Snow white another story – פרק 1

-לפני ארבע עשרה שנה-
יוקי בן ארבע.

יוקי הביט על קברה של אימו. "אבא, איך אמא מתה?" יוקי הביט באביו, שהשפיל מבט בעצב. "ממחלה" המלך נאנח, עיניו הירוקות זהרו ודמעות החלו לנזול. "אל תדאג אבא, היא תחזור! קראתי ספר פעם! והדמות שמתה חזרה לחיים!" יוקי חייך, מנסה לעודד את אביו. "שירהיוקי, את יודעת שזה לא אפשרי" הוא חייך, מלטף את שערו של יוקי. יוקי עדיין לא התרגל לשם החדש שניתן לו, או לצורת הגוף שכולם החלו לדבר אליו. 'אם ידעו שאתה גבר דברים נוראיים יקרו לך' הוא נזכר בדברי אימו לפני שהיא מתה. "אני יודעת, אבל, אני עדיין אתגעגע אליה" הוא השפיל מבט בעצב בזמן שאביו הרים אותו. "אני יודע, גם אני" אביו נאנח פעם נוספת. הממלכה הייתה באבל גדול, באותו היום השמיים החלו לבכות עם הגשם שירד בחוזקה בזמן שכולם לבשו שחור.
כחודש עבר מאז מותה של המלכה הישנה, והמלך מצא לעצמו מלכה חדשה להינשא לה. "אבא, למה אני לבושה בלבן?" יוקי הביט במראה, שמלתו הלבנה הגיעה עד הרצפה, שערו שהיה בחלקו תוספות שיער היה אסוף בקוקו גבוה. "כי אבא מתחתן היום" אביו חייך, שיערו החום הגלי היה רטוב ועיניו הירוקות זהרו באור של שמחה. "אבל עבר רק חודש מאז המוות של אמא" יוקי הביט באביו בעצב, הוא רצה להרגיש את השמחה שאביו הרגיש, אך הוא לא הצליח להגיע אליו. "אני יודע, אבל אבא צריך להמשיך" אביו התכופף לעברו, מלטף את שערו השחור והארוך של יוקי. "שירהיוקי, בחיים של עליות ומורדות אבל חייבים להמשיך הלאה" הוא הביט בעיניו הירוקות של יוקי, העיניים היו הדבר היחידי שהזכיר את המלך והמלכה. "לא אחרי חודש" יוקי הביט בו בכעס. "הוד מעלתו, הטקס אמור להתחיל עכשיו" אחת המשרתות קדה קידה. "בואי" הוא החזיק בידו של יוקי והם התקדמו יחדיו לעבר אולם הנשפים, יוקי הביט באימו החדשה ברגע שנכנסו, שערה היה בלונדיני מתולתל ועיניה היו חתוליות בצבע זהוב. 'המשרתת קאירי…' יוקי הביט בה בתדהמה, הוא התחבא מאחורי רגלו של אביו. "יוקי, אל תתביישי" המלך חייך. "קבלו את המלך לאונרד השני והנסיכה שירהיוקי!" הכרוז אמר בשמחה, כולם היו לבושים בלבן, הם קמו ומחאו כפיים למלך. 'לפני כחודש, כולם לבשו שחור ובכו, למה הם שכחו מאמא כל כך מהר?' יוקי חשב בעצב כשראה את אביו ואימו החדשה מחליפים טבעות, הוא החל לבכות בחוזקה. "גברת שירהיוקי, הכל בסדר?" אחת המשרתות אמרה בדאגה, מנקה את דמעותיו של יוקי, "היא רק מתרגשת עבור אבא שלה" לאונרד הרים את יוקי וחייך אליו. "אני רוצה את אמא!" יוקי צעק. כולם הביטו במלך במבטים מסוקרנים. "קחו את יוקי לחדר, שתירגע מעט" לאונרד חייך. המשרתות הינהנו ולקחו את יוקי הבוכה.

-לאחר שנה-
יוקי בן חמש.

