי מלפני מספר חודשים, מחזיקה אותו קרוב אלי ולא משחררת את ההדק. 
העולם כפי שהוא עכשיו כל כך מסוכן. 

אני צועדת בשוליי הכביש, רכבים רבים מפוזרים, שבורים הרוסים. 
העולם נחרב.
אני ממשיכה צפונה, אל עבר מקלט השורדים עליו שמעתי, הם תקוותי האחרונה למצוא שוב את אחיותיי הגדולות ולהשיב מלחמה. 
ימים שלא שמעתי את הקול שלי, אני לא מדברת, אין לי עם מי, רק כותבת ביומן הקטן והפרטי שלי. 
מרחוק אני מצליחה לזהות תחנת דלק קטנה, לוודאי יש שם מכולת אם לא נשדדה.
אולי אוכל למצוא שם מעט מזון וביגוד חדש. 
השמש קופחת מעל ראשי, חמה יותר מאי פעם ושורפת כל כך, מאז ששכבת האוזן נקרעה השמש שורפת בחומה. 
למזלנו חודש ינואר, אמור להיות חורף… 
אני ממשיכה לצעוד בלי הפסקה, חם כל כך אבל אני לא עוצרת, אפילו לא לשנייה. 
המרחק לאט לאט מתחיל להצטמצם ביני לבין המכולת הקטנה, לבסוף אני מגיעה אליה, מזיעה נורא ומסריחה. 
אני חייבת להתקלח. 
אפילו המים הפסיקו לזרום מבעד למקלחות. 
אני נכנסת אל החנות הריקה עם קול צלצול פעמון הכניסה. 
אני מיד חוטפת כל מה שאני רואה בדרכי ודוחפת אל תוך תיקי. 
שמפו, מברשת שיניים חדשה, כמה חטיפים שעוד נשארו סגורים, בקבוק מים מינרליים. 
אני פונה אל גלגל הבגדים, מחפשת אחר הבגדים הכי נורמלים שאני יכולה למצוא במקום הזה. 
לבסוף אני לוקחת מכנס שחור וצמוד וטריקו לבנה עם הדפס חמוד מקדמתה.
אני לוקחת את הכל ויוצאת מהמכולת הקטנה. 
אני יורדת בחזרה אל הכביש, לא רחוק מכאן אמור להיות אגם, בחזרה לקו העצים. 
אני נכנסת מתחת לסככת הענפים הרבים המצילים מעט מהשמש החמה. 
אם אני לא אצליח למצוא את אחיותיי לפני הקיץ הקרב אצטרך למצוא מקלט ולהתחבא בלעדיהן. 
אני עושה את דרכי מעל אבנים וענפים שבורים, צועדת בדרך לא סוללה אל עבר האגם שבהמשך הדרך. 

אני מצליחה לזהות את ניצוץ המים הכחולים בהירים מבעד לעצים, חיוך גדול עולה על פניי, כבר מספר ימים שלא התקלחתי. 
אני מתקדמת אל עבר המים, קו העצים הולך ומדלדל כשאני מקרבת יותר ויותר. 
אבל משהו גורם לי לעצור בפתאומיות, אני ממהרת להסתתר מאחורי אחד העצים הקרובים אלי. 
מישהו נמצא שם, שוחה בתוך האגם הכחול והנוצץ תחת השמש השורפת. 
אני מציצה מבעד לעץ, בוחנת את הגבר המתנקה במים הכחולים. 
איך לעזאזל לא חשבתי על זה? ברור שאנשים יגיעו לאגם הזה, הוא היחיד באזור. 
אני בוחנת אותו היטב מבעד לעץ, לא יכולה להתיק את עיניי מגופו החסון, שערו טיפה ארוך בצבע שטני ומכאן אפשר היה לראות בבירור את צבע עיניו שנראה בדיוק אותו הדבר כמו המים הנוצצים שבאגם. 
״נהנת מהמופע?״ קול זר נשמע לפתע מאחורי, גורם לי לקפוץ בבהלה ולטעון את הנשק הגדול והאוטומתי שבידיי. 
״לעזאזל ילדה!״ הוא אומר בחיוך ולוקח כמה צעדים אחורה, מרים את ידיו בכניעה. 
אני בוחנת אותו בזהירות במבטי, שיער שחור קצוץ ועיניים כחולות כמו האגם שמאחוריי. 
הוא לבש מכנס עבודה שחור וחולצת טריקו לבנה שנהרסה והתלכלכה. 
״אנחנו בדיוק כמוך, באנו להתרחץ…״ הוא מנסה להרגיע אותי ומתקרב צעד אחד קדימה. 
אני ממהרת לכוון אליו את נשקי הגדול והשחור שרועד בתוך ידיי הקטנות. 
״זה בסדר, את יכולה לסמוך עלי״ הוא אומר בהנהון ראש קטן, מנסה להראות לי שהכל בסדר. 
