TE ENCONTRÉ- פרק 6 🦋

\ • פרק 6 • /
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"מרוב כל השקרים שכחתי מי אני" -אביב גפן- (מתוך השיר : המכתב)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עידן》》
אחרי הנשיקה שגפן הדביקה לי היא תפסה אותי מהיד ומשכה אותי איתה מחוץ למועדון במהירות, תוך כדי ממשיכה לשחק את המשחק שאני החבר שלה.
כשהגענו מחוץ למועדון היא לא הפסיקה להסתכל לדלת הכניסה, כדי לראות אם אח שלה יוצא "אז מה? זה קטע אצלך לנשק בפתאומיות גברים?" צחקתי והיא העלתה חיוך קטן על פניה "אני מצטערת, לא התכוונתי שזה יפול עלייך" היא השיבה והתיישבה בספסל שהיה קרוב אלינו ואני התיישבתי מיד אחריה "פעם מישהי אמרה לי שהיא לא מקבלת את זה שאנשים מבקשים סליחה ומצפים שכל מה שהם עשו ימחק רק בגלל שהם התנצלו" אמרתי ברמז עבה לדבריה והעלתי לה חיוך יפהפה על פניה "בחורה חכמה" היא השיבה בציניות והצחיקה אותי "טוב לפחות עכשיו אני יודע שאני לא היחיד שחושב שאת ילדה קטנה" עניתי לה והיא החטיפה לי מכה קטנה בזרוע
"אני לא ילדה קטנה" היא ענתה בכעס ונאנחה "פשוט נמאס לי כבר, נמאס לי שאני צריכה להלחם כדי להתקבל לעבודה של גברים ולהוכיח את עצמי כדי שאח שלי יפסיק עם הנאומים שלו, נמאס לי שאנשים צריכים הוכחה לכל דבר בחיים" היא הוציאה את התסכול שלה ולא ידעתי איך להתמודד עם זה, בחיים לא דיברתי עם בחורה על דברים כל כך אישיים בחיים "מכיר את התחושה" אמרתי כשמחשבות על אבא שלי עלו לי, אבא שלי שתמיד מעליי, שתמיד אני מרגיש שאני חייב להתגבר עליו, להיות טוב ממנו ולהוכיח לכולם שאני לא רק הבן שלו "אתה רוצה לספר לי?" היא שאלה ובאמת התכוונה לכך, היא באמת רשצה לשמוע מה שיש לי להגיד "עזבי" אמרתי ונעמדתי, לא הייתי מוכן לשתף ולדבר בצורה כל כך גלויה ועוד עם מישהי שאני מכיר יום וחצי "טוב אני הולכת, תודה שלא חשפת אותי בשטות שעשיתי" היא אמרה, נישקה אותי בלחי בעדינות והתחילה ללכת לכיון הרכב שלה ואני נשארתי שם דומם, לא הוצאתי מילה מהפה- לא הייתי מסוגל, הרגשתי קפוא במקום ולא היה לי אפילו הסבר לזה.

גפן》》
"שאתה מסיים עם המברג תגיד לי" אמרתי לאחד העובדים והתיישבתי להפסקה קצרה על הארגזים. "קחי" יוסי אמר כשהתקרב אליי עם פחית קולה קרה כמו שאני אוהבת "ממה הילדונת שלי כל כך מבואסת?" הוא שאל והתיישב ליידי "בתור התחלה כשקוראים לי ילדונת" צחקתי ושתיתי שלוק "אני יודע שאת שונאת את זה, זה היה בכוונה" הוא אמר עם קריצה קטנה שלא העלתה לי חיוך
"את יודעת…כשהגעת לפה וביקשת עבודה לא יכולתי להפסיק לצחוק, כולנו צחקנו… אמרנו מה נראה לה שהיא בכלל מבקשת דבר כזה?!" הוא התחיל להגיד לי ואני פערתי את עיניי "ואוו כיף לשמוע" השבתי בציניות והוא צחק מזה "אבל אז, אז הבנתי משהו עמוק יותר-שלא מזה הופתעתי כל כך, לא מהבקשה אלה מהאמת שלך…אמרתי לעצמי לבחורה הזו יש ביצים… או חוסר מודעות" הוא המשיך והצחיק אותי מעט "ואז כשנלחמת כדי לעבוד פה- שהרסת את הרכב של עצמך, נכנסת למוסך ותיקנת אותו בעצמך רק כדי שנראה שאת יודעת אני פשוט לא האמנתי למה שאני רואה… זה היה כמו סרט מתח שאין לך מושג איך הוא יגמר, האומץ הזה, העקרונות… לא משהו שאפשר לראות כל יום לא אצל מבוגרים ולא אצל צעירים, אלו תכונות של אנשים מיוחדים" הוא סיפר לי את הסיפור שאני כבר מכירה עם מבט שונה בעיניים-מבט מעריץ "מה אתה רוצה להגיד לי בעצם? שאני שונה?" שאלתי בסקרנות "מה שאני מנסה להגיד זה שאת -אישה מיוחדת ומדהימה, את ממש לא הילדונת הזו שמתעקשים שתהיי" הוא הדגיש ושיפר לי במקצת את מצב הרוח "ואמנם יבקשו ממך במשך החיים להוכיח את עצמך כל הזמן, אבל את לא תתייאשי, את תעשי את זה ואת יודעת למה? כי את יכולה, כי את מסוגלת, כי את לא מוותרת וכי את עקשנית ומעצבנת"
קפצתי אליו לחיבוק חזק… הוא תמיד יודע איך להרגיע אותי ולשמח אותי, הוא יודע להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון "טוב יאלה גברתי, קומי לעבוד, אני הולך להביא לנו לאכול בנתיים".

