she's just a girl and she's on fire.. פרק 7

יש דמויות ב'רציתי להוסיף' על מנת שתזכרו. חפירות ברציתי להוסיף.
**
עבר לו שבוע. כמעט ולא הרגשתי את השבוע הזה.. הכל עבר לי כ"כ מהר.
עד שאתמול תמר אמרה לי שאני צריכה לארגן את התיק כמו כולם ומחר לחזור הביתה..
שכחתי שאני אמורה לחזור הביתה. אבל לאיזה בית..
תמר ואני ארגנו למאי את הבגדים במזוודה הקטנה שלה ביחד עם הבגדים הקטנים שלה.
מה אני אמורה להגיד לתמר?.
"ארגנת את התיק שלך?" שאל דור. שון נמצא בצבא.. הוא סוגר שבת
הוא חזר לבסיס ביום ראשון שעבר. בילינו את השבת בדרך הכי כיפית שאפשר!
"כן בערך" חייכתי וסגרתי את המזוודה עם הדברים שלי והשארתי לי בגדים בחוץ כי אני נוסעת לעבודה עוד מעט ומשם אני חוזרת הביתה. כלומר לבית של סבתא שלי.
"מה עוד חסר לך?" שאל ובדק בארון של מאי היכן נמצא הבובה שהיא כ"כ רוצה ומבקשת הרבה זמן.
"את הבגדים שלי של העבודה ואני מחר כבר לא אהיה כאן" צחקתי צחוק חלוש. כבר חודש וקצת אני כאן ועוד לא דיברתי עם המשפחה שלי.. כלומר רק עם אמא ועם ליאל.
"כן תתארגני ותיסעי. אנחנו נתגעגע" חייך והרים על ידיו את מאי הקטנה שמלמלה כל מיני שטויות.
הסתכלתי על השעון שמונח על מפרק כף ידי והשעה היתה 12, היום יום חמישי ואני אמורה לצאת לעבודה כבר. יש לי נסיעה לבית וגם אני אמורה משם להגיע לעבודה.
"נפגש ביום ראשון. אני אתגעגע" חייכתי וחיבקתי את דור ואת מאי חיבוק בו זמנית.
"להתראות" אמרה תמר וחיבקה אותי ומשם יצאתי אל הדרך.
מה מצפה לי שם אני לא יודעת. מה יקרה לי בהמשך אני לא יודעת.
אני רק מקווה לטוב. הרי רק טוב יכול לקרות. נכון?
רוני לין וראם כבר נסעו הביתה אתמול ורק אני ומאי נשארנו פה.
דור לא חוזר אל ההורים שלו בשישי שבת. הוא נשאר אצל תמר, היא כמו האמא האמיתית שלו.
הוא כאן מגיל קטן לפי מה שהבנתי מהסיפורים של שון.

עליתי על האוטובוס והתיישבתי במקומי וחיכיתי רק לרדת מהאוטובוס. היו בי רגשות מעורבבים..
כאב, שמחה, פחד, אהבה, אכזבה, תקווה, תסכול ועוד.
אני מפחדת להתאכזב ממשהו. אני מפחדת לדעת שהמשפחה שלי המשיכה בלעדיי.
שאני כבר לא חשובה להם.
הנסיעה המשיכה וחייכתי. אני לא יודעת למה, אבל חייכתי.

