Suicide Hotline // פרולוג

*כריסטיאן*

שיחקתי בפלאפון שלי בחוסר עניין ממש, אני לא אוהב את הטכנולוגיה הזו, אבל זה עדיף מאשר לשבת ולבהות בקיר ללא כל מעשה. הטלפון שעל העמדה שלי צלצל רק פעמיים הלילה, אבל אני מחכה לצלצול אחד מסוים. צלצול שגורם לי להיגרר מהמיטה, ולנסוע באוטובוס במשך שעתיים כל לילה, רק בשביל שיחה אחת, שנמשכת דקות ספורות. אבל זה שווה את זה. אני אפילו לא יודע למה, אבל אני מניח שיש סיבה שהיא מתקשרת כל לילה, ואולי, היא תולה בי תקווה שאני אפתור לה את כל הבעיות בהינף יד בין רגע. אבל זו בדיוק הנקודה, אני לא פותר בעיות, אני לא יכול לפתור את הבעיות שלה או של כל אחד אחר, אני אפילו לא באמת פסיכולוג – אני רק מקשיב. אני רק מקשיב ומראה לה, שהיא לא באמת לבד בשעות שבהן דעתה מקבלת גוונים כהים ומתערפלת כמו עשן, כי היא עולה בלהבות.
אני לא יכול להציל אותה אם אני לא יכול להציל את עצמי. לב שבור לא יכול לרפא לב מנופץ. אי אפשר לרפא כאב בכאב. וכל הקלישאות הארורות ומלאות האמת המכוערת הזאת.
אני האמת די מופתע שהסכימו לי להתנדב כאן, הייתי בטוח שיבעטו לי בתחת ויזרקו אותי ישירות מחלון הזכוכית אל הכביש, ביום הראשון שבו התנדבתי כאן ואמרתי לבחור שאיים לירות בעצמו בטלפון, שהוא יכול לירות בעצמו אם זה מה שהוא מרגיש כדבר הנכון לעשות. אם הוא נלחם, והוא אינו מסוגל להמשיך. הוא בכל מצב היה לוחם בקרב הזה. גם אם הפסיד.
לבסוף קבלתי נזיפה, כי היא לא הרג את עצמו. האידיוט היה מלא דיבורים ואפס מעשים. כמו כולנו.
הייתי עדיין מעוצבן על הנערה שבכתה בטלפון מוקדם יותר הלילה, ואיימה להרוג את עצמה רק כי חבר שלה נפרד ממנה. את בת 14, אלוהים. אמרתי לה שזו סיבת המוות העלובה ביותר ששמעתי זה המון זמן, ושמחר יש בית ספר, אז כדאי שתלך לישון מוקדם, ותלמד טוב. בשביל שביום שהיא תמות יזכרו אותה בתור מישהי אשר עשתה שינוי גדול בחיים, ולא התאבדה ללא כל השארת חותם מאחור מלבד שיחת טלפון אל אדם אנונימי כמוני.
אני כנה. אולי כנה מידי.
אך אני מנסה להיות רגיש, ועם לב מואר – כלפיה. כלפי נערת ה3:02 של הלילה.
טום ניתק את השיחה, ונאנח, משעין את ראשו לאחור, \"זה היה מפחיד…\", מלמל.
\"זה לקח יותר מידי זמן, שברתי שיא בזמן הזה\", יריתי בחזרה, צוחק.
הוא גלגל את עיניו, לפני שחטף ממני את הפלאפון והטיח אותו על השולחן, \"חנון טיפוסי\", גיחך לעברי, \"ואני מצטער שלקח לי המון זמן להרגיע נערה אשר יצאה מהארון ונזרקה מהבית\", הוסיף.
גלגלתי את עיניי, \"לחיות בבית זה לא בהכרח מדהים במיוחד\", משכתי בכתפיי.
\"אתה מנסה להיראות קשוח, שנינו יודעים שברגע שבו היא תתקשר אתה תהפוך לרכיכה עלובה בין רגע\", טען, משלב את זוג זרועותיו בהתנשאות.