עידן》》
"יופי, כל כך היה קשה להביא את המחשבים האלו לפני כן?" אמרתי לטכנאי שהתקין את המחשבים בסוכנות שלי והוא לא אמר מילה "אחי אתה קצת קשה איתם?" שי שאל אותי בזמן שעמד לידיי וצפה בהתנהגות שלי כלפיהם "לא קשה ולא כלום, הם סתם עצלנים שמשחקים אותה עסוקים" עניתי לו בכעס "טוב יאלה בוא נצא לאכול צהריים" הוא הציע ולמען האמת התכוונתי לבוא, אספתי את המפתחות של הרכב וסגרתי את המשרד שלי.. אבל אז אבא שלי נכנס ולחץ יד לשי "אתה בדרך החוצה?" הוא שאל אותי והנהנתי "אין בעיה, קודם בוא למשרד שלך אני צריך שנדבר בארבע עיניים" הוא אמר והלך למשרד בציפייה שאבוא אחריו.. אני שונא את זה, אני שונא שאפילו בעסק שלי הוא גורם לי להרגיש הבן המעפן שלו שלומד ממנו ועובד אצלו "כבר חוזר" אמרתי לשי והלכתי אחרי אבא שלי למשרד תוך כדי שאני מגלגל עיניים "קרה משהו?" שאלתי מתוך נימוס..אבל למען האמת, לא כל כך הזיז לי "חשבתי שאולי אתה תגיד לי מה קרה" הוא אמר והתיישב בכיסא שלי בשיא חוצפתו "אצלי הכל טוב, מתקינים פה מחשבים חדשים, העסק מתפתח, אני הוזמנתי לאיזה נסיעת עסקים בעוד שלושה חודשים" סיפרתי לו על המצב המקצועי המצוין שלי בתקווה שהוא לא ימצא איך להרוס לי את זה "קיבלתי אתמול טלפון מאוד מדאיג" אבא שלי התחיל להלחיץ אותי ואני התמתחתי בכיסא "מה יש? מה קרה?" נבהלתי "אחת הידידות שלך כנראה ראתה אותך אתמול בבר החדש שפתחו, היא סיפרה לי שהיא ראתה אותך מתנשק באממע הבר מול כולם עם איזה נערה כלומניקית, מסכנה, רעבה ללחם…זה נראלך הגיוני?" הוא התעצבן "אני לא יודע מי החסרת חיים שסיפרה לך את זה, וגם אם כן מה זה משנה?" התעצבנתי עליו "אתה בן 25 אתה לא יכול לנשק נערה קטנה זה פלילי, ועוד מול כל העולם, ויותר מזה לפי התיאור שלה היא חוצפנית לא קטנה וסתם בחורה פשוטה…אני לא מוכן שתביך את עצמך בטעות ואת השם שבניתי בגלל שאתה לא מסוגל לשלוט עח הדחפים המיניים שלך" הוא אמר בכעס ובנזיפה, אך הזעם שלי היה פי אלף גדול יותר "אני לא מבין באיזה זכות אתה בא למשרד שלי, יושב בכיסא שלי ומטיף לי על איך אני אמור להתנהג" התעצבנתי ונעמדתי "נמאס לי שאתה חושב שאתה מעליי ויותר טוב ממני בהכל, אני מנהל את החיים שלי ואני בניתי את השם שלי בזכות עצמי, אני לא זקוק לעזרה ולעצות שלך" המשכתי לכעוס עליו "תתחיל להרגע" הוא אמר לי ונעמד גם הוא "לא, אתה תתחיל להרגע, אני אעשה מה שבא לי אם טוב לך ואם לא טוב לך.. ורק בשביל שתירגע קצת הבחורה הזו לא נערה מתחת לגיל 18, עכשיו אתה מוזמן ללכת מפה" עניתי לו וחיכיתי שיצא, אבל הוא לא זז, הוא קפא במקום, הוא לא האמין שאני אגיד לו דבר כזה… הוא רגיל שאני אהיה הילד הקטן שמציית לפקודות שלו "עזוב אני אלך, גם ככה היו לי תוכניות משל עצמי" אמרתי ויצאתי מהמשרד בזעם