הנסיעה הסתיימה והייתי אמורה לרדת בבית שלי. הנסיעה היתה ארוכה.
ירדתי בתחנת אוטובוס המוכרת ליד הבית של סבתא וחייכתי.
"אני חוזרת" מלמלתי לעצמי והתחלתי ללכת ביחד עם המזוודה אל עבר הבית המרוחק של סבתא.
מעניין אם אמא יודעת שאני אמורה להגיע היום.
המשכתי ללכת והחיוך הדבילי לא ירד מפני. גם כשהגעתי אל דלת הכניסה של הדירה הקטנה של סבתא.
נקשתי על הדלת 3 נקישות שהתחזקו עם הנקישה. היה רעש טיפה מהבית.
לא הייתי בבית הזה הרבה זמן. לא הייתי שם מאז שגרנו אצל סבתא.
רגלי רעדה בטירוף ופי התיישב מרוב הלחץ . נקשתי שוב על הדלת וחיכיתי רק לרגע המיוחל שהיא תפתח!
הדלת נפתחה ומאחורי הדלת הציצה אישה מבוגרת בעלת שיער קצר בצבע שחור ופניה היו חיוורים מעט. זאת סבתא שלי.
חייכתי חיוך קטן וחיכיתי שהיא רק תציע לי להיכנס.
"מה את עושה כאן?" שאלה ביובש. פי נסגר והרגשתי דקירה חלשה בליבי.
"באתי הביתה" אמרתי בלחש וחייכתי חיוך קטן. כנראה גם היא בשוק שאחרי 6 חודשים שלא ראיתי אותה אני נמצאת בפתח הבית שלה. כנראה גדלתי בפרק הזמן הממושך הזה..
"זה לא הבית שלך" סיננה מבעד לשפתיה והסתובבה אל כיוון הבית ונעלמה מתוך טווח ראייתי.
נקשתי על הדלת בעדינות ופתחי את הדלת מעט על מנת להסתכל לאן היא נעלמה, לחפש טיפה הסברים. לשאול למה היא כועסת עליי. לשאול אם היא בכלל כועסת עליי.
"סבתא?" שאלתי וחיפשתי אותה בסלון הקטן שהיה בגודל של החדר הקודם שלי בבית שעיקלו לנו לפני חודש וחצי.
"שנאל!" שמעתי קול מתרגש ומוכר קורא לי.
"ליאלי" אמרתי והסתובבתי לראות מהיכן הקול הזה מגיע. הוא היה בתוך החדר. ראיתי את ידיה של סבתא מחזיקות אותו ולא מאפשרות לו לצאת אל כיווני.
"תעזבי אותי" אמר ליאל וניסה לצאת מהאחיזה של סבתא על מנת לבוא לחבק אותי.
"אל תלך אליה" אמרה בכעס.
"ליאל אתה לא יודע כמה התגעגעתי אלייך" אמרתי ולא יכולתי לעצור את הדמעות שירדו מעייני הישר על פניי.
"גם אני שנשן" אמר. כמה התגעגעתי לכינוי הזה..
"היא לא התגעגעה. אל תאמין לה. בגללה אתם גרים ברחוב!" צעקה סבתא בקול
לא הבנתי למה סבתא אומרת את זה..
"סבתא?" שאלתי ללא הבנה
"אני לא סבתא שלך! תפסיקי לקרוא לי סבתא!" צעקה עליי שוב. הדמעות שירדו מעיניי עכשיו זה לא מאושר. זה מכאב.
"ליאל בוא תתן לי חיבוק" אמרתי לו וסימנתי לו לבוא, אך הוא עמד. הוא לא זז.
"אתה לא התגעגעת אליי?" שאלתי בכאב ונשמתי נשימה עמוקה
"אני.. אני התגעגעתי. את לא באת. שנשן למה עזבת אותי?" אמר בקול עצוב
"אני לא עזבתי.. אני באתי לבקר. היתי צריכה ללכת" אמרתי בשקט
"אל תאמין לה. היא אשמה בכל מה שקרה לכם" אמרה סבתא בכעס
"אני לא.. באמת אני לא אשמה.. ליאל.. בוא תתן לי חיבוק קטן" אמרתי והתקרבתי אל עבר החדר אך סבתא החלה לצעוק "עופי מהבית שלי!" וליאל החל לבכות.
האמת שלא הבנתי מה קרה.
אומנם כשגרנו בבית הזה סבתא ואני לא דיברנו. היא אמרה שבגללי הכל נהרס אבל אמא אמרה לא להקשיב לה.
היא אמרה שבגללי, שבגלל שאמא שלי נכנסה להריון סבא שלי עזב את הבית.
ובגלל שאני היתי בבטן הכל נפל עליי. וסבתא אומרת שגם בגללי אבא עזב את הבית והשאיר לאמא חובות.
אבל זה לא בגללי.. הרי הייתי ילדה. לא עשיתי כלום.
"ליא-" קראתי שוב לליאל אך נקטעתי ע"י הקול המאיים של סבתא
"לכי מכאן. אני לא רוצה לשמוע ממך יותר. אני לא רוצה לדעת שהסתובבת ליד הבית שלי" אמרה בזעם
הסתובבתי על עקבותיי והתיישבתי בסלון רחוק מהחדר של סבתא וחייגתי אל אמא. כמה זמן לא חייגתי את המספר הזה.
אמא לא ענתה. היא כנראה עדיין בעבודה.
ישבתי 10 דק' שלמות בשקט וחיכיתי שסבתא תרגע. רק לקבל חיבוק מליאלי..
"מה לא היה מובן בלעוף מפה!" צעקה וגררה את המזוודה שלי שעמדה לידי ויצאה איתה מחוץ לדירה ליד המדרגות ובשנייה המזוודה שלי הושלכה מהמדרגות של הקומה ה2 של סבתא.
הסתכלתי עליה ושתקתי. היא היתה רצינית..
"שנאל" אמר ליאל וקפץ עליי בחיבוק רחב. כמה שהתגעגעתי למגע הזה שלו. לחום הזה שלו.
לנשיקות שלו. לקול המצחיק הזה שלו.
"אתה לא יודע כמה התגעגעתי אלייך מון אמור שלי" אמרתי ונישקתי את שתיי כפות ידיו שתפסתי בידיי ונשמתי את הריח שלו.
"את התגעגעת אליי?" שאל בבכי
"מאוד" אמרתי והוספתי "אתה יודע שאתה היחידי שבלב שלי"
"את ברחת כמו אבא?" שאל בשקט
"אני לא ברחתי. אני הייתי צריכה לנסוע. אבל הנה אני כאן" אמרתי וניגבתי את דמעותיי שברחו מתוך עיניי. נשבעתי לשמור על קול יציב ליד ליאל. לעולם לא לבכות לידו.
"את מבטיחה שלעולם לא תעזבי אותי?" שאל בבכי מר שגרם לי לצביטה חזקה בלב
"אני מבטיחה. אתה יודע שאני אוהבת אותך ושומרת עלייך" אמרתי בקול יציב. כאב לי ..
"אני יודע" אמר וחיבק אותי חזק ונשק לשפתיי נשיקה קטנה שגרמה לליבי ליפול.
אני לא יכולה לראות את החיים שלי בלעדיו. בלי האח הקטן שלי. בלי הילד שלי.
הוא כמו התינוק שלי. אני זאת שגידלתי אותו בין כל הריבים של אמא ושל אבא. בין כל החובות שהייתי צריכה לעבוד ושאמא היתה צריכה לעבוד אז זה נחלק שאמא עובדת בשעות היום ואני בשעות הערב. וככה אני שומרת על ליאל בשעות היום ואמא בשעות הערב.
הסתכלתי על סבתא וראיתי שהיא מתחרפנת.
"אני.. אני צריכה ללכת ליאל. אני אחזור בערב." אמרתי בקול ולחשתי לאוזנו בשקט בלי שסבתא תדע או תראה "תגיד לאמא שתתקשר אליי". הוא הנהן בראשו ונפרדנו שוב.
יצאתי מפתח הדלת וכבר הדלת נטרקה עליי וננעלה מבפנים פעמיים. עם המפתח ועם המנעול המקובע לקיר.
ירדתי במדרגות אל עבר המזוודה שלי והרמתי את המזוודה שלי מהרצפה ווידאתי ששום דבר לא נשבר.
החבאתי את המזוודה מתחת למדרגות בבניין של סבתא וחיכיתי לאוטובוס שייקח אותי לעבודה.
הכאב בלב התגבר. אבל למה סבתא דיברה אליי ככה? למה היא בטוחה שאני זאת שאשמה..

