Sweet Dreams | 4 | no future,no life

"מה את עושה פה?" הוא שואל אותי.
אני מגחכת ומרימה זרד דקיק מהאדמה היבשה והמתפוררת.
השעה היא שעת אחר הצהריים.
השמש הקופחת נעלמת מאחורי הגבעות הירוקות, שלא נגמרות.
אני נושפת. נושמת.מסדרת את השמלה הפשוטה והקצרצרה שטרחתי לזרוק על עצמי אותו הבוקר.
"את אמורה לנגן" הוא רוטן. הפנים שלו מאדימות מזעם.
"החלטתי לצייר קצת" אני עונה ברוגע. לא ממש מעניינת אותי הטענה שלו.
"פחח לצייר. את לא מבינה נכון. אין לך לאן עם הציורים שלך. את שייכת לעם של נגינה. לרוטינה של נגינה. מתי תתעוררי כבר מהפנטזיה המחורבנת שלך?!" הוא לועג לי ולוקח את המחברת.
לא עוברות כמה דקות והציורים שלי מתפזרים חתיכות חתיכות במשב הרוח הקרה. ציורי הפחם שלי, השרטוטים שלי.
אני מחייכת חיוך עגום.
הוא מניף את המחברת באוויר ומזיז אותה קצת.
"לכי תלבשי משהו, את נראית כאילו הוציאו אותך מרחוב. תחזרי לכינור שלך." הוא מסנן ונעלם במשב רוח מקפיא.
עם המחברת שלי.
כנראה שהעתיד שלי מבוזבז…