ידעתי שהוא צודק. ידעתי שברגע שבו היא תתקשר כל המסכות יתפוגגו, סורגי הברזל יתנפצו והמנעולים ישברו בין רגע. ידעתי שאני לא אהיה הילד הצנום, הכועס והמאוכזב מהמציאות שאני, אלא אהיה חזק. ואנסה להציל אותה. רק עוד לילה אחד נוסף. זה מה שאנחנו תמיד אומרים האחד לשנייה. רק עוד לילה אחד נוסף. המחשבה על כך גרמה לי לעלות חיוך, ולטום ללעוג לי בחיוכו, כמו הילד חרא שהוא. דחפתי אותו ממני והסתכלתי על השעה, ויכולתי רק לרגע לחוש את הלב שלי מחסיר פעימה ואת דמי קופא בעורקיי. עוד שתי דקות. אלוהים. רק עוד שתי דקות. כפות ידיי הזיעו במקצת וחזי שקע. דקה. בבקשה תתקשרי. אני צריך לדעת שאת בסדר. אני צריך לדעת שאת עדיין כאן. בבקשה תתקשרי. אני צריך לדעת שאת חיה, ולא עשית את זה לעצמך, לא הנחת למפלצת לנצח.
היא היחידה שאני לא אומר לה למות אם זה מה שהיא רוצה. היא היחידה שאני לא מעלה את המילה מוות במהלך השיחה. אני לא יודע למה. אני פשוט לא רוצה לחשוב על כך שהיא לא תתקשר אליי יותר. אני לא רוצה לחשוב על כך שהיא תעלם, והיא לא מכירה אותי עדיין. אני לא יודע איך קוראים לה אפילו, איך היא נראית או בת כמה היא – אבל זה חשוב לי. שום דבר מהפרטים האלו לא חשובים כאן.
ואז הטלפון צלצל, ובין רגע אחזתי בשפורפרת הטלפון והצמדתי לאוזני, \"מוקדם חירום, לילה טוב\", החלתי.
היא צחקקה, \"אתה עדיין רשמי איתי?\", שאלה בקול מתגרה, וזה גרם לי לחייך כמו אידיוט לרגע וללבי להלום בחוזקה כנגד חזי ממשקע קולה. היא בסדר. שחררתי נשימה שלא ידעתי שהחזקתי בזמן שבטני התהפכה. היא בסדר.
\"רק מוודא שזה לא מישהו אחר\", השבתי, \"אני שמח שהתקשרת גם הלילה\", הודיתי. אני יודע שאני חורג מתפקידי, אבל אני מניח שמעולם לא הייתי טיפוס שמתאים את עצמו למערכת, מצליח לקחת חלק במוסכמות החברה ומציית לקוד הכללים. וגם היא מיוחדת. הקשר שלי ושלה, הוא מיוחד. אני לא יכול להניח את האצבע מה גורם לזה להיות שונה, אבל אני יכול להרגיש זאת, ואני מקווה שגם היא.
היא לקחה נשימה עמוקה, \"אני צריכה אותך…\", היא לחשה, וקולה החנוק הלם בי בחוזקה וגרם לי להרגיש שאני עומד ליפול על הברכיים כל רגע. אני כאן. אני כאן בשבילך. רציתי לצווח לה, אך הייתי משותק.
\"אני הבנתי היום שהדבר היחידי שאני טובה בו הוא להרוס את עצמי\", היא מלמלה, \"למה אני חייבת להיות כל כך דפוקה? מה לא בסדר איתי?\", נאנחה.
\"כולנו דפוקים קצת\", השבתי לה, מנסה לגרום לה לצחוק מההומור השחור שלי, אך דואג לשמור על גוון קול רך. היא היחידה שתשמע אותי מדבר ככה.
היא שתקה למשך רגעים ספורים, \"אני רוצה לברוח למקום שבו לא ארגיש דפוקה… אני לא רוצה להרגיש ככה יותר… אתה מבין?\", היא נאנחה בקול מובס, \"כלמה שאני רוצה זה לחוש נאהבת ומאושרת, ואני לא חושבת שאי פעם הרגשתי כך, או שזה יקרה בקרוב\", הודתה.
\"אולי זה יקרה בקרוב, רק עוד לילה, יש לך עשרים וארבע שעות לנסות לשנות זאת, ואם לא, אני אהיה כאן\", הבטחתי לה.
היא צחקקה צחוק מריר, \"למה שתרצה לעזור לי?\", היא שאלה, \"זה מוזר, אנחנו לא מכירים אפילו\", טענה.
\"שתי סיבות\", כחכחתי בגרוני, \"אחת, זו העובדה שלי עכשיו, לעזור לאנשים, למרות שאני לא מצטיין בזה\", גחכתי, \"שנית, אני צריך אותך גם\", הודיתי בשקט.