עליתי על האוטובוס והדבר היחידי שתפס את עיניי הנוצצות מדמעות זה הוא- אביאל.
לא ראיתי אותו הרבה זמן.
התיישבתי במקומי והתעלמתי ממנו. עשיתי את עצמי שלא שמתי לב , אבל בליבי פחדתי.
הנסיעה עברה וירדתי בעבודה. ניסיתי להתקשר אל אמא עוד כמה פעמים, אך היא לא ענתה.
אביאל המשיך בנסיעה אל עבר הבית שלו. ליד הבית הקודם שגרתי בו.

"מה נשמע" חייכתי אל ליאור. הם לא יודעים שאני גרה בפנימייה. הם חושבים שעברנו לגור בצפון.
"הכל טוב שנאלי. הגעת מוקדם" אמר
"כן, נסעתי לבקר את סבתא שלי. אנחנו עושים אצלה שבת" שיקרתי. טוב זה חלקית נכון.. אנחנו באמת עושים שבת אצל סבתא.
"יפה לך" חייך ומשם המשכתי לעבוד.

סיימתי היום לעבוד. ביקשתי לצאת מוקדם בשעה 8 בשביל להספיק לראות את אמא, היא לא ענתה לי. אז רציתי ללכת אליה בשביל שיהיה לי איפה לישון היום. אני לא רוצה לישון בחצר כמו בפעם ההיא שאבד לי המפתח וישנתי בקושי שעתיים במחסן של הבניין הנטוש שלנו.
התקשרתי אל אמא כשהייתי בדרך אל הבית של סבתא והיא לא ענתה לי..
הגעתי שוב אל הבית של סבתא בפעם השנייה היום כשאני מקווה שלא יגרשו אותי כמו בפעם הראשונה היום.
דפקתי בדלת והתחננתי בעמקי ליבי שאמא תפתח את הדלת.
בבקשה ה'.
הדלת לא נפתחה.
דפקתי שוב , רק שהפעם חזק יותר.. הדלת נפתחה ואמא עמדה בפתח הדלת כשהיא לבושה בפיג'מה.
את האמת התביישתי לעמוד מולה. במיוחד שלא ראיתי אותה הרבה זמן.
גם לא באתי מושקעת בלבוש..
לבשתי טייץ' שחור וחולצת טריקו כחולה ונעלי ספורט שיש לי משנה שעברה בצבע תכלת.
שיערי הקצר שנשאר אותו אורך נאסף לקוקו גבוה בקושי והבליט את פניי השזופות מעט עם הנמשים על האף הקטן והבליט במיוחד את עיניי ששידרו אמת.
"היי" אמרתי כשאמא לא ענתה.
"היי" מלמלה ושפשפה את עיניה. חיכיתי להיכנס. חיכיתי לחיבוק.
בחיים האלה הבנתי שאם אני אחכה למשהו, הוא לא יגיע.
עזבתי את המזוודה מאחוריי וחיבקתי אותה. בלי שום התראה מוקדמת.
ניתקתי את החיבוק הקר ממנה והסתכלתי עליה בחיוך קטן שמפחד מהשקט הזה..
"מ- מה את עושה כאן?" שאלה ללא הבנה. תמר לא אמרה להם?
"היום זאת שבת שכולם הולכים הביתה" אמרתי ונשכתי את זווית פי
"אה נכון" מלמלה בשקט ונשארה לעמוד ליד הדלת ואני נשארתי מחוץ לבית.
"אהמ.. אפשר להיכנס?" שאלתי בשקט והוספתי "התגעגעתי"
"כן בטח" מלמלה וצבטה את גשר אפה
"עכשיו הגעת?" שאלה ללא הבנה ונשארה לעמוד ליד הדלת
"הייתי כאן בצהריים, אבל סבתא טיפה התנהגה מוזר ולא רצתה שאני אשאר פה. אז הלכתי לעבוד" אמרתי וחייכתי חיוך קטן ומזויף. למה זה לא מרגיש לי כמו בית. כמו משפחה.
"כן.. בקשר לזה" מלמלה והוסיפה "את יכולה לשבת"
"היא אמרה שאני אשמה שאנחנו גרים ברחוב. לא הבנתי למה.." מלמלתי והסתכלתי על אמא שכססה את ציפורניה. זה מנהג שהיא מעולם לא עשתה.
