Sorrow

עליתי במדרגות ונכנסתי לחדר אקראי. פסעתי לאיטי בחדר. הייתי צריכה להתרחק מהכל. רק לשנייה. היתיישבתי על המיטה שהייתה במרכז החדר צמודה לקיר ומיששתי את המצעים הרכים. ליד המיטה היה מונח כינור בצבע חום כהה והקשת שלו מונחת לידו. נעמדתי והתקדמתי בתשישות לכיוון הכינור ואחזתי בו ובקשת בידי. בהיתי בכינור. היא אהבה כשניגנתי, מהרגע שבו הנחתי את ידי על כינור, אפילו כשהנגינה שלי נשמעה כמו צווחה. כשהכינור בידי פסעתי מחוץ לחדר ונעמדתי במרפסת שמשקיפה על המבואה כשמשני צידיי שני גרמי מדרגות המובילים למטה. מתחתי עמדו על האנשים האבלים על מותה בבגדים שחורים. לקחתי נשימה עמוקה והנחתי את הקשת על הכינור. "זה בשבילך." לחשתי חרישית והתחלתי לנגן. המנגינה התחילה חרישית והתחזקה לאט לאט. המנגינה האיטית אך עוצמתית נהייתה עצובה יותר ויותר כשדימיינתי במוחי את כל הרגעים היפים שחלקנו יחדיו.
כשלימדה אותי לקרוא, כשנתנה לי את הספרים הראשונים שלי שהציתו אהבה בלתי מעורערת. כשביום הולדתי השניים עשר נתנה לי שרשרת זהב עם תיליון של ציפור שיר קטנה ומוזהבת. הכל עבר במוחי בזמן שניגנתי. רק לקראת הסוף הבנתי שעיניי היו סגורות כל הזמן הזה.
כשסיימתי לנגן שמטתי את ידיי לצידי גופי כשהכינור והקשת בידיי. לקחתי נשימה עמוקה ופקחתי את עיניי. לפתע הרגשתי דמעה זולגת מעיניי על לחיי שהבנתי שרטובות. הסתכלתי למטה על המבואה וראיתי את כל האנשים שבאו מההלוויה, כל האורחים מתבוננים בי ומוחים את דמעותיהם. בקהל זיהיתי את חבריי נושאים את עיניהם אליי. לקחתי כמה צעדים לאחור, הסתובבתי ורצתי לחדר ממנו לקחתי את הכינור. נכנסתי פנימה ושמטתי את הכינור והקשת על מיטה והתחלתי לבכות.