יוקי הביט באביו בבגדי המלחמה שלו. "אבא, אתה יוצא למלחמה?" יוקי הביט בו בדאגה. "הממלכה השכנה קראה לעזרה, כנראה שההיעלמות החיילים בחודש האחרון דורשת התערבויות של עוד ממלכות" לאונרד נאנח. "אני אחזור הכי מוקדם שאוכל, בסדר?" הוא נישק את יוקי במצחו. "אבא, אל תיעלם" יוקי חבק אותו. "יוקי, אני לא אעלם, אל תדאג, חוץ מזה אמא כאן" לאונרד לחש, כדי שלא ידעו על זהותו של יוקי. "אני לא אוהב את קאירי" יוקי לחש, מחבק את לאונרד. "אני בטוח שתאהב אותה בהמשך, בזמן שלא אהיה כאן אני רוצה שתנסה להתקרב אליה" לאונרד חייך, "אבל היא לא נותנת לי, היא רק מביטה בי בעיניים שלה, אני פוחד מהעיניים האלו, אבא אל תלך" יוקי השפיל מבט, הוא רעד מעט כשנזכר בעיניה המלאות שנאה כשהיא מביטה בו. לאונרד רק צחקק, "אני חייב ללכת יוקי, אני מבטיח שהכל יהיה בסדר" הוא נישק את יוקי נשיקה אחרונה במצח ויצא מין הארמון.
לאחר כשבוע נודע לממלכה שהמלך נעלם בזמן המסע ביחד עם חייליו ושנמצאו חלקים מהגופות שלהם. אך אף אחד לא מצא את גופתו של המלך. "אנחנו סבורים שהמלך לאונרד מת, מלכתי" אחד החיילים שהלך לחיפוש הגופות קד קידה בפני המלכה. "עד שלא תמצא גופתו אני לא אאמין לכך" קאירי אמרה, קולה היה קר ותוקפני. "אנחנו נמשיך בחיפושים" החייל יצא מדלת האולם והביט ביוקי שנעמד מול הדלת. "מה עם אבא?" יוקי הלך בעקבות החייל שניסה להתעלם ממנו. "עדיין לא נמצאו חלקי גופתו אך רוב הסיכויים שהוא מת" החייל השפיל מבט, "אבא לא מת! הוא הבטיח לי שהכל יהיה בסדר! שהוא יחזור!" יוקי צעק, "אבא לא שיקר! הוא חי! ואני יודע את זה!" הוא בכה. "שירהיוקי, מה את עושה מחוץ לחדרך?! אמרתי לך ללכת ללמוד!" קאירי, שיצאה מדלת האולם כששמעה את קולו של יוקי, צעקה. "קחו אותה לחדר שלה! ושלא תצא עד ארוחת הערב!" היא אמרה בכעס בזמן שהמשרתות לקחו את יוקי הבוכה במהירות.

-לאחר שלוש שנים-
יוקי בן שמונה.

יוקי הלך אל עבר השוק יחד עם אחת המשרתות כשהוא לבוש בשמלה קצרה בצורת עוגה עם שכמייה שחורה מעלייה שמכסה את רוב פניו. "יוקי, תביאי לי תפוחים מהדוכן ההוא" המשרתת הצביעה אל עבר אחד הדוכנים. יוקי הנהן בחיוך והתקדם במהירות אל עבר הדוכן. "עשרה תפוחים בבקשה!" הוא אמר בחיוך, "בבקשה" יוקי הביט בנער שנתן לו את שקית התפוחים. הנער היה נראה גדול ממנו בכמה שנים, אך לא בהרבה. שערו היה ארוך וצבוע בצבע ארגמן שבקצוות הוא נצבע בבורדו, עיניו היו שונות, אחת אדומה ואחת כחולה. "תודה רבה!" יוקי חייך. "בת כמה את ילדה?" הנער חייך, "שמונה, ואתה?" יוקי היה מסוקרן, הנער היה גבוה. "אני בן עשר" הוא חייך, יוקי הביט בתדהמה. "אתה לא עובד על אף אחד עם השמלה והתוספות" הנער לחש ליוקי באוזן. יוקי התרחק במהירות. "איך-" הוא החל לומר אך הנער קטע אותו. "תחושות, אבל נראה שאת עובדת מצוין על שאר האנשים" הנער שיתף פעולה עם התחזותו של יוקי. "אני חייבת, אמא אמרה שאם לא אתחזה יקרו לי דברים נוראיים" יוקי לחש, הם התיישבו בספסל קרוב לדוכן. "למה אתה עובד?" יוקי הביט בנער, "אני עוזר לדודה שלי" הנער חייך, מוריד מיוקי את השכמייה. "השיער שלך ארוך, יחסית, אתה יודע, לבן" הוא ליטף את שיערו של יוקי. "חלק זה תוספות, כדי שאראה יותר נשי" יוקי חייך. "יוקי, צריך ללכת" המשרתת אמרה. "אני באה" יוקי שם בחזרה את השכמיה. "איך קוראים לך?" הוא הביט בנער. "אני היטורי ואתה?" היטורי חייך, "אני יוקי! היטורי, תבוא לבקר אותי!" יוקי חייך, "איפה את גרה?" היטורי אמר, "בארמון" יוקי לחש, "תבוא לבקר אותי!" הוא הלך במהירות לצד המשרתת. "הנסיכה שירהיוקי…" היטורי מלמל לעצמו וגיחך בשעשוע.
היטורי נהג לבוא כל יום ולשחק עם יוקי, הוא היה עובר דרך חור בגדר הגינה ולפגוש את יוקי שם. יוקי אהב שהיטורי קרא לו סיפורים על נסיכות והרפתקאות. "הנסיכה והנסיך בסוף התחתנו! למרות השוני ביניהם!" יוקי אמר בהתרגשות, "אני מבין שאהבת את הסיפור" היטורי צחקק, יוקי הנהן. "היטורי, גם אני אתחתן כשאהיה גדול?" הוא הביט בו בסקרנות. "ברור שתתחתן" היטורי חייך. "אני רוצה להתחתן איתך כשאהיה גדול" יוקי הביט בהיטורי, שתיקה מביכה אפפה את האוויר. היטורי התקרב ליוקי בשקט ונישק אותו נשיקה קטנה בפה. "הי..טורי…?" עיניו של יוקי נפתחו בתדהמה, היטורי התרחק ממנו במהירות. "אני מצטער! אני מצטער!" היטורי צעק וברח מהארמון, הוא שמע את קריאותיו של יוקי, אך הוא לא הביט אחורה. 'אני נישקתי ילד בן שמונה, בן, נסיך!' היטורי חשב בפחד. 'אני לא יכול לחזור, אני חייב להתרחק מיוקי' היטורי יצא מהארמון ולא חזר עוד.