"איפה ליאל?" שאלתי בחיוך רחב. אני רק רוצה לחבק אותו עוד פעם.
"הוא ישן. הוא בדיוק נרדם" אמרה
"הכל בסדר?" שאלתי ללא הבנה כשראיתי שהיא לא רגועה
"לא ידעתי שאת באה. חבל שלא הודעת לי. היתי מנס-" אמרה והפסיקה לדבר
"היית מנסה מה?" שאלתי ללא הבנה
"לא, כלום.." מלמלה וגירדה בראשה
"התקשרתי אלייך, לא ענית" אמרתי והוספתי "אני מצטערת על מה שהיא לפני כמה שבועות"
"זה בסדר" אמרה בשקט.
חשבתי שהיא תשמח שחזרתי לכאן. חשבתי שהיא התגעגעה אליי.
"עד מתי את כאן?" שאלה
"עד מוצאי שבת" עניתי והבטתי בה בחשש. פחדתי ממה שהיא חושבת.
"ומה את עושה כשאת אמורה לבוא לכאן?" שאלה
"אמ.. לאכול פה ארוחת שישי ול-" אמרתי ואמא קטעה אותי
"לא הכנתי ארוחת שישי" אמרה בקול נוקשה.
"אז אני אבשל, למדתי לבשל" חייכתי. היא לא חייכה.
"אנחנו לא אוכלים פה שישי" מלמלה
"אז.. אפשר לצאת למסעדה" הצעתי בשקט
"הזמינו אותנו כבר לארוחת שישי" הסבירה. סבבה, מתאים לי ארוחת שישי אצל אנשים אחרים חחח
"אז זה מעולה" חייכתי. אבל אמא נראתה לא רגועה.
"מה תעשי כשנהיה בארוחת ערב?" שאלה בלי שום בושה. חשבתי שאני מוזמנת
שתקתי.
"תמר לא הודיע לך שאני באה לכאן?" שאלתי ללא הבנה
היא הנידה את ראשה לשלילה. נשמתי פשוט.
"אז אני אחכה לכם כאן. אני אכין לי איזה משהו קטן.. גם ככה אני לא אוהבת לאכול בערב" אמרתי
"ואיפה תשני?" שאלה ללא הבנה
"אני אמורה לישון כאן.." אמרתי בשקט
"אבל.. אין מקום" אמרה בקול עצוב ודמעות נקוו בעיניי. לא יכולתי לדבר. רק שתקתי. ומצמצתי את עיניי הרבה פעמים בשביל לייבש את הדמעות שבתוך עיניי.
"אז מה תעשי?" שאלה
"אני אשן בספה. אם לא מפריע לכם" אמרתי כמובן מאילו.
"לי זה לא מפריע. אבל סבתא שלך כועסת טיפה" אמרה
"למה היא כועסת?" שאלתי ללא הבנה וגמעתי את רוקי
"היא מאשימה אותך בכל הסיפור של אבא ושל סבא.. ועל החובות.. את מכירה אותה" אמרה והתיישבה על הספה השנייה.
"אה." אמרתי. זה הדבר היחידי שיצא לי מהפה.
"אז אני אראה אם אני יוכל לישון איפה שהוא." מלמלתי ופתחתי את האיפון שלי וחיפשתי באנשי קשר אנשים שיוכלו לעזור לי. אבל אף אחד לא יכול לעזור לי..
"אז את תחזרי לפנימייה היום?" שאלה בשקט.
"כל הילדים יצאו הביתה" אמרתי וחיכיתי שהיא תציע לי לשתות או לאכול משהו.
"אפשר לשתות בבקשה משהו?" שאלתי
"כן בטח. מה תרצי לשתות?" שאלה
"מים" צייצתי. לא היה לי קול. רק דמעות חנוקות.
היא מזגה לי מים והגישה לי את המים. שתיתי מעט והסתכלתי על השעון באיפון.
השעה 9 בערב. אני כבר צריכה לראות מה אני עושה.
"אז מה תעשי?" שאלה שוב
"אנ-.. אני לא יודעת" גמגמתי.
היא שתקה.
"זה יפריע לכם אם אני אשן בסלון רק היום ומחר אני אראה מה אני יעשה?" שאלתי והרגשתי רע שאני צריכה לבקש רחמים. חשבתי שאמא תרצה שאני אשאר כאן..
היא לא ענתה. ספק שהיא לא שמעה. ספק שהיא רוצה להתעלם ממבוכה.