״על מי אפשר לסמוך בימים האלה…״ אני מלמלת לעברו, הפעם הראשונה מזה ימים ארוכים ואינסופיים שאני שומעת את קולי. 
״קוראים לי אוון וזה אחי התאום ג׳ארד״ הוא מצביע אל האגם, אני מסובבת את מבטי, הוא עומד כל כך קרוב אלינו ורק מגבת קטנה מכסה את אזור חלצייו. 
״איך קוראים לך?״ הוא שואל אותי, אני מעבירה את מבטי בין שני האחים, לא דומים כלל רק אותם זוג עיניים מדהימות וכחולות. 
״מיה״ אני עונה לשאלתו אך לא מורידה את הנשק מידיי, הם יכולים פשוט לשדוד אותי ולהרוג אותי אפילו לפני שאני אשים לב לכך. 
״שם יפה״ ג׳ארד, זה שהתרחץ באגם אמר לי והתקרב לעברי, מניח יד שרירית על הנשק שלי ומוריד אותו לאט מטה. 
״אנחנו לא נפגע בך…״ הוא מחייך לעברי, איך שהוא הצלחתי להאמין לחיוך היישר שלו. 
״את יכולה ללכת להתרחץ, אני אחכה, אנחנו לא נפריע לך״ חייך לעברי האח השני, אוון. 
אני מהנהת לאט בראשי, לוקחת את תיקי ומתקדמת לאט אל עבר קו המים הכחול והנוצץ. 
ריח הטחב מריח כל כך נעים באפי, כבר ימים שלא התנקתי כמו שצריך. 
הצצתי אחורנית, שני האחים נעלמו בקו העצים, לא נראים עוד ברקע. 
אני מורידה לאט את בגדיי, שכבה אחרי שכבה עד שאני נשארת ערומה לחלוטין. 
אני נכנסת אל המים הקרים שמיד מצננים את גופי הרזה. 
התענגתי על כל שנייה שהמים הקרירים מקיפים אותי. 
לקחתי את הסבון שלקחתי מהמכולת הקטנה, שופכת את תכולתו על ראשי ועל גופי ומסבנת היטב, מאחורי אוזניי, את קרקפתי, מתחת לציפורניי, רגליי ואגני. 
מנקה כל שריד כל שהוא של זיעה שכיסתה את גופי. 
אני מסובבת את מבטי בחזרה אל קו העצים, הם באמת עמדו בהבטחתם ולא הפריעו לי להתרחץ. 
שטפתי את שאריות הסבון משערי וגופי ויצאתי מהמים הקרים ממהרת לכסות את גופי העירום במגבת הגדולה שלי, אני סוחבת אותה איתי לכל מקום. 
התיישבתי על האדמה הקשה, השמש השורפת תעזור ותגרום לי להתייבש מהר יותר. 
״אני בטוח שבחורה כמוך מתגעגעת למקלחות רגילות״ אני שומעת קול מאחוריי, אני מהדקת את המגבת מסביב גופי ומסתובבת בהפתעה. 
הוא התיישב לידי על האדמה הקשה, אוון אם אני לא טועה. 
״לא, אני מסתדרת גם ככה״ אני עונה בקול אטום, מקשיחה את גופי ומתכוננת לקום ממקומי. 
״אוקיי… אז מיה, ברשותך אני גם אכנס לאגם להתרחץ, מעולם לא הזעתי כמו שהזעתי בימים האחרונים״ הוא מצחקק לעברי וקם מהאדמה הקשה שלידי. 
אני לא עונה, אין לי מה לומר לו, אני רק רוצה להתלבש ולהסתלק מכאן כמה שיותר מהר. 
הוא מסתכל עלי ונאנח כשהוא רואה שאני לא מגיבה לדבריו, הוא פשוט מוריד את החולצה הלבנה והמלוכלכת שהייתה דבוקה לגופו, לא מהסס ומוריד גם את הנעליים ומכנס העבודה השחור שלרגליו. 
הסטתי את מבטי בבישנות, הוא צחקק בשקט והתקדם אל האגם הגדול והנוצץ שנפרש לפנינו. 
הבטתי עליו בזווית עין, הוא קפץ אל המים הקרים והתחיל לסבן את גופו ושערו המלוכלכים. 
לא יכולתי להתעלם מגופו ההחסון והגדול כמו של אחיו.
אני לוקחת את דברי ומתקדמת אל קו העצים, מוצאת הגנה מאחורי אחד העצים העבים. 
נתתי למגבת הגדולה ליפול מעל גופי העירום ומיהרתי ללבוש הלבשה תחתונה שלקחתי מהמכולת הקטנה, לא משהו מיוחד רק תחתון וחזייה חלקים בצבע שחור. 
לבשתי מעל את הבגדים הנקיים, כל כך מרענן להחליף את הבגדים הקודמים שכבר הסריחו ונקרעו מרוב טלטלות הדרך. 