-לאחר עשר שנים-
יוקי בן שמונה עשרה.

היטורי שתה וויסקה בזמן שישב בבר. שערו הארוך בצבע הארגמן היה אסוף בקוקו גבוה. הוא הביט במכתב שהגיע אליו אתמול, השולח היה אנונימי וביקש להיפגש איתו בבר כדי לתת לו עבודה. 'למה שמישהו שרוצה את עבודת הציד שלי ישלח מכתב אנונימי?' היטורי נאנח. דלת הבר נפתחה לרווחה וממנה נכנס זר עם שכמיה שחורה וארוכה שכיסתה את פניו. השיער הארוך והבלונדיני ביצבץ בין פתחי השכמיה. הזר התיישב לצד היטורי. "את השולח?" היטורי הראה את המכתב, הזר הנהן, הוא הביט בהיטורי ועיניו החתוליות נראו לעין. "המלכה קאירי" היטורי לחש. "בוא אחריי, המרכבה מחכה" קאירי התרוממה מהכיסא כשהיטורי אחריה. הם התיישבו במרכבה. "למה את צריכה את שירותי הציד שלי מלכתי?" היטורי הביט בה באדישות, הוא ידע שכאשר יחזור לארמון הוא יפגוש ביוקי, הוא לא רצה לפגוש בו אחרי מה שעשה לפני עשר שנים. "יש מזיק שאני רוצה שתיפטר ממנו, פגע רע שמפריע לשלווה שלי" קאירי הורידה את השכמייה וחשפה שמלה ארוכה בצבע שמנת שהאיזור התחתון שלה התרחב לצורת עוגה והיה בעל כפלים לבנים בקצוות. "למה שחיה גדולה תהיה בארמון עם שמירה כמו שלכם?" היטורי הסתקרן, קאירי גיחכה, "כי אף אחד מהשומרים לא יעז לפגוע בה" היא אמרה. הם הגיעו לארמון ועלו לספריה ששימשה בעבר בתור חדר העבודה של המלך. "מותר להיכנס לכאן?" היטורי הביט סביבו. "פעם זה הי של המלך, כיום זה משמש בתור ספריה" קאירי התקדמה לעבר החלון. "תסתכל לשם, מה אתה רואה?" היא הצביעה לעבר יוקי שנתן אוכל לציפורים, שמלתו הייתה ארוכה וסגולה עם תחרה שחורה ושערו הארוך היה אסוף בקוקו שנאסף לצד. "אני רואה את הנסיכה" היטורי אמר באדישות, למרות שעמוק בפנים הביט ביופיו המרהיב של יוקי. "אני רוצה שתיפטר ממנה, ותביא לי את ליבה" קאירי אמרה בתוקפנות, עיניה החתוליות שידרו שנאה. "למה את רוצה להיפטר מהיורשת של כס המלכות?" הוא הביט בה, "הסקרנות הרגה את החתול" קאירי חייכה ועזבה את החדר.
היטורי התקדם לעבר יוקי, הציפורים עפו במהירות כשהן שמו לב אליו. יוקי הסתובב כדי לראות מי משמיע את הצעדים הגסים. "הי…טורי…?" הוא מלמל, קולו היה גבוה יחסית לנער בן שמונה עשרה, ופניו עדיין היו נשיות. "יוקי, חזרתי" היטורי חייך. "היטורי!" עיניו של יוקי התמלאו בדמעות שמחה והוא חיבק את היטורי בחוזקה. "התגעגעתי! אני חיכיתי לך! אני חיכיתי שתחזור!" הוא צעק בבכי. "אני חזרתי, אני מצטער שזה לקח הרבה זמן" היטורי חייך חיוך עדין, הם הביטו אחד לשני בעיניים למשך כמה דקות, לאחר מכן הם התנשקו נשיקות עמוקות שכיסו את העשר שנים הללו. "התגעגעתי.." יוקי מלמל, "גם אני" היטורי חייך אליו.