ישבנו כמה דקות בשקט עד שאמא קמה בלי שום התראה ונעלמה מטווח ראייתי גם היא.
אל: אבא
-'היי אבא. מחר יום שישי. אני מתלבטת מה לעשות..
היום אנחנו אמורים לחזור הביתה. חזרתי אל הבית של סבתא אבל אני לא יכולה להישאר לישון כאן,
סבתא כועסת עליי. היא אומרת שאני אשמה בכך שאתה ברחת. ושסבא ברח.
אז יש לי בעיה טיפה איפה לישון..
אם היית כאן אני בטוחה שהיית מזמין אותי לישון אצלך. נכון?
אני מחכה לאמא שתצא מהחדר. שאלתי אם אני יכולה לישון כאן רק הלילה אבל היא לא ענתה.
אני מתביישת לבקש מתמר לחזור אל הפנימיה היום.
רציתי לאחל לך שבת שלום.
ואולי תחשוב טיפה.. אתה רוצה שאני אבוא אלייך? אני אכין ארוחת ערב. אפשר לצאת למסעדה גם. אני אשלם! רוצה אולי שסתם נראה סרט? אפילו אם אתה עסוק אני מסכימה לשבת בשקט.
אפילו אם לא יהיה לך לתת לי מקום לישון אצלך בבית אני מבטיחה שאני אסתפק בלישון על הספה
הלוואי והיית כאן.
אוהבת בתך שנאל'

אמא לא חזרה.
הנחתי את הכוס בכיור והלכתי אל כיוון החדרים וראיתי את אמא ואת סבתא משוחחות. היה הרבה כעס בשיחה. הרבה צעקות.
אפילו שהדלת היתה סגורה..
התיישבתי בחזרה בספה וקיוויתי שאמא תרצה שאני אשן פה.