הוצאתי מתיקי מסרק קטן, מסרק שהבאתי איתי עוד מביתי, מסרק שהיה לי עוד לפני שהכל התחיל. 
זה גרם לי להתגעגע עוד יותר הביתה, אל המשפחה, אל הוריי שכבר לא איתנו עוד. 
כאב עצום מפלח את ליבי, דמעה קטנה שוררת מוצאת את דרכה וזולגת מעיני. 
מחיתי אותה במהירות והתחלתי לסרק את שערי הלא כל כך ארוך והחום כהה המגיע עד אמצע שכמותיי. 
אני חייבת להסתלק מכאן, להמשיך צפונה אל מחנה השורדים עליו שמעתי, אולי שם אוכל למצוא את כיווני שוב במקום לשוטט בדרכים. 
אני קולעת את שערי הרטוב והנקי לצמה קטנה וריחנית שנחה על גבי, בוחרת להשאיר את הנשק הגדול והאוטומתי שלי בתוך תיקי ולהסתפק רק באקדח תשע מילימטר שחור שברשותי. 
רשרוש של ענפיים גורם לי לקפוץ בבהלה ומיד להטעין את האקדח שבידיי. 
אחד מהאחים, ג׳ארד הגיע עד אלי. 
״חייבים לברוח, מהר!״ הוא צועק באוזניי ותופס בידיי מושך אותי אחריו. 
״מה? מה קורה פה?״ אני שואלת אותו מבולבלת אך ממשיכה לרוץ אחריו, הוא לא עוזב את ידי ומוביל אותי אחריו. 
רעש של יריות נשמעות לפתע ברקע, גורמות לציפורים להתעופף מצמרות העצים בבהלה פתאומית. 
״חיילים, מלא מהם״ הוא מסביר בקצרה וממשיך לרוץ בלי לעצור אפילו לא לשנייה. 
הצבא הפך לאחד האויבים הכי גדולים של האנושות כולה, כל הכוח שיש להם בידיים והם מנצלים אותו לרעה, כדי לשרוד עוד יום-יומיים במציאות הקורסת בה אנחנו חיים. 
הוא עוצר לפתע ומושך אותי לחיקו הגדול והקשה מתיישב במהירות מאחורי גזע עץ גדול ועבה, מושיב אותי איתו ומניח את ידו השנייה על פי. 
״ששש… הם כאן״ הוא מלמל לאוזניי, חזי עולה ויורד מהמאמץ הגדול שעשינו עכשיו, אני לא מפסיקה להתנשף ואני בטוחה שאם ידו לא הייתה על פי הם היו שומעים אותי בוודאות. 
צעדים רבים נשמעו במרחק מטרים ספורים מאיתנו, הוא קירב אותי כמה שיותר קרוב לחיקו.
והלב שלי פעם במהירות אדירה, אני לא יודעת אם זה בגלל החיילים המתקרבים או בגלל הקרבה אליו. 
אנחנו כל כך קרובים… 
לא הייתי קרובה לאף אחד כבר כמעט למעלה משנה ובמיוחד לא לגבר כמו ג׳ארד הצמוד אלי כל כך. 
״ששש…״ הוא לוחש לאוזני בשקט, נשמתו הקצובה והשקטה מתנגשת בעורפי וגורמת לצמרמורת לטפס במעלה גבי. 
יריות החלו שוב להתעופף באוויר, פוגעות בקרקע הקשה והכל כך קרובה אלינו. 
קפלתי את רגליי כמה שיותר קרוב אלי, מתכנסת בתוך חזהו של ג׳ארד מפוחדת נורא. 
לפתע כאב עצום דקר את רגלי, כאב שאני לא יכולה להסביר במילים, כאב נורא שלפתע עמד בגרוני.
צרחה חנוקה בקעה מפי אך עומעמה על ידי ידו הגדולה שחסמה את פי עוד יותר עכשיו. 
״ששש… תרגעי זה בסדר, את תיהיי בסדר״ הוא מלמל באוזניי בשקט כל כך שאני בקושי שומעת אותו דרך מסך החום שהחל לעטות עלי. 
דמי התפרע והשתולל בעורקיי, ליבי הלם בעוצמה אדירה והכאב כל כך קשה שלא ידעתי עוד כמה זמן אני יכולה להחזיק בלי להשתגע. 
ידו נשארת דבוקה לפי חוסמת כל צרחה שעתידה לבוא מגרוני. 
״הם הולכים, תחזיקי מעמד״ הוא לוחש באוזניי, אך קולו בקושי מצליח לעבור את מסך החום העוטה אותי ולהגיע לאוזניי. 
עיניי מתחילות להטשטש, אחיזתי החזקה בידו של ג׳ארד מתחילה להחלש ומהר מאוד אני מוצאת את עצמי נופלת חסרת הכרה בין ידיו החזקות.