התפלאתי כשהיו עדיין צעקות. אני בהלם איך ליאל לא התעורר.
הקשבתי לריב שלהן.
"מה את רוצה שאני אעשה!" צעקה אמא
"היא לא נשארת כאן! נקודה!" אמרה
"היא הבת שלי! מה אני אעשה?! אזרוק אותה?!" אמרה אמא בכעס
"כן! כמו שזרקת אותה אל הפנימיה. רק שהפעם זה לכל הזמן!" צעקה סבתא גם היא.
"היא באה רק פעם בחודש! ניסיתי לדבר עם המדריכה שאנחנו לא בבית! היא לא הקשיבה!" אמרה אמא. שתקתי.
לא ידעתי מה לעשות. לבכות. לצחוק. רק חייכתי.
החלטתי לסמס אל תמר. להציל את הכבוד שלי..

אל: תמר
-'היי תמר. זאת שנאל. אני מצטערת שאני כותבת לך בשעה כזאת.
רציתי לדעת אם אני יוכל לחזור אל הפנימיה היום או מחר. מתי שאפשר..'

מיד קיבלתי שיחה מתמר. פחדתי לענות. ידעתי שאני אגמגם וקולי יישבר.
-"היי תמר" עניתי בשמחה. כאילו לא קרה כלום.
"מתוקה שלי דבר ראשון את לא צריכה להצטער שאת מתקשרת אליי בשעות כאלה!
דבר שני, בטח שאת יכולה לחזור לפנימיה היום. למה את רוצה לחזור? תספרי לי" אמרה
הצעקות מאמא ומסבתא המשיכו אז יצאתי מהבית והתרחקתי טיפה מהבית על מנת לדבר בשקט.
-"אם זה מפריע לכם תגידי לי" אמרתי על מנת להתחמק מהסיבה שאני רוצה לחזור הביתה
"בכלל לא! תספרי לי, אני אבוא לקחת אותך?" שאלה במהירות
-"זה בסדר.. יש לי אוטובוס" אמרתי
"רבת עם אמא?" שאלה בעצב
-"בערך" צחקתי. אני לא אספר לה על זה. ממש לא.
"תספרי לי" אמרה והוסיפה "ככה אני יוכל לעזור לך"
-"הם עושים שישי אצל אנשים אחרים ואני רציתי להישאר בבית ללמוד למתכונת" שיקרתי
"ובגלל זה רבתן?" שאלה בעצב
-"היא אמרה שאני חייבת לבוא ואני מתביישת לבוא. אז חשבתי אולי.. אולי אני יוכל לחזור היום" אמרתי ועצרתי את עצמי מלבכות
"ברור שאת יכולה. אני משאירה לך מפתח במקום. אם תתחרטי ותרצי להישאר תודיעי לי" אמרה
-"תודה" מלמלתי וסיימנו לדבר.

חזרתי לבית וראיתי את אמא יושבת על הספה כשעיניה אדומות מבכי.
"זה בסדר. את לא צריכה לשקר לתמר שאתם לא תהיו בבית. אני חוזרת מחר לפנימיה" אמרתי בקול קר ותפסתי במזוודה שלי ובאתי ללכת. אין לי מה לחזור לכאן.
"שנאל! גם ככה יש לי מספיק בעיות על הראש! את לא צריכה לממן את כל החובות! אל תתני לי להרגיש רע ביום היחידי שאני אמורה לא לעבוד!" אמרה בכעס ועצרה את הדמעות שעמדו בגרונה
"אז תשתפי אותי! תספרי לי! אני הבת שלך!" אמרתי בכעס
"את לא תביני!" צעקה
"אני כן! אני כן יכולה לעזור!" כעסתי גם אני בחזרה
"את תקועה בפנימיה הזאת של המלייאנים. עכשיו אל תפריעי!" כעסה
"כואב לי לשמוע את כל זה.." אמרתי ושחררתי צחוק חלוש
"מה כואב! את לא עובדת כל יום עד מאוחר בשביל להביא אוכל!" כעסה
"זה מה שעשיתי כשגרתי איתכם. וזה מה שאני עושה עדיין" הסברתי והוספתי "ה2,000 שקל שנכנסו לחשבון שלך זה לא מרוח הקודש. זה ממני"
היא שתקה והביטה בי.
"אני.. אני מצטערת.. סבתא כועסת. היא לא מרשה שתשארי פה" אמרה בעצב
שתקתי.
שפשפתי את עיניי והרמתי את החפצים שלי מעל הספה והתקדמתי אל הדלת
"ביי. שבת שלום" מלמלתי ורגע לפני שיצאתי מהבית הוספתי "תביאי את זה לליאל. תגידי לו שזה ממני ושהייתי צריכה ללכת" והנחתי בידיה מתנה עטופה.
הבטחתי לליאל שאני אקנה לו כדור כדורגל כמו של מסי. וקיימתי.
"לאן תלכי?" שאלה בשקט ושמעתי את הגרונות שמצטברות בגרונה
"אל אבא" עניתי.
"אבא לא כאן" אמרה בשקט
"אני אחפש אותו. אני עכשיו אלך לבחוץ ואחפש אותו" אמרתי באופטימיות כמו אותה ילדה בכיתה ז' שהבטיחה לליאל שאבא יחזור.
"רציני.. לאן תלכי? את תהיי לבד בחושך?" שאלה
"כן. אני אחכה למחר שיבוא האוטובוס" אמרתי ולא התביישתי לספר על התכנון שלי לשבת בתחנת אוטובוס עד שהאוטובוס יבוא בבוקר.
"את רעבה?" שאלה בגמגום
"אני יוכל כשאני אגיע לפנימיה" והוספתי "שבת שלום. תהנו מחר בארוחה" ויצאתי מהבית.
"פעם הבאה תודיעי לי שאת באה.. אני אנסה לסדר לך חדר אצל אחד מהאנשים בשכונה" אמרה בקול
"אם תהיה פעם הבאה.." מלמלתי לעצמי והמשכתי ללכת באיטיות אל עבר התחנת אוטובוס הקרובה.

חיכיתי בתחנת אוטובוס והתביישתי שאני אמורה לחזור אל הפנימיה כשכולם יצאו הביתה..
קיבלתי הודעה משון. את האמת לא רציתי לקרוא.

מאת: שון
'נסיכה שלי. איזה באסה שאני בבסיס ואני לא לידך..
אנחנו נפגש שבוע הבא ביום חמישי. נכון?'

-'כן אהובי. ניפגש ביום חמישי, תהנה בבסיס ואני מחכה לך כאן :)'
'לילה טוב אהובה שלי'

לא היה לי כח לענות .
חיכיתי במשך שעתיים למונית שירות שתבוא ותיקח אותי אל הפנימיה. ככה אני לא אחכה עד מאוחר.

אל: אבא
-' היי אבא. אני התחרטתי.. אני רוצה לחזור לפנימיה.
כיף שם אז אני מעדיפה להיות שם במקום להיות בבית
אמא ניסתה לבקש מסבתא שאני אשאר בבית איתם אבל סבתא לא מרשה
גיליתי שאמא אמרה לתמר שהם לא בבית בשביל שאני לא אחזור לבית השבת..
בגלל זה אמא לא ענתה לי לטלפון..
אבא אתה יכול לדבר איתי עד שאני אגיע אל הפנימיה? אני מפחדת..
לא מהאנשים המפחידים האלה שהולכים כאן.
אני מפחדת מהקולות שבראש שלי.
הם אומרים לי שאף אחד לא אוהב אותי… באמת אף אחד לא אוהב אותי..
אני נמצאת בשבת לבד בפנימיה ואמא שלי לא רצתה שאני אחזור הביתה..
וחברים מהבית ספר הקודם אין לי.. כולם עזבו אותי אבא..
קודם אתה אח"כ חברות שלי ועכשיו אף אחד לא נשאר איתי…
אתה איתי? אתה נשאר איתי? אתה נשאר שלי?
אבא בבקשה תחזור.. קשה לי בעולם הזה…
אבא רחם עליי. רחם עליי כמו אבא על בת.
אוהבת בתך